טקס האוסקר 2018: המטרידן נשאר על השטיח האדום, כולנו נשארנו מאחור

טקס פרסי האוסקר ה-90 נערך אמש באולם דולבי שבהוליווד, וסימן את סופה של עונת הפרסים הנוכחית – עונה שבה הרבה מהמנהגים המקובלים והנושנים של הטקסים האלו נדחקו הצידה, הוחלפו בהתאם לרוח התקופה ופינו מקום לשיח חדש בהוליווד, פוליטי וחברתי יותר. יריית הפתיחה בגלובוס הזהב השאירה מקום לציפיות רבות מהטקסים הבאים, וקשה לומר שהם לא אכזבו – השמלות השחורות שיצרו חזות אדירה של סולידריות בתעשיה הוחזרו לארון כמעט מיד לאחריו והוחלפו בפרחים לבנים וסיכות קטנות של "Times Up", למשל. אבל התנועה נשארה בראש השיח גם לקראת טקס האוסקר. האם הטקס עמד בציפיות שהציבו קודמיו ונתן מענה מספק לנושאים החברתיים הבוערים על סדר היום?

 

השטיח האדום מבושה

לא משנה כמה שמלות שחורות וסיכות "Times Up" עברו על השטיחים האדומים השונים, יש עוד כל כך הרבה נקודות תורפה וחולות רעות שהוליווד צריכה לנקות משורותיה. ספציפית בערוץ הבידור E!, אשר המגיש ראיין סיקרסט מראיין דרך קבע עבורה את מגיעי השטיח האדום, עומד בימים אלו בליבה של פרשת הטרדה וניצול מיני חמורה מאוד – אך זה לא מנע מערוץ הבידור לשלוח אותו לשטיח האדום גם השנה. כוכבים רבים החליטו להחרים את סיקרסט ולא להתראיין אליו, דבר שהיה ניכר מאוד בשידור המשמים לחלוטין של הערוץ מהשטיח האדום.

רגע צורם במיוחד היה כשהמגישה ג'וליאנה רנסיק אירחה דוברת שסיפרה על השנה המדהימה שעברה על נשים בתעשיית הקולנוע, על וונדר וומן שהיה הסרט המצליח ביותר השנה ועל העבודה הרבה שעוד נשאר לעשות – רק כדי שרנסיק תברך אותה על מילותיה היפות ותסכם ב"בחזרה אליך, ראיין סיקרסט". הטמטום הזה היה מצחיק אם הוא לא היה כל כך מרתיח.

במקביל, השידור של רשת ABC (אשר אחראית גם לשידור הטקס) סיפק הרבה ראיונות משמחים עם כמה מהנשים שהובילו את ההתפתחויות המשמעותיות הללו. סלמה האייק, אשלי ג'אד ומירה סורבינו העלו את תנועת #TimesUp בראיונות עימן וסיפרו על ההתקדמות של התנועה, שאוספת כספים לגיוס תמיכה כלכלית במאבקים משפטיים של נשים נגד תוקפים ומטרידים מינית.

השטיח האדום נראה מבטיח. ג'יין פונדה בת 80 ובשיאה בטקס האוסקר 2018, צילום: רויטרס

 

על השטיח האדום ניתן היה לזהות שבשנה ה-90 לקיומו, טקס האוסקר מספק תיקון לפחות במידה כלשהי לכל טקסי העבר בהם נוכחותם של שחקנים לא לבנים היתה לא מספקת, על סף הלא-קיימת. ראיון אחר ראיון ראינו כוכבים וכוכבות שחורות חזקות, בראשן ויולה דייוויס, טרג'י פי הנסן, הזמרת מרי ג'יי בלייג' ועוד ועוד.

דבר נוסף שהיה ניכר כבר על השטיח היה שהשנה, עם הגיעו של הטקס כאמור לגיל 90 המכובד, גם נוכחות השחקנים והיוצרים הוותיקים בטקס הורגשה הרבה יותר משנים קודמות. הרבה מאוד מועמדים ומועמדות מבוגרים ומבוגרות יחסית למה שאנו רגילים לראות בהוליווד זכו למועמדויות בטקס ולמשבצות מכובדות. השחקנית וזוכת האוסקר הוותיקה אווה מארי סיינט זכתה לתשואות כשניגשה להגיש פרס והתגאתה בעובדה שהיא "זקנה מהאקדמיה" ב-4 חודשים. אפילו את משבצת 'נערת התצוגה' שהציגה את הפרס ל'נואם הזריז ביותר', קטפה במקום דוגמנית צעירה דווקא הלן מירן היפהפיה בת ה-72.

השמלות השחורות מגלובוס הזהב הוחלפו בכל מה שהוא לא שחור – שמלות בגוונים בהירים, לבן, ניוד, קרם וורדרד (ג'יין פונדה, מרגו רובי, לורה דרן, אליזבת' מוס ועוד); שמלות בגוונים ורודים, אדומים, ארגמניים וסגולים עמוקים ובוהקים (כפי שלבשו אמה סטון, מריל סטריפ, ויולה דיוויס ואשלי ג'אד), שמלות כחולות כמו אלו של הלן מירן, ניקול קידמן וג'ניפר גארנר; ושמלות בגווני זהב, כתמתם וצהוב (סנדרה בולוק, לופיטה ניונגו וגרטה גארוויג הצטיינו שם). בין הנוצצות היו גל גדות שלבשה שמלה כסופה צמודה ומהממת (לא ציפינו לפחות), ג'ניפר לורנס שנצצה בשמלה כסופה צמודה מהממת לא פחות ואליסון וויליאמס כוכבת "בנות" לשעבר שנצצה בשמלת ניוד יפהפיה.

בין הצבעים ששלטו בטקס האוסקר – ארגמן וורוד. אמה סטון על השטיח האדום, צילום: רויטרס

היא לא זכתה בפרס, אבל בהחלט מועמדת למתלבשת המצטיינת. גל גדות באוסקר, צילום: רויטרס

 

בנאום הפתיחה שלו, ג'ימי קימל התבדח על חשבונם של גברי התעשיה ועל כמה שהוליווד חסרת מושג בנוגע לנשים. השם "הארווי ויינשטיין" הוזכר כבר בדקות הראשונות של הטקס, כמו גם התנועות #MeToo ו-#Timeup, אשר מהר מאוד הפכו ממושא בדיחותיו של קימל להכרזת כוונות וציפיות. "'סופרוומן' ו'פנתר שחור' מועמדים השנה, אני זוכר זמנים בהם החברות הגדולות לא האמינו שסרט גיבורי על יכול להיות בכיכובה של אישה או של בן מיעוט, וזה כיוון שהזמנים האלו היו במרץ האחרון", הוא צחק, רק כדי להמשיך מיד ולומר שיש עוד כל כך הרבה מה לעשות.

לופיטה ניונגו וקומייל ננג'יאני ניצלו את הבמה שקיבלו כמגישי פרס כדי לחזק את כל המהגרים והפליטים שיודעים ימים קשים בתקופתנו, תחת מתקפתו של נשיא ארה"ב טראמפ. בפרס הסרט הזר זכה "A Fantastic Woman", סרט צ'יליאני שמספר את סיפורה של אישה טרנסג'נדרית בכיכובה של דניאלה ווגה – אמירה חברתית חשובה נוספת שנכללה בטקס הזה.

 

אולם ככל שהטקס התקדם לאיטו (3 וחצי שעות ארוכות מאוד), התחוור כי פרסי האוסקר לא הולכים לספק לנו אמירה אמיתית. חלק מהמגישים רמזו לעוולות חברתיות שונות, אך הרמזים נדמו כניסיון לצאת מידי חובה ולא התייחסות אמיתית לבעיות. הם לא אמרו כלום, למעשה. אפילו לא בקטע של "הסרטים פורצי הדרך" שהציגו סלמה היאק ואשלי ג'אד. הם אולי דיברו על הצורך בשינוי, אבל לא אמרו שום דבר שלא שמענו בעבר – ונראו ממש כפי שנראה קטע שמנסה לרצות את המבקרים שרוצים לראות קצת שינוי.

מי שכן הצליחו לרענן ולזעזע קצת את הטקס המשמים היו שתיים ממגישות הפרסים – טיפאני חדיש ומאיה רודולף, שתי קומיקאיות פורצות דרך, שחורות ויותר מצחיקות מכל מי שעלה לבמה בערב הזה (כולל דייב שאפל, וכן כולל גם ג'ימי קימל המגיש עצמו). הן התבדחו על "האוסקרס הלבנים מדי" והבטיחו לכל מי שחשש שהאוסקר נהיה "שחור מדי" שמאחורי הקלעים לא חסרים לבנים. בלי לראות בעיניים הצמד הזה שרף את הבמה ונתן לנו הצצה איך ייראה טקס מוצלח באמת. חבל שאלה היו רק דקות בודדות מתוך כל הטקס.

 

כמה מהרגעים המרעננים והמוצלחים יותר נראו על במת טקס האוסקר דווקא בביצועי השירים – את רובם המכריע ביצעו זמרות וזמרים שחורים ולטינים, לצד סופיאן סטיבנס, יוצר לבן מוכשר שהגיש את שיר הנושא היפהפה מסרט האהבה הגאה "קרא לי בשמך". הביצוע של הזמרת קיילה סטל, זמרת גדולה עם קול גדול, לשיר חסר הפחד "זו אני" היה גם הוא רגע מעורר השראה שרמז לקידום של דימוי גוף בריא יותר. חבל שכל המסרים האלו עברו בין השורות והצלילים, ולא נאמרו מפורשות יותר. גם זכייתה של השחקנית אליסון ג'ני על תפקידה המשני בסרט "אני, טוניה" עשה חסד עם אחד הסרטים החשובים יותר של השנה.

אך ללא ספק הרגע הכי מרגש היה שייך לפרנסיס מקדורמנד, שזכתה בפרס האוסקר לשחקנית המובילה על תפקידה ב-"3 שלטים מחוץ לאבינג מיזורי" – אולי הסרט החשוב של השנה הנשית החזקה הזו, ובהחלט הסרט הכי חשוב שזכה בפרס בטקס הזה.

"אם אני נופלת תרימו אותי כי יש לי כמה דברים להגיד", מקדורמנד פתחה ואמרה, והודתה לכמה וכמה מהשותפים ליצירה. "אני רוצה לתת קצת פרספקטיבה", היא הניחה את הפסלון וביקשה מכל הנשים המועמדות בכל הקטגוריות לעמוד יחד איתה בהתרגשות רבה, וכמובן נענתה כמבוקשה. "תסתכלו סביבכם בבקשה, כי לכולנו יש סיפורים לספר ופרויקטים שאנחנו צריכות לממן. אל תדברו איתנו עליהם במסיבות שאחרי הטקס, תזמינו אותנו למשרדים שלכם", היא אמרה. "יש לי שתי מילים בשבילכם – 'Inclusion Rider' (חוזה המתחייב לשיוויון מגדרי וגיוון בתעשייה – נ.ב.)", היא סיכמה. "אני ממש מקווה שהיא תקבל אמי על הנאום הזה, הלוואי והייתי אישה", אמר המנחה קימל לאחר דבריה.

 

לכאורה, טקס האוסקר ה-90 הסתמן כאחד מבטיח. הוא היה אמור להכניס רוחות של שינוי בטקס הוותיק והנושן הזה, שידוע כטקס שנשען על מסורו מיושנות ונכנע פעם אחר פעם לכשלי העבר, ולחוסר ייצוג מספק של כלל החברה ולחוסר שיוויון שב-2018 כבר אין לו מקום. אולי זה נאיבי לצפות שטקס בן 90 ילמד מהצעירים ממנו וישנה את דרכיו, אך בשורה התחתונה, האוסקר נשאר באזור הנוחות המיושן והלא מספק שלו.

כל ההבטחות אליהן רמזו המועמדויות והשטיח האדום התבדו ברגע האמת. בשנה שסיפקה סרטים נשיים עוצמתיים כמו "3 שלטים מחוץ לאבינג מיזורי", "אני, טוניה" ו"ליידיבירד", שנה שסיפקה סרט גאה בלתי נשכח כמו "קרא לי בשמך" וסרט שחור פורץ גבולות כמו "תברח", מאכזב שדווקא סרט כמו "צורת המים" הוא זה שלקח את סרט השנה. מאכזב שלמרות שגרטה גארוויג היא האישה הראשונה מזה 8 שנים שקיבלה מועמדות לפרס הבימאית הטובה ביותר על סרטה "ליידיבירד", היה זה במאי הסרט "צורת המים" שלקח את הפרס. מאכזב שכלל הסרטים הנ"ל לא זכו לכבוד מספק בכלל, וכל הדמויות הנשיות החזקות שזכינו לראות השנה על המסך נדחקו הצידה. נשים חזקות אולי עלו על הבמה, המילים ה"נכונות" לתקופה אולי הוזכרו, אך האם באמת ראינו כאן אמירה חדשנית ומעוררת תקווה כראוי לימים אלו? התשובה היא לא. מראית עין ותו לא.

טקס האוסקר התייחס ל-#MeToo, ולכל הדרישות החברתיות הבוערות שדורשות מהוליווד להשתנות, כאל טרנד חולף. ואולי זה אפילו יותר גרוע מלא להתייחס אליו בכלל. השמלות השחורות נשארו בבית, ריאן סיקרסט נשאר על השטיח האדום, ובשנה הבאה כנראה שנישאר עם אותו טקס מיושן, ארוך לעייפה, פחדני ומאכזב.

אוסקרהשטיח האדוםפרנסיס מקדורמנד