תיאטרון הסטודיו בחיפה: כשמשפחה שלמה מתגייסת כדי להגשים חלום

כחיפאית טרייה שמגיעה מת"א העמוסת אירועי תרבות, החיבור שלי עם תיאטרון ה"סטודיו" בחיפה, הממוקם בסמוך לסינמטק, היה כמעט מידי. התיאטרון הזה היווה לי מעין קרש הצלה בעיר הגדולה והזרה וכאוהבת תרבות וצרכנית בלתי נלאית נאחזתי בו חזק חזק. סביר להניח שהעובדה שהוא נטול מחויבות בעיצובו ובנוי כתיאטרון נעים וקטן הזכירה לי קצת את תיאטרון "תמונע" בתל אביב מכורתי.

לימים הבנתי עד כמה מדויקת ההרגשה המשפחתית שמשרה הסטודיו על באיו. התחושה הביתית הוענקה בטבעיות כי תיאטרון הסטודיו באמת בנוי כולו ממשפחה אחת שמתפעלת את התיאטרון הפרינג' הבולט בחיפה- משפחת שוורץ.

כל בני המשפחה הזו – מההורים ועד לאחרון האחיינים – נרתמו למשימת תפעל התיאטרון הזה שהוקם מתוך רצון להגשים את חלומו של יונתן שוורץ, אחד האחים, שחקן במקצועו ובהווייתו, להיות בעל תיאטרון משלו.

מרביתנו חושבים שלעשות עסקים עם משפחה, זה לא בדיוק מתכון מומלץ לשלווה אבל משפחת שורץ מוכיחה אחרת. מדובר במקרה יוצא דופן בו משפחה שלמה פועלת כחטיבה אחת מיומנת, מאומנת וממושמעת על מנת לקדם את התיאטרון שמהווה במה להפקות תיאטרליות-מוזיקליות ומשמש גם כביה"ס למשחק.

חלם על תיאטרון משלו. יונתן שוורץ

האם, חנה שוורץ, היא המנכ"לית, יונתן עצמו הוא המנהל האמנותי, האח הגדול, סמואל, שעובד כאדריכל מגיע מן הצפון כל סופ"ש על מנת לאייש את עמדת הברמן. הקופאיות הן שתי אחיותיו של יונתן, אחת מהן, פנינה דורית רופאה במקצועה ואילו השנייה, רוני, היא דיאטנית קלינית מוסמכת. שני האחים המאומצים –ישראל ודניאל שלא גרים בחיפה לא יכולים לקחת חלק אקטיבי בתפעול בסטודיו אבל מעורבים בכל הנעשה בו ומקפידים להביע את דעתם.

"הסטודיו הוא לא רק מקום ייחודי בחיפה שהקהל אוהב בגלל האווירה המשפחתית והלא מחייבת אלא באמת סיבה מצוינת להתראות עם המשפחה כל סוף שבוע". אומר יונתן שוורץ, שעל בסיס חלומו, נבנה המפעל שובה הלב הזה, "אצל משפחות אחרות יש ארוחת שבת, אצלנו יש תיאטרון! הרבה פעמים, תוך כדי העבודה, אני מוצא את עצמי מתבונן לרגע בכל מה שקורה מסביבי ולא רוצה שזה ייגמר. אומרים שלא בוחרים משפחה אבל אני מרגיש שבמקרה שלנו, בחרנו. בחרנו לעבוד יחד כמשפחה מלוכדת וכשאני עוצר לרגע, תוך כדי הופעה, ומתבונן במשפחה שלי באולם – לא נותר לי אלא לומר תודה גדולה ולברך על זה. אמנם הדרך להגשמת החלום עוד ארוכה אבל היום, בזכות ההתגייסות של המשפחה שלי וכנגד כל הסיכויים, הגענו להישגים שהגענו אליהם".

השיבה לחיפה

כסטודנט למשחק בניסן נתיב, יונתן שנא את החיים בת"א, בעיקר בגלל הריחוק מהמשפחה בחיפה. לכל אורך הדרך הוא שיתף את בני המשפחה בלבטיו ובחלומו הגדול- לחזור לחיפה ולנהל בי"ס למשחק. ואז הגיעה הזדמנות חייו.

את הסטודיו עצמו ייסד ניב כהן לפני כ-14 שנה וניהל אותו כמקום שמתמחה בסדנאות משחק. יונתן שב לחיפה בתום לימודיו והחל לעבוד בו כמורה למשחק. לפני 5 שנים, כשניב כהן חזר בתשובה, יונתן הבין שזה עכשיו או לעולם לא, רכש ממנו את הסטודיו, סחף את כל המשפחה אחריו והפך אותו לתיאטרון הפרינג' היחיד בחיפה שמעלה כל שנה שתי הפקות מקוריות. בין ההצגות שהפיק התיאטרון עד היום:  "פיטר פן 3.0" – עיבוד מקורי ופרוע למבוגרים של האגדה הידועה בעיבודו ובימויו של יונתן שוורץ; שתי אופרות פרינג' על פי ש"י עגנון – "תהלה" ו"האדונית והרוכל" ,"העלמה יוליה" של סטרינדברג בהפקה פלסטינית-ישראלית (עיבוד: ישראל המאירי. בימוי: סיני פתר) ורבות נוספות. בימים אלה יונתן עובד על העלאה חדשה של "DUZ.PUA" – מופע המשחזר במדויק את ביצועי ישראל באירוויזיון לאורך השנים.

במקביל להפקות המקוריות, ניתנת במה גם למופעי מוסיקה ומחול הסטודיו משמש גם כבית ספר מקצועי למשחק.

ההצגה 'יוליה' בתאטרון הסטודיו בחיפה. צילום: יונתן שוורץ

על מפעל החיים המרהיב הזה מופקדת משפחה שלמה שאלמלא הייתה מסורה כל כך לרעיון, סביר להניח שהייתה נכשלת מזמן.

הדעה הרווחת אומרת שאסור בתכלית האיסור לעשות עסקים עם משפחה, ואצלכם כל הסטודיו מושתת על עבודת משפחה.

"נכון. אצלנו זה קרה באופן טבעי. המשפחה שלנו קצת דומה למודל של משפחה רוסית מהמאה ה-19. אז היו אחוזות משפחתיות, שכל בני המשפחה היו גרים בהן, ואת העסק המשפחתי בני המשפחה היו מתפעלים, אז כן, אנחנו קצת כאלה, משפחה מאוד מלוכדת. אין סודות לאף אחד בבית. כולנו מעורבים בחיים האחד של השני, כולנו יודעים דברים אינטימיים האחד על השני. אני אתן  את הדוגמא הכי חושפנית שחוויתי- בגיל 26 הייתי עדיין בתול והייתה לי חברה ונראה שזה הולך לכיוון רציני, כלומר לחדר המיטות. אבל לא היה לי שום ניסיון מיני או ידע מה עושים בסקס, אז מה אני אלך לשאול חברים תל אביבים שילגלגו עלי שאני בתול בגיל 26? לא. פניתי לאחותי הקטנה שהייתה בעלת ניסיון מיני עשיר משלי והיא זו שייעצה והדריכה אותי. אנחנו ברמת קשר עמוקה כל כך שאין בעיה להגיע להתייעצויות ברזולוציה הזאת.

גם כשגרתי בת"א כשלמדתי בניסן נתיב, אני ואחי בחרנו לגור יחד. ולימים בחרתי לגור ליד הקיוסק שהיה לו על מנת שאוכל לעזור לו, ושיהיה לו מקום לנוח בן מעת לעת. אנחנו משפחה ענקית כל אחד מהמשפחה משלים צד בי, ואני באמת לא זוכר רגע בחיים שלא היה לי למי לפנות או להתלבט".

אם אתם רואים בעיני רוחכם משפחה מושלמת להפליא, ומריירים בקנאה, אז זה הזמן לעצור כי משפחת שוורץ, כמו כל משפחה אחרת, עתירה בחילוקי דעות, ריבים ועקיצות.

"ברור שיש ריבים כל הזמן". אומר יונתן "אחי המאומץ הוא חוזר בתשובה. הוא עמוק בדת ובנוסף לכל הצרות הוא גם ימני מאוד. הדעות שלנו , אורח החיים שלנו שונה , אפילו המוסר שלנו שונה. על הנייר, היינו אמורים לשנוא זה את זה אבל זה לא כך. כשאנחנו נפגשים, אנחנו רבים כל הזמן: על ביבי ועל הכפייה הדתית ועל השרימפס שאני אוכל לו מול עיניים, אבל מיד אח"כ מתחבקים ושרים זמירות של שבת. אנחנו לא חיים בהרמוניה ואנחנו רחוקים מלהיות אידיליה של משפחה. אנחנו הכי לא פוליטיקלי קורקט בבית ומאוד בוטים האחד לשני.

ועדיין, פסח זה חג שכל החברים שלי שונאים בגלל המפגש המשפחתי ואני? אני מת על פסח! בכל סופ"ש אנחנו עושים מיני סדר חגיגי כזה. בכל אירוע אנחנו מחפשים להיפגש. כי חיק המשפחה הוא המקום היחיד שאני מרגיש שאני יכול לומר כל מה שאני חושב, ואני יודע שיבקרו אותי אבל גם יכבדו אותי".

ומה הסוד, מניין זה מגיע?

"בעיקר מהערכים של ההורים שלי שהם הביאו אותם מאורגוואי של חופש הביטוי והדעה, כבוד לשונה ולאחר שמשולבים בהמון פתיחות. יש לי מזל שנולדתי להורים שאלה הערכים שמובילים את דרכם. עם כל חילוקי הדעות האישים והמקצועיים, לא הייתי מחליף את משפחתי בעד שום הון שבעולם".

ואז הגיע הסרטן, שוב

ההרמוניה המשפחתית מתמודדת משפחת שוורץ עם נטייה-גנטית קטלנית לחלות בסרטן. אב המשפחה נפטר מהמחלה הקטלנית לפני כשנה ואם המשפחה, חנה שוורץ, האישה שממנכ"לת ומובילה את המפעל הקטן הזה, חולה בסרטן בעצמה. ועם זאת היא לא מוותרת. ויתור כנראה זה לא באופי של משפחת שוורץ.

מימין לשמאל: ישראל דיאמנט, פנינה דורית שוורץ, חנה שוורץ, יונתן שוורץ. בשורה השנייה: נחמה דיאמנט, סמואל שוורץ, רונית ליזרבאום. קרובים למצלמה: קרן אופנהיים, אלעד ליזרבאום

"אני זוכר שעשינו ישיבה משפחתית בנושא רכישת הסטודיו בזמנו. אמא ואבא נכנסו קצת יותר לעניינים ובדקו את המספרים. גילינו שהסטודיו על סף פשיטת רגל ושכמות החובות גדולה", משחזר יונתן ואז אבא תפס אותי לשיחה. הוא שאל עד כמה אני רציני והאם אני מבין את ההשלכות של העניין. אמרתי שכן למרות שלא באמת הבנתי את ההשלכות. אבא, שהתמודד אז עם מחלת הסרטן בפעם השלישית ונפטר ממנה בסופו של דבר, לקח על עצמו לממן את הסטודיו ולהוציא אותו מהחובות. המשמעות היא שתוך כדי ההתמודדות עם הסרטן – הוא לקח על עצמו עבודה נוספת. אמא, שבאה מעולם החינוך והניהול – נכנסה פיזית לסטודיו ומלווה אותי יום יום מאז. בסבלנות אין קץ ובדידקטיות של מורה היא לימדה אותי איך לבנות תכנית עבודה, איך לנהל יומן, בנינו יחד תכנית לימודים חדשה לתלמידים ופתחנו בית ספר מקצועי תלת שנתי למשחק. זה בית הספר המקצועי הראשון בצפון בכלל ובחיפה בפרט שעומד בסטנדרטים המקצועיים של שאר בתי הספר למשחק בארץ. במקביל לפתיחת בית הספר אבי אושפז ונפטר. יום אחרי שקמנו מהשבעה נודע לאמא שגם היא חולה בסרטן ונתנו לה חודשיים לחיות. אמא נלחמה במחלה ולא ויתרה ולשמחתנו, הסרטן נסוג ואמא עדיין בטיפולים. בכל הזמן הזה אמא המשיכה לעבוד מהבית ולטפל בענייני הכספים. הסטודיו הצליח, ללא תמיכות של אף אחד – לא המדינה, לא העיריה ולא גורמים חיצוניים – לצאת מהחובות ולאזן את הכספים".

"מה שברור לי הוא שאני לא מפחדת, רק בודקת איך אני יכולה להתמודד בדרך הכי נכונה ומאיפה לקחת את הכוחות", אומרת חנה שוורץ, "אני אנרגטית ומאורגנת. אני עוברת תהליך לא  פשוט אבל אני דורשת  מעצמי להמשיך לתפקד כאמא, סבתא ומנכ"לית ולהוות נחמה לילדים ונכדים שאיבדו את סבא שלהם באותו חודש בו גם אני חליתי. כבר בגיל 13 טיפלתי בקרובי משפחתי ששבו וחלו במחלה שהיא כנראה גנטית ושנים טיפלתי בבעלי כשהיה חולה, כך שהסרטן, כמו התיאטרון, הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה.

חיפהמשפחהתיאטרון