שבוע הספר: מאיפה מקבלים השראה לשבת ולכתוב ספר?

"כמו שאת יודעת, אני עובדת מהבית. המשמעות של הדבר בעבורך היא שאנחנו מבלות הרבה ביחד, חולקות משרד, אם תרצי (וגם אם לא). יום אחד תוכלי להתלונן על כך באזני מי שירצה לשמוע, אבל בינתיים, זה רק אני ואת, ואחיך הבכור, דל אינספרון 5110, שהגיח לחיי כמה חודשים לפנייך. אני יודעת שאת מקנאה בו, והעובדה שבכל הזדמנות שיש לך את מנסה להתנקש בחייו לא נעלמה מעיני, אבל אין לך ברירה. דל הוא חלק מהמשפחה. את תתרגלי אליו. תראי כמה יפה הוא מתנהג אלייך: לא מרביץ, לא שורט, ולא מנסה לגנוב לך צעצועים. אח מושלם. ילדה, אני מבקשת שתעזבי לו את המקלדת, את מכאיבה לו ככה. תודה." (מתוך הפרק "עבודת חיי" בספר "מכתבים לאיה").

כשאנשים מתחילים לכתוב הם שואלים את עצמם מיליון פעם: "מאיפה אני אתחיל? מניין אשאב השראה? ממה? ממי? איפה מוצאים השראה?" ואם כבר התמזל מזלנו ומצאנו, איך משאירים אותה לידנו? איך לא נותנים לה לחמוק מאיתנו? התשובה היא מורכבת וקשה לנסח אותה במילים . השראה היא דבר חמקמק, היא ערמומית וזדונית. היא באה מתי שהיא רוצה, והולכת. לפעמים נעלמת לתקופה, ואז חוזרת, ומכריחה – ממש ככה – את האדם הכותב לכתוב. היא יכולה להגיע בזמן שיעור באוניברסיטה או בעת ישיבה בעבודה. היא יכולה להגיע באמצע משחק עם הילדים או בזמן המקלחות (נשבעת. קורה לי הרבה). היא לא מבקשת רשות, היא לא מודיעה "הנני כאן", היא פשוט מתיישבת, וגורמת לך לאבד ריכוז במה שקרה עד עכשיו, ואז היא דורשת את מלוא תשומת הלב. "תכתבי, תכתבי", היא מתעקשת, ואין ברירה אלא להיענות לה. כלומר, אפשר להתכחש אליה, אבל בדרך כלל זה לא יעבוד. אם היא כבר פה, היא רוצה יחס. היא יכולה להגיע כפרץ של אמת, כשורה מתוך דיאלוג, כמחשבה של דמות, כרקע לסצנה, כתיאור של מקום. אבל כשהיא פה, מולי, אני לא בורחת ממנה. אני מקשיבה לה. אני מתמסרת. המקלחות יחכו, הדד ליין יתרחק טיפה, אבל אני כולי שלה.

שיר זיו וביתה איה לה הקדישה את הספר "מכתבים לאיה"

זה יכול להיות כל דבר. כן, כל דבר. שורה בשיר, ריח, זיכרון. כל דבר יכול לעורר בי השראה. אני כותבת מגיל חמש וחצי (יש תיעוד), ומאז שלמדתי לחבר מילים למשפטים, ומשפטים לפסקאות, נגלה בפניי עולם אינסופי, עולם עשיר, עולם רב ערוצי, עוד לפני המצאת הממירים הדיגיטליים. העובדה שאפשר לקחת שורה משיר ולהפוך אותה לזיכרון של דמות – כי היא שמעה את השיר הזה ברגע הספציפי ההוא, והוא הזכיר לה את אמא שלה או את סבתא שלה, או את עצמה כשהייתה צעירה – פתחה בפניי שפע של אפשרויות. גם ריח יכול לעורר בי השראה: ריח של פיצה או ריח של שוקולד, ואם נצא לרגע מהמטבח… אז ריח של פריחה וריח של זקנה, ריח של מוות וריח של תשוקה. כל הריחות האלה מעוררים בי חשק לכתוב. וכשאני קוראת, אני יכולה לפעמים להריח את הריחות שהדמויות מריחות. כי אני שם איתן ברגע ההוא, צועדת במסדרון שהן צועדות בו, עוברת את מה שהן עוברות, כואבת איתן או אומללה בעבורן. אני הן.

ומה קורה כשההשראה מתעתעת, כשהיא משקרת, שהיא משכרת, כשהיא מבטיחה משהו ולא מקיימת? לא פעם זה קורה איתה. יש רגע שנדמה שיכול להתפתח, שיכול להיות שיקרה פה משהו גדול – בדל של רעיון מצוין, קצה חוט של עלילה מבריקה – ואז היא מתפוגגת, ההשראה הולכת, הרעיון הלילי הכי אדיר ומקורי בספרות הישראלית ואולי אף העולמית, הופך באור הבוקר לחרטוט באנלי שכבר חשבו עליו וכתבו אותו בעבר. ההשראה שהבטיחה משהו צוחקת – הבטחתי, כן, אבל לא הבטחתי לקיים.

"כתיבה יכולה להיות מאמץ נואש למדי, כי היא עוסקת בצרכים העמוקים ביותר שלנו: הצורך שלנו שיראו אותנו, שישמעו את קולנו, הצורך שלנו לתת משמעות לחיינו, להתעורר ולהתבגר ולהשתייך", כתבה אן למוט ("ציפור ציפור"). ואנשים שכותבים יודעים שהם כותבים בלי סיבה ממשית. הם כותבים כי הם מוכרחים, כי הם נואשים, כי הם חייבים לכתוב, חרף  הידיעה שמיליונים אחרים כבר כתבו ספרים, שירים, מאמרים ותסריטים – אף אחד עוד לא כתב את היצירה שלהם. כי היצירה שלהם היא זו שמבעבעת בתוכם, היא זו שגועשת בעורקיהם, היא זו שהם מוכרחים שכל העולם ישמע עליה. סופרת אחת אמרה לי השבוע שהיא רוצה לגשת לבתים, לדפוק על דלתות, ולקרוא למי שיפתח מהספר שלה. פייר, אני יכולה להבין אותה. הרצון שלנו שיקראו אותנו הוא מעורר רציני של השראה.

ובסוף, האמת היא שלא צריך השראה. השראה היא תירוץ לא לכתוב. מי שרוצה לכתוב יכתוב איתה או בלעדיה, כשהיא פה וכשהיא איננה, עם או בלי שעות שינה, עם או בלי מו"ל, מאייר או מקדמה. פשוט תכתבו. ואז, תכתבו עוד קצת.

*****

ספרה של שיר זיו "מכתבים לאיה" מבוסס על טורים שכתבה במדורה האישי ב-"ישראל היום".  הספר מגולל את חוויותיה של אם טרייה ומתלהבת, המאוהבת בביתה התינוקת. באמצעות שורה של מכתבים נחשפים הלבטים והקונפליקטים המלווים הורים צעירים באשר הם שמחים ועייפים, מרוצים ומבולבלים, הרוסים על הילדים שלהם ובו זמנית, מייחלים לקצת שקט מהם. הספר יצא לאור במאי 2018 בהוצאת "קוראים". מוזמנים ליצור עימה קשר בעמוד הפייסבוק שלה.

מכתבים לאיהשבוע הספרשיר זיו