שבוע הספר: האפשרות לגעת בבני אדם דרך ספר היא נס בעיניי

"איש לא פקד את חייה וזרם המאיימים לבקר בעיר, זרם שחששה ממנו כשאך הגיעה, חדל, האיומים והתוכניות לא מומשו, איש לא בא לפריז והיא הלכה ונפרמה בשקט אל תוך הקיץ חסר הגאולה בעיר, קיץ שבו הימים לא נגמרים והרחובות ריקים לפרקים ובשביל לרכוש פת לחם יש לסור ולבדוק בלוח המודעות שליד העירייה מי הבולונז'רי שנשאר תורן ברובע וממתי עד מתי הוא נותן שירות ומי צפוי להחליפו והיכן.

העיר הפכה לקן של תיירים, משפחות שמכתתות רגליהן בחום ולצדן פריזאים אדוקים ששום וילה שכורה בסן טרופה או קרוון ממונע לא יגרמו להם לעזוב את העיר, האדוקים זיהו אלו את אלו ברחובות וחשו שותפות גורל, נכרתה ביניהם ברית בלתי ניתנת להתרה. איריס אימצה את הסגנון חסר הסבלנות של בעלי הברית החדשים וצעדה בשדרות הרחבות כמו הייתה שם תמיד, זועפת ובמתכוון לא עונה לפניות של תיירים באנגלית. שיחפשו זרים אחרים. היא חלק מעדר שלם של אינדיבידואלים חסרי פניות, עדר שנגע לפתע בעונג המתקתק של אובדן האישיות לשם מטרה נעלה יותר, לשם הגנה על הגבול המדומיין שנוצר בין אנשי הווקאנס, הרוב, לבין אלו הנשארים לשמור על הגחלת. גם כשמשהו עורר בה חיוך היא מיד התעשתה ודבקה בארשת הזועפת של המיעוט אליו רצתה להשתייך." (מתוך סימנים כחולים/ אמילי מואטי)

לשאול אותי "מה נותן לי השראה לכתיבת הספר" זה קצת כמו לשאול אותי מה נותן לי השראה לנשום. הקיום שלי הוא הכתיבה וגם כשהחיים עמוסים ואני עסוקה בדברים שהם הכי רחוקים מרוח אף פעם לא הפסקתי לכתוב. יתרה מכך, אני לא רואה בכתיבה נתיב רוחני אלא גשמי לחלוטין, כזה שמחובר לחיים עצמם ואין לחיים, שלי לפחות, קיום בלי הנדבך הזה.

אני גם לא זוכרת מתי התחלתי לכתוב או את הרגע בו חשבתי שמה שאני כותבת יהיה לספר ואני עוד מופתעת שמישהו ראה בדברים האלה ערך ספרותי שעומד בפני עצמו. הכתיבה שלי, למרות ההכרחיות שבה, היא סיזיפית. אני מתעוררת מוקדם בבוקר לקראתה ועסוקה בה במקביל לשאר העיסוקים כל הזמן אבל אפילו לא התחלתי לחלום שיום אחד אסתכל על עצמי מהצד הטוב של מדף הספרים. הימים האלה ממלאים אותי אושר שלא ידעתי שאחוש אי פעם, האפשרות של לגעת בבני אדם דרך הספר היא ניסית בעיניי ואני מאמינה גדולה בניסים.

איריס, גיבורת רומן הביכורים שלי מלווה אותי כבר שנים ועם הזמן התחלתי לחבב אותה ואף לכבד את האדם שהיא. היא האדם שבמרחק כמה פניות לא נכונות על ציר הזמן, יכולתי להיות. הארעיות, החיים שאין בהם בחירה וחישובים מושכלים של הנתיב שנקרא חיים הם מנת חלקם של המון בני אדם בכל מקום, רק שהביטוי של חוסר האונים הזה מוגבל.

הוא מוגבל משום שזו חוויה שאינה מוכרת לבני אדם שלהם הפריבילגיה והפניות לכתוב ולהתבטא ולכן הספריות מוצפות בטקסטים שהם במהותם בחירה ואילו חסרי הבחירה יישארו לנצח במשבצת הנלעגת של הפאסיביות והבלבול כאשר בפועל הם רחוקים מלהיות כאלה. זו בדיוק איריס, הגיבורה שלי.

בפעם הראשונה שהעזתי לחשוב מה ארצה להיות כשאהיה  גדולה, התשובה הייתה "סופרת". הייתי ילדה בת שבע או שמונה אולם ככל שהחיים התרחשו האפשרות שאהיה סופרת הלכה והתרחקה ממני ובד בבד פתחתי יראה מסוימת כלפי המושג. להיות סופר תמיד נראה לי כמו עניין שמציב אותך כמה סנטימטרים מעל הקרקע ואני? אני אוהבת להרגיש את הקרקע. כך לפחות העדפתי לחשוב עד שטקסט שלי התגלגל, דרך חברה, בעילום שם להוצאה ואז בבת אחת האפשרות התקרבה אלי שוב ובמקום לפחד ממנה, כפי שהבנתי שקורה לפעמים, חיבקתי אותה אלי עד שהפכנו אדם אחד, האפשרות ואני. יש ימים שאני תוהה, האם חיי יכלו לעבור ככה בלי שתינתן לי ההזדמנות? מאז שזה קרה אני אסירת תודה, בראש ובראשונה להוצאת תכלת, לעינת ניר המו"לית ולתרצה פלור החכמה, שערכה את הספר ברגישות ובעדינות והפכה אותו למה שהוא היום.

 

יהיו עוד.

 

אמילי מואטיכתיבהספרותשבוע הספר