השחר של גאיה: לפני 30 שנה החלמתי מסרטן. היום אני סוגרת מעגל

נולדתי עם סרטן קשה במערכת העצבים הנקרא נוירובלסטומה, סרטן במערכת העצבים. הסרטן היה בשלב 4, שלב של גרורות בכל הגוף, והגידולים התפשטו במהירות. אמא שלי מספרת שהייתה מלטפת אותי ומרגישה את הגושים גדלים ומתרבים כמו עכבר מעבדה קטן מלא בגושים. הם גילו את המחלה כשיום אחד סבא רבא שלי הבחין בנפיחות בצוואר, אבל אף אחד לא חשב על סרטן בהקשר של תינוקת בת שבועיים.

הרופאים לא ידעו איך תינוקת כל כך קטנה תגיב לכימותרפיה הקשה שנדרשה כדי להילחם במחלה. היה כל הזמן חשש ממשי שהכימותרפיה תהרוג אותי. הרופא שטיפל בי, ד"ר קנדה שאני במעקב אצלו עד היום, היה נותן לי טיפה פחות רעל ממה שנדרש לפי הפרוטוקול, ושולח את הורי לעוד שבוע בבית בלי כימותרפיה, בניגוד למה שהיה מקובל. היו צריכים לנסות סוגים שונים של תרופות אחרי שהראשונה לא עבדה, והסבירו להוריי שיש תרופות אחרות לנסות אבל הן עלולות לגרום לי לאבד את חוש השמיעה, או להיות משותקת בחצי מהגוף. אמרו עליו – הוא לא רופא, הוא אומן, ובצדק.

היום כשאני בת 30, מבוגרת מהגיל שבו היו הוריי כשחליתי, אני מנסה להבין מה עבר עליהם ועל אחותי מיטל, שהייתה בסך הכל בת שנתיים ושבעה חודשים וברגע אחד אמא ואבא עזבו, השאירו אותה אצל הסבא והסבתא כדי להיות עם הקטנטונת בבית החולים. אמא שלי סיפרה שלמיטל הייתה בובה שהיא התחילה לטפל בה ולרפא אותה כמו שהיא רצתה שירפאו את אחותה התינוקת. היום מיטל היא רופאה. והיא גם המלאך השומר שלי.

את ההתמודדות עם מחלת הסרטן בשלביה הקשים אינני זוכרת, אך כל חיי הבוגרים אני ממשיכה ללכת עם החשש, הבדיקות והמעקבים. אלה עשו אותי חזקה יותר, יצרו בי מנגנון הישרדות חזק, כוח סבל פיזי ונפשי, והצורך באהבה גדולה סביבי. אולי גם אהבה לקרח שתמיד עזר לי נגד הבחילות.

כל חיי טופלתי במחלקה ההמטולוגית-אונקולוגית בתל השומר, ותמיד כשאני מגיעה לשם האחיות והרופאים שזוכרים אותי מגיל קטן מספרים לי עוד סיפור, עוד זיכרון. במפגש האחרון סיפרה לי אחת האחיות על הרצון העז שהיה להם להציל אותי, על החדר המבודד בו שמרו עליי כדי לשמור על המערכת החיסונית שלי, ועל זה שיום אחד סבתא שלי הגניבה מחטים יותר קטנות כדי להקל על הכאב. עד היום אני זכורה אצלם כתינוקת שניצלה.

מורן רוזן בתפקיד גאיה. צילום דניאל קמינסקי

 

כששמעתי על האודישנים להצגה "השחר של גאיה", שכתבה שגית אמת, ידעתי שאני חייבת לשחק את התפקיד הזה, להיכנס לדמותה של גאיה.

גם שגית אמת הייתה בת 30 כשכתבה את הספר "השחר של גאיה". היא שוזרת בסיפורה של הדמות הראשית פרטים מנעוריה שלה ומהמאבק שלה באותה תקופה במחלת הסרטן. הספר הפך לרב מכר. לאחר מכן הוא הפך להצגה בה שגית שיחקה את גאיה לפני כ-15 שנה, וההצגה זכתה להצלחה גדולה. כשקראתי את המחזה, ובעקבותיו את הספר, הבנתי שמדובר ביצירה ספרותית שהיא פנינה של ממש. הסיפור הזה כל כך נוגע ומעצים, ומלא אהבה ותשוקה לחיים.

התפקיד הזה הוא מתנה לכל שחקנית צעירה. יש בו הכל. גאיה היא פגיעה מאוד, אבל יחד עם זאת גם חזקה ואמיצה. ובמהלכו, היא עוברת תהליך מדהים.

אבל, שלא כמו כל שחקנית צעירה אחרת, הרגשתי שהתפקיד שקיבלתי הוא הזדמנות לחקור את השורשים שלי. אמרתי לתום ווליניץ, הבמאי, שאני מרגישה כמו ילדה מאומצת שיוצאת לחפש מאיפה היא באה. הרגשתי שלא סתם קיבלתי את התפקיד הזה. במידה מסוימת, גאיה זו אני. המשפחה שלה זו גם המשפחה שלי וכך גם חבריה. יותר מזה – הצגת הבכורה נערכה ביום בו חגגתי 30 שנה מאז הטיפול האחרון שלי. אין מקריות.

"השחר של גאיה". צילום: בני גם זו לטובה

 

אחרי ההצגה, אבא של שגית ניגש אלי. הוא מאוד התרגש, ואני לא יכולתי להוריד את העיניים שלי משלו. זיהיתי משהו מוכר במבט הדומע הזה שריסק אותי – ככה גם ההורים שלי וסבא וסבתא מסתכלים עליי, כשהם נזכרים במה שעברו איתי. להבדיל אלפי הבדלות, אם אומרים שלהורים שכולים אפשר לראות את השכול משתקף בעיניים, אז אצל אבא של שגית ראיתי את המבט הזה של "הנס"- מבט של הורה שכמעט איבד את הילד שלו ואז זכה בנס הכי גדול.

הרבה פעמים התמרדתי מול המבט הזה. הציפייה הזאת ממני, להיות "הנס", היתה לי לפעמים כבדה מדי. איך אפשר להיות כישלון כשאת נס? איך אפשר להיות בדיכאון כשקיבלת את החיים במתנה? כמה תקווה הם תולים בי במבט הזה. ולי זה לא מתאים.

ובכל זאת, באותו רגע עם אבא של שגית התמלאתי חמלה, כלפיו וכלפי המשפחה שלי שכל כך אוהבת אותי ורק רוצה שיהיה לי טוב. כמו גאיה במחזה, גם אני לא תמיד יכולתי להכיל את כל הדאגה הזאת של ההורים, ובדיוק כמו גאיה גם אני הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי. נפגעת, פוגעת ואז מרגישה כל כך רע, כי היא כן מבינה כמה כולם אוהבים אותה וכמה מזל יש לה, שיש לה את המשפחה והחברים שלה.

ואני חושבת שזה המסר של ההצגה. אף אחד לא בוחר לעבור את המלחמה הזאת, אבל היצירה של שגית היא מתנה גדולה למי שקורא או צופה בה. כי הכוח שגאיה מקבלת מהחברים ומהמשפחה, הוא נשאר איתה לכל החיים.

עבורי ההצגה הזו היא מעין תודה לחיים. זו גם תודה לכל מי שטיפל בי ועזר לי לשרוד. ובעיקר, היא מעלה חיוך על שפתי ילדים ופותחת בפניהם צוהר של קבלת ילד חולה הנמצא בסביבתם הקרובה. ההצגה הזו מראה להם שאפילו כשקשה, אם יש אהבה – השמיים הם הגבול.

אני מקווה שהסיפור של גאיה יהווה השראה להמון נערים ונערות, כי זה סיפור מהחיים שחוגג את החיים הכי חזק שאפשר.

מורן רוזן משחקת את "גאיה" בהצגה חדשה במדיטק, "השחר של גאיה", המספרת על נערה המתמודדת עם מחלה ממארת עד להבראתה, לצד החיים החברתיים שלה, החברוּת האמיצה שלה עם ענת והאהבה הסודית והגדולה שהיא מטפחת בליבה.

מורן רוזן בתפקיד גאיה. צילום דניאל קמינסקי

אטרקציות לילדיםהצגהסרטןתיאטרון