ביקורת סרט "פבלו": להיות המאהבת של ברון הסמים הגדול בהיסטוריה

קשה להבין מדוע לקח על עצמו היוצר הספרדי פרננדו לאון דה ארנואה ("יום מושלם") לכתוב ולביים סרט אודות ברון הסמים פבלו אסקובר. שכן מה ניתן עוד לומר על הפסיכופט הכריזמטי מעבר למה שסופר בסדרת המופת "נרקוס"?

לפני הצפייה ב"פבלו" קראתי בתקציר שזהו סיפורה של מערכת היחסים בינו לבין וירחיניה ולחו, מגישת הטלוויזיה הקולומביאנית, עמה ניהל רומן מחוץ לנישואים. הרומן אמנם נראה ב"נרקוס", אך הוצג בה בחטף. אם סיפור האהבה בין השניים תופס כעת את קדמת הבמה, חשבתי, זה נשמע לי בהחלט ראוי לסרט נפרד.

נשים שחיות לצד עבריין אלים הן מסקרנות במהותן, בגלל הקונפליקט הברור. לצד הכסף והכוח, הן אמורות להשלים עם היות הגבר שלהן רוצח. כרמלה סופראנו (אידי פאלקו) למשל, היתה דמות מרתקת. אישה חומרית המכורה לחיים ראוותניים, נבגדת על ידי בעלה, אישה חזקה ובעלת תשוקות משלה (את משיכתה לפיוריו, הנהג הסיצליאני התקשתה להסתיר). יחד עם זאת כרמלה היא גם אישה מפוכחת – היא ידעה ש'איסוף אשפה' הוא שם קוד, ושלבעלה יש בכל עת מאהבת תורנית. מפתיע גם תמיד לשמוע מפיהן של נשות מאפיה, לא רק פיקטיביות, שלמרות העולם המופרע שעליו הגבר שלהן מנצח, הן חשות לצדו בטחון שלא חשו מעולם – כי לגברים מסוג זה יש עוצמה שהיא כמעט אלוהית.

אולם במקרה של "פבלו", למרבה הצער, התקציר אינו הולם את הסרט. נכון, מערכת היחסים בין וירחיניה המגולמת על ידי פנלופה קרוז לבין אסקובר – חויאר ברדם, היא אכן נוכחת בסרט, אך בקיצור נמרץ.

למעשה, התסריט חוטא בכך שהוא מתמקד בתיאור מעלליו של אסקובר – מעללים שכאמור סופרו לפרטי פרטים בשתי העונות הראשונות של נרקוס, סדרה מעולה ומדוייקת היסטורית שכללה היבטים פוליטיים, כלכליים ודיפלומטיים. העונה השנייה של הסדרה אף התעלתה על הראשונה, בין השאר בשל תיאורה של מערכת היחסים בין אסקובר לאשתו טטה (בגילומה של פאולינה גאיטאן) שהתגלתה כנאמנה ואמיצה במיוחד, ושבזכות אהבתו של פבלו אליה, דמותו נצבעה בפגיעות ואנושיות. והנה עוד הוכחה לפוטנציאל הגלום בסיפור אהבה בין מאפיוזו לאישה, פוטנציאל שהתפספס ב"פבלו" בגדול.

פנלופה קרוז וחויאר ברדם ב"פבלו"

 

בפתיחת הסרט נדמה דווקא שהרכבת עולה על הפסים הנכונים. השליש הראשון מצליח להעביר את הסחרור שאוחז בוירחיניה עת היא פוגשת באסקובר. פנלופה קרוז היא ליהוק מושלם לתפקיד, ואילו חויאר ברדם מצליח להכנס לנעליו הגדולות של וגנר מורה, שגילם את אסקובר בנארקוס. וירחיניה מתלווה אליו ל"ועידות סוחרי סמים" במלונות היפים בעולם, ובאחד מבתי המלון מצטלמת סצינת סקס קצרה ויפהפייה, מבעד לשמשת החלון. השניים עומדים, הוא מאחוריה, פניהם אל הנוף. נשימותיה של וירחיניה ממלאות את השמשה בענני אדים המטשטשים את פניה היפות. בהמשך היא מתרגלת לסעוד במסעדות יוקרה וללבוש את בגדי המעצבים הגדולים בעולם (כן, הסטיילינג בסרט נהדר), ויום אחד במלון, אסקובר ממלא את המזוודה שלה בשטרות כסף, במקום בגדים. סתם כך, מתנה.

אלא שבהמשך, יוצר הסרט מעמיס על ויריחינה לא רק את תפקיד המאהבת – אלא גם את תפקיד המספרת. קולה מלווה את ההתרחשויות, ובמקום שיתאר את תחושותיה הפנימיות של אישה שהתאהבה בעבריין הגדול בעולם, כמו: "עד שהכרתי אותו, הפעם היחידה שעברתי על החוק הייתה כשחניתי חניה כפולה", היא מנוצלת כדי לתאר פרטים יבשים, למשל: " קילו קוקאין שווה בקולומביה 7000 דולר ובאמריקה 150,000 דולר." לכאורה, לבמאי יש תירוץ מושלם: היא עיתונאית, אז שתדווח.

אילו רק יכולנו לראות את שני השחקנים המצוינים מתאהבים ומתקוטטים, נפרדים וחוזרים, מאיימים זה על זו… אבל לא. חשקה נפשו של הבמאי באלימות ואקשן, והוא נהנה יותר מאסקובר חונק ומפוצץ, שורף ומרסס, ואפילו רץ עירום בג'ונגל באחת מסצינות המרדף. אבל את זה כבר ראינו ב"נארקוס" די והותר.

ביקורותסמיםסרטים