נוסעים לניו יורק? הנה מה שקורה בה עכשיו שאסור לפספס

חזרתי לניו יורק אחרי כמעט שלושים שנה. וכן, העיר השתנתה ללא הכר. הדאון טאון בעיקר. בניינים ישנים מלבנים אדומות – הקרויים כיום "מבנים היסטורים" –  נהרסו, ובמקומם הוקמו מגדלי זכוכית. חלקם צרים וארוכים, אחרים קומפלקסים ענקיים לדיור מודרני. מדרגות המפלט מאש נעלמו לטובת מרפסות עם כסאות שזוף ושמשיות קטנות, ועסקים קטנים נסגרו לטובת תאגידים גדולים: את הדלי'ס הקוריאנים החליפו סופר מרקטים גדולים ומפונפנים, וסניפי סטארבקס ו"ג'ו אנד דה ג'וס" שולטים ברחוב הניו יורקי. איך יכול בעליו של עסק קטן לעמוד בשכר דירה שהכפיל עצמו פי חמש לפחות, בטווח של חמש – עשר שנים?

האפ טאון, שאינו מהווה מוקד משיכה לתיירים, התרוקן מאנשים, והפך לפסיפס שכונות מגורים שלוות. את ההומלסים, השיכורים והנרקומנים העלו על אוטובוסים מזמן (עוד בתקופת ראש העיר ג'וליאני) והשליכו בעיירות שכוחות אל ברחבי היבשת, ולצעירים האפרו-אמריקאים שהסתובבו בעיר בחבורות "הסבירו" השוטרים, שמוטב יישארו בגבולות ה"פרוג'קטס" בברונקס.

כעת זוהי עיר של לבנים עשירים או סטודנטים בני טובים, שמשפחותיהם יכולות לשלם את שכר הלימוד ההולך ומאמיר, ולממן ליקיריהם את המחיה בעיר. הרבגוניות האנושית נעלמה, ואיתה החספוס והשוליים.

אבל המוזיאונים והגלריות, כצפוי, לא מאכזבים. העיר מציעה שפע של אמנות, ודווקא בתוך הקירות הלבנים גיליתי עולם מגוון ומרתק, הסוגד לרב תרבותיות ואתנוגרפיה. אותם מיעוטים שנעלמו מהעיר מככבים באופן אירוני בזירת האמנות. וכך מצאתי עצמי שועטת ממוזיאון לגלריה, ושם באה על סיפוקי.

עולם הווידאו-ארט בועט מתמיד. בכל אחד מהמוזיאונים גיליתי שפע של מיצבי וידאו (מה גם שהחדרים החשוכים והקרירים מזמינים לשבת או לשכב על מרבצים נוחים ומפנקים, לבהות במסכים, להעניק מרגוע לרגליים העייפות מהצעידה לאורכה ולרוחבה של העיר, ואפילו לחטוף תנומה). הפריחה הזו לא לגמרי הפתיעה אותי בהתחשב בעובדה שעד לפני מספר חודשים היו במוזיאון תל אביב שתי תערוכות וידאו גדולות בו זמנית (!). האחת מיצב "השעון" המופלא, והשנייה "הוליווד ומיתוסים אחרים" שעדיין מוצגת.

המוזיאון המעניין כיום בניו יורק הוא ה."New Museum" שם נתקלתי בשתי תערוכות וידאו: הראשונה, "סימני אימפריה" מפוארת ומרשימה, של אמן שחור, איך לא, ג'ון אקומפרה. בתערוכה מוצגים בשלושה חללים שונים, שלוש עבודות וידאו. האחת מהן היא סרט ביוגרפי על סטיוארט הול, יליד ג'מייקה שפעל למען מעמד השחורים בבריטניה. זהו סרט תיעודי שאורכו כשעה המוקרן בו זמנית על שלושה מסכים, בכל מסך ערוכים דימויים שונים. פסקול משותף מאחד את שלושת המסכים לכדי יצירה אחת.

מתוך הווידאו ארט של ג'ון אקומפרה

רבים ממיצבי הווידאו כיום הם סרטים תיעודיים, ונראה ששני הז'אנרים, הווידאו-ארט והתיעודי, נמצאים בהתכתבות הדדית. השאלה אם כן, היא מה ההבדל בין סרט תיעודי למיצב, ומדוע האחד מוקרן בגלריה והאחר בקולנוע או בטלוויזיה. ובכן, לעיתים ההבדל מינורי. אבל כשיש אלמנט פיסולי בהצבת הווידאו, אז ההבדל משמעותי, ואמנות המיצב מגיעה לכדי מימוש מלא.

הוידאו ארט הוא אמצעי ביטוי גם לאמני פרפורמנס המשלבים בן שני התחומים. באותו מוזיאון מצאתי את אמן הפרפורמנס נופוס רמירז מגואטמלה, המוצג בדרך לשירותים, ובמרתף. משלושת עבודותיו משכה את עיני עבודה בה נראה האמן עצמו, גדול ושמן, רובץ על כורסה ולמרגלותיו אח בוערת. חוט קשירה מלופף בחוזקה סביב משמניו לכל אורך גופו, וכן כפתורים תפורים בחוטים לבשרו. יחד עם זאת הוא עוצם עיניו ומחייך. רק בחלומות, כנראה, מתאפשר לכולנו שחרור אמיתי.

עוד עבודות וידאו ששווה לתפוס הקיץ בניו יורק:

אמנותניו יורקתרבות