המבקרות בוחרות: הסרט הטוב ביותר של השנה

מהו הסרט הטוב ביותר השנה בעיניך?

יעל שוב, "טיים אאוט" תל אביב: הסרט הבולט ביותר של השנה החולפת הוא ללא ספק "פוקסטרוט" של שמואל מעוז, אבל יש לי סימפטיה מיוחדת ל"דרייבר" שחלף מתחת לרדאר. אחת הדרישות המושרשות בקולנוע היא "הראה, אל תספר", המבוססת על התפיסה של קולנוע כשפה של דימויים חזותיים. אך מדי פעם צץ סרט שמכוון את המצלמה לאנשים שמספרים סיפורים, ומזכיר לנו שאלה יכולים להיות רגעים קולנועיים מופלאים בהיותם קשובים לאדם שמספר אותם. באחת הסצנות הכי יפות ב"מתלעות" של סטיבן ספילברג, למשל, צייד הכרישים רוברט שו מספר באריכות על תלאותיו המצמררות במלחמה, והסרט עוצר רגע ומקשיב לו בשקט. כזהו גם סרטו האנושי, החם והמאוד מרגש של יהונתן אינדורסקי, על נהג חרדי מבני ברק שמסיע שנוררים בין נדבנים, ומנחה אותם כיצד לסחוט את המיץ מהסיפורים שהם מספרים. אם מישהו זקוק לכסף לצורך הליך רפואי יקר, או כדי לחתן את בתו, נחמן רוזומני (משה פולקנפליק) יודע להעשיר את סיפוריהם בפרטים קרעי לב, והאופן שבו הוא מקשיב לאנשים הופכת אותו להרבה יותר מנוכל. נראה שהוא מזדהה עמוקות עם כל בדיה שהוא בודה, ונדמה שהוא משלב בהן זיכרונות רגשיים שלו עצמו, כמו שחקן שלמד את "שיטת המשחק המתודי". כדרכם של האחים גרים הוא גם מלקט סיפורים – הוא מתקשר לטלפונים ציבוריים ומבקש מאנשים שעצרו להרים את השפופרת לספר לו את סיפוריהם. לפעמים הסרט ממשיך עם האנשים המקריים האלה הביתה, לפני שהוא חוזר לרוזומני, שגם לו יש סיפור, אך הוא אינו ממהר לספר אותו. התסריט הנהדר שואל חוטים עלילתיים ודימויים ממספרי סיפורים דגולים כמו צ'כוב, רניון וג'ויס, ואורג אותם אל תוך הטקסטורה הייחודית של בני ברק, ולא פחות משהוא מספר סיפור אנושי וכואב על רקע עולמם הלא מאוד מוכר של מאכערים חרדים, הוא עוסק במלאכת הסיפור.

רוני רבינוביץ, "לאשה": לו אפשר היה לבחור שלושה סרטים לסיכום השנה, הייתי בוחרת בלי להסס את "הקיר", התיעודי-אישי של מורן איפרגן, את "פיגומים" של מתן יאיר, שמשיק לתיעודי באופן חלקי וחכם, ואז עושה זינוק סגנוני אל "געגוע" של שבי גביזון, שמתרחק לא רק מקולנוע דוקומנטרי, אלא אפילו מריאליזם. מאחר שצריך לבחור רק אחד, אני נשארת עם "געגוע" – לא כי הוא הטוב משלושתם, אלא כי נדמה לי שהוא קצת התפספס (לפני נתונים שפורסמו בחורף, את "פיגומים" ראו יותר מפי שלושה אנשים).

יש משהו אירוני במחשבה ש"געגוע" התפספס, כי הסרט, שמלווה גבר (שי אביבי) שמגלה באיחור בלתי ניתן לגישור שלפני 19 שנים נולד לו ילד – עוסק כולו בפספוס והחמצה. דמותו של אביבי, שמנסה להפיח חיים בפוטנציאל האבהות שלא התממש, יוצאת לסדרת מפגשים בעקבות הבן. המפגשים האלה מתרחקים בהדרגה, כל פעם רק טיפ-טיפה, מהסביר וההגיוני – והפער הגדל הזה הוא סוד קסמו של הסרט, שהוא קומדיה מצחיקה ודי עצובה.

נדמה לי, שאם הסרט עצמו היה מתרחק מהמוכר לנו, ונניח היה דובר ספרדית במקום עברית ומתרחש באיזו עיר זרה ולא בעכו, היה קל יותר לקהל לזרום עם הצד הפנטסטי שלו והוא היה יכול להפוך לאחד מהלהיטים הגדולים של השנה בקולנוע. אני בוחרת לא לפספס את ההזדמנות להמליץ עליו שוב: "געגוע" הוא סרט השנה שלי.

חנה בראון, "ג׳רוזלם פוסט": "פוקסטרוט", סרטו של שמואליק מעוז, הינו טרגדיה יוונית שקמה בישראל המודרנית, ואלגוריה על הסתירות בלב הארץ. עם קצת אירוניה של היפסטרים ווודוויל, זהו סרט מבריק – עשיר כל כך מבחינה תיאטרלית, חזותית, מוזיקלית ורגשית, שאפילו צפייה אחת אינה מספיקה כדי להתחיל לספוג את כל מה שיש לו להציע. אפילו בלי העזרה של מירי רגב, זה היה הסרט של השנה.

חגית בת-אליעזר, "יקום תרבות": לאחרונה עלתה קרנו של הקולנוע התיעודי. לראיה, ביוני 2018, פסטיבל דוקאביב, שמתקיים כבר 20 שנה בתל אביב, נבחר על ידי האקדמיה האמריקנית לקולנוע לאחד מ-28 הפסטיבלים המובילים בעולם.

מה שמעניין אותי בסרט תיעודי הוא השילוב בין הפן המציאותי לבין הבדיה היצירתית. השנה אהבתי במיוחד את הסרט "תאוות בשרים", שהשתתף בתחרות לסרטים תיעודיים בפסטיבל חיפה. זהו סרטו של אבנר מצליח, בוגר לימודי קולנוע ב"סם שפיגל", שעבד במשך שנים בתעשיית הטלוויזיה.

"תאוות בשרים" מטפל בסוגיה מוסרית, שמודעות הציבור אליה נמצאת בעלייה – מצבן העגום של חיות המשק בתעשיית המזון, ושם לו למטרה לקדם את הטבעונות. הסרט עושה זאת בצורה ייחודית, מקורית, פרובוקטיבית, ומתעתע בצופה, שלעיתים מתקשה להבחין בין המציאות לבדיה.

מצליח הוא צמחוני מילדות וטבעוני כחמש שנים, אבל אביו אוכל בשר בכל פה. בתחילת הסרט שניהם יושבים במסעדה. הבן מספר לאביו, המתענג על סטייק, על כוונתו לצלם סרט על סבל החיות, המטיף לטבעונות ובפיו של אביו עצה: "אם אתה רוצה לעשות מזה סרט, אתה חייב שיהיה בסיפור הזה איזשהו בשר, משהו שאפשר להיאחז בו, שיהיה סקסי".

אבנר מצליח אכן מצלם לולים, מכלאות של כבשים, רפתות עם פרות, אך בשיחתו עם המגדלים, מציג את הרעיון הכפול: הוא מתכנן להקים בית אבות לחיות שסיימו את השרות בחקלאות, והמפעל ימומן על ידי כך שהחיות יעניקו שירותי מין לזואופילים (בעלי משיכה מינית לחיות) מהארץ ומהמדינות בהן מגע מיני עם חיות אסור בחוק, דוגמת גרמניה. מצליח לא מתכוון באמת להקים את המיזם הזה, אך הוא משתעשע ברעיון וסוחף אחריו את הצופים המרותקים.

מצליח בהחלט חוקר את נושא הזואופיליה, ולשם כך טס לגרמניה ומראיין את דיוויד צימרמן, יושב ראש zeta – ארגון זואופילי להסברה וסובלנות. צימרמן מביע ביקורת על החוק הגרמני, שאוסר על "משכב בהמה": החוק מניח שלכל מגע מיני עם חיות יש אופי של כפייה והתעללות, אך לא מגן על החיות המשמשות בתעשיית המזון. צימרמן מדגים את חוסר ההיגיון שבדבר באופן החד והבהיר. החוק מתיר לכרות אשכים ללא הרדמה לגורי חזירים, כדי להשביח את טעם בשרם, אך אוסר לחפון אותם ולהתגרות מכך מינית.

הסרט עשוי בצורה מאופקת, ללא מראות קשים לצפייה, ללא האשמות כלפי אוכלי הבשר, והדבר תורם לממד האומנותי של הסרט התיעודי. ובכך אבנר מצליח להיות מחויב לטבעונות ולאמנות כאחד.

נעמה רק, "עין הדג": שני סרטים תוצרת ישראל שהגיעו לאקרנים השנה הם סרטים בהשראת חוויות אמיתיות של היוצר, ומציגים מפגש משנה חיים בין מורה לתלמיד. זה קונספט די שחוק וסחי, אבל בשני המקרים הסרט לוקח טוויסט באמצע והופך ליצירה מקורית, מיוחדת ורחוקה מסיפורי "מורה טוב, מורה לחיים" סטנדרטיים. "פיגומים" כבר זכה לכל דבר הלל ושבח שהוא ראוי לו, לתחושתי, אז אני רוצה לדבר דווקא על "מוטלים בספק", שאהבתי יותר.

רן דנקר + שיער פנים הוא תסריטאי תל אביבי בעבודות שירות, שמגיע לשכונת עוני (שם קוד רמלה-לוד) כדי להעביר שיעורי קולנוע לנערים. בני הנוער המקומיים מתגלים כאגרסיביים, חשדנים ואפילו אלימים, אבל התל אביבי המסוים הזה הוא יותר משועמם מאשר פריווילג, ומשהו בחיים המחוספסים של הנערים האלה מושך אותו. הוא לא רק רוכש את אמונם, הוא אפילו מתחיל להסתובב איתם בשעות שאחרי השיעור, ובמיוחד הוא מתחבר לעדן (אדר חזאזי גרש), נער מתוסבך ונסער תמידית שמחפש נואשות מישהו להישען עליו. הסרט הזה הופך למעין סיר לחץ שכולו נובע מהקשרים האנושיים בין הדמויות, קשרים בלתי אפשריים שמתפרקים אחד אחד כמו בטרגדיה יוונית.

נטע אלכסנדר, מבקרת קולנוע וכתבת התרבות של "הארץ" בניו יורק: קשה לסכם את השנה שחלפה מבלי להתייחס לתנועת Me Too, שעיצבה במידה רבה את השיח הקולנועי מחוץ לאולם הקולנוע. את ההשלכות ארוכות הטווח של הדיון הציבורי הער בהטרדות מיניות ובאלימות כלפי נשים נראה בוודאי בשנים הקרובות. סרטה העשירי של מיכל אביעד, ״אישה עובדת״, אשר נחשף בבכורה בפסטיבל ירושלים, הקדים במובן זה את זמנו מכיוון שהוא חושף בהדרגה את המנגנונים ומערכי הכוח המאפשרים לגברים לנצל מינית נשים הנתונות למרותם. גם אם יותר ויותר נשים מצליחות להפיק, לכתוב או לביים פיצ׳ר ביכורים, מעטות עוברות את משוכת הסרט השני או השלישי ואין כמעט יוצרות שהצליחו לשלב עשייה דוקומנטרית ועלילתית במשך עשורים כמו אביעד. אחרי ״לא רואים עליך״ מ-2011, סרטה החדש ממשיך את העיסוק העלילתי שלה ביחסי הכוח המגדריים ובעיקר באלימות המופעלת על הגוף הנשי.

הסרט מגולל את סיפורה של ארנה (לירון בן שלוש), אם לשלושה שבעלה (אושרי כהן) מתקשה לפרנס את משפחתו. כדי לסייע לו, היא מתחילה לעבוד עבור קבלן בשם בני (מנשה נוי) ומגלה במהרה שהיא תאלץ לשלם מחיר יקר כדי להשתלב בעולם הנדל״ן. מערכת היחסים המקצועית בין בני לארנה מתדרדרת די מהר למסכת של הטרדות בתחום האפור: הערה לא במקום, מחמאות חוזרות ונשנות וניסיונות ליזום פגישות אינטימיות במקום לעבוד. במובן זה ״אישה עובדת״ דומה לצפייה בתאונת רכבת: אנחנו יודעים שזה לא ייגמר טוב, אבל מתקשים להסיר את מבטנו מהמסך.

כוחו של הסרט הוא באופן ההדרגתי והחכם שבו אביעד חושפת את הכלא המקצועי והנפשי שארנה נמצאת בו. שאלות כמו ״למה שתקת?״ או ״למה לא התלוננת?״ מקבלות מענה אמין ומשכנע בשעה שארנה והצופים נלכדים ברשתו של בני. בעידן שבו ההטרדות המיניות של כוכבות או שחקניות מתחילות לקבל סוף סוף טיפול הולם, העסקה פוגענית והטרדות מיניות של עובדות ״שקופות״ וחסרות ניסיון כמו ארנה נותרות בדרך כלל מחוץ לשיח. מעבר לרלוונטיות הפוליטית, תמצאו כאן תצוגות משחק מרשימות של נוי, בן שלוש וכהן. זהו סרט שמגיע לנו בשיאו של דיון פוליטי וציבורי, אבל צריך לזכור שהעבודה עליו החלה זמן רב לפני שהעדויות נגד הארווי ויינשטיין זעזעו את הוליווד ואת העולם. המחויבות רבת השנים שלה לבחינה מעמיקה של נשיות ישראלית מעידה כי אביעד לא רק מגיבה לרוח הזמן – היא מסייעת להגדיר אותה בסרטיה.

לצד אביעד, כדאי גם לציין את הגר בן אשר – במאית נוספת שהפילמוגרפיה שלה הולכת ומסתעפת בשנים האחרונות. ראיתי את סרטה האחרון, ״נשים מתות מהלכות״, בפסטיבל טרייבקה באפריל האחרון ועל אף שהוא טרם הופץ מסחרית בישראל זהו סרט שיהיה מעניין לדון בו. אחרי ״הנותנת״ ו״הפורצת״, סרטה דובר האנגלית הראשון של בן אשר עוקב אחר השעות והימים האחרונים בחייהן של נשים שנידונו למוות בארה״ב. זהו סרט קשה לצפייה שמאתגר קונבנציות קולנועיות ונשען על המשחק המעולה של אנסמבל נשי. בן אשר מוכיחה כי המונח ״קולנוע נשי״ יכול להתייחס לא רק למין הביולוגי של מי שעומדת מאחורי המצלמה, אלא גם לניסיון המודע לאתגר את הצופה ולספק תשובות מפתיעות לשאלה מה קולנוע יכול – או צריך – לעשות.

האם יש הבדל בין ביקורת קולנוע נשית לבין ביקורת גברית? 

יעל שוב: "מעילי הפשוט ופנס על הגשר/

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם/

כך ראית אותי ראשונה, התזכור?"

בשיר הזה הקול הוא לכאורה קולה של אישה, אבל נקודת המבט היא של המשורר אלכסנדר פן, שניסה – אך לא באמת הצליח – לאמץ נקודת מבט נשית. זה בולט באופן שבו "האישה", הדוברת בשיר "וידוי", זוכרת כיצד היא נראתה בעיני הגבר, כולל ההתמקדות בדימוי הארוטי של שפתיה הלחות, ולא כיצד הוא נראה בעיניה. ואם אמנים, כולל במאי קולנוע, יוצרים מנקודת מבט גברית, האין זה מובן מאליו שמבקרי קולנוע קוראים טקסטים מנקודת מבט גברית, שאינה מאותגרת לעתים קרובות בשל מיעוט סרטי הנשים? ואם כך, האין זה מובן מאליו שמבקרות קולנוע עשויות לראות דברים באופן שונה, ואף להבחין בניואנסים של תוכן וסגנון שמבקרים עשויים לפספס, פשוט משום שמעולם לא נדרשו לחשוב עליהם בהיותם גברים? כן, גם ההיפך הוא נכון, אלא שלהיפך לא צריך לדאוג, כי הוא עדיין הנורמה.

רוני רבינוביץ, "לאשה": בקולנוע – בגלל שהוא, מילולית, משהו שכולם רואים – קל לזהות את תת הייצוג לנשים (על המסך, בצוותים היצירתיים והניהוליים, וגם בתחום הביקורת), אבל האמת היא שמצב הנשים בקולנוע הוא חלק מדיון רחב יותר. שנדבר שוב על פוליטיקה? על מדע? על כלכלה? בוודאי שחשוב ונחוץ לשמוע ולראות עוד נשים בעולם הקולנוע כמו גם בעולמות אחרים. ואפילו זה לא ממש מדויק: נשים הן לא מקשה אחת, גם גברים לא, ומה שבאמת נחוץ זה מגוון – של גילים, של תרבויות, של תפיסות עולם וכו'.

השנה החולפת הייתה משמעותית, ברמה של נקודת ציון היסטורית, בכל מה שקשור ליחסים בין גברים לנשים. רק תחשבו על זה: בראש השנה הקודם עוד לא ידענו מה זה #metoo ו- Time's Up. עצם זה שאנחנו מנהלות את הדיון הזה הוא סימן טוב, ועל אחת כמה וכמה כשלדיונים האלה, שמתקיימים בכל העולם, יש כבר תוצאות בשטח. יש שאלה כזו, במחקר האקדמי, אם הקולנוע משקף שינויים או מחולל שינויים. אני רוצה לקוות שהשינוי שהתחיל השנה בעולם הקולנוע והתקשורת – גברים שהוקעו, משכורות שהשוו, תפקידים שלוהקו, מבקרות שנוספו – משקף וגם מחולל תהליך רחב ועמוק יותר.

חנה בראון: כשהייתי מבקרת קולנוע ב"ניו יורק פוסט" לפני 18 שנה, היו שם שלושה מבקרי קולנוע, ותמיד היה שילוב של גברים ונשים, אנשים מבוגרים וצעירים מרקעים אתניים שונים. זה אידיאלי. עם זאת, כל מבקר – גבר או אישה – צריך להציע רק יושרה, תבונה, ניסיון ויכולת כתיבה. זו טעות גדולה לצמצם את ביקורת הקולנוע למשחק של זהות פוליטית או מגדרית. לכולנו יש את הדעות ואת ההעדפות שלנו, הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות בנוגע לכך הוא להיות כנים איתן.

חגית בת-אליעזר: בעקבות קריאת שלוש כתבות בעיתון הארץ, מאת נירית אנדרמן, אורי קליין ונטע אלכסנדר, אשר בהחלט מקיפות את הנושא, התעוררו בי מספר מחשבות:

  1. מעניין שגם במדגם הישראלי הקטן יחסית וגם במדגם האמריקאי גדול הממדים, חלקן של מבקרות קולנוע עומד על אותו מספר – 22%.
  2. ניתן להעריך את החלוקה בין גברים לנשים בכל קבוצה מקצועית: עורכי דין, מנהדסים, רופאים. אך לשם-מה?
  3. לא נכון בעיני ליצור קשר השוואתי בין מקצוע הבמאי לבין מקצוע המבקר. אומנם שניהם עוסקים בקולנוע, אך אופי העיסוק שונה לגמרי מבחינת השקעת אנרגיה. ולראיה, אחוז המבקרות יותר מכפול מזה של במאיות: 22% לעומת 10%.
  4. אני מניחה שההתפלגות נשים/גברים בקרב צופי הקולנוע מתקרבת לאיזון – אין על כך נתונים בכתבות. כל צופה הוא למעשה מבקר, ואם יבחר להשקיע מאמץ מחשבתי וכתיבתי, יוכל להביע את דעתו במגוון במות אינטרנטיות-חברתיות, אשר פתוחות לגברים ולנשים כאחד.
  5. אני קוראת לנשים לפעול – לכתוב על מה שרואות וליהנות מהעשייה. ואם יחול שינוי במצב – הסטטיסטיקה תשקף זאת.

 

נעמה רק: ביקשו שאם אני כבר כותבת אז אכתוב גם על מקומן וחשיבותן של מבקרות הקולנוע. זה מוזר שאנחנו עדיין צריכות להסביר ולהצדיק את זה שיש לנו דעות על דברים אבל איכשהו יש ממש מעט מאיתנו, אז כנראה שצריך. נשים צריכות לכתוב, על קולנוע ובכלל. גם להט"בקים, מזרחיות, ערבים, דתיות, חרדים, מהגרות, בעלי מגבלויות וגברים לבנים. כולם צריכים וצריכות לכתוב אם יש להם ולהן מה להגיד ותשוקה לעשות זאת. לא כולן וכולם כותבים טוב וזה בסדר (באמת אפשר לחשוב שכל המבקרים הגברים בעולם מצוינים בזה מדהים), אנחנו לא צריכות ובטח לא יכולות להצטיין אחת-אחת. הכותבים הטובים, המעניינים, אלה שמעשירים את הקוראות והקוראים שלהם ונוגעים לליבם – נשארים. לא פעם משתמע מהתגוננויות גבריות שבעצם זה כבר קרה – הברירה הטבעית השאירה בשטח רק את המבקרים הכי טובים, ובאופן מפתיע ובלתי צפוי גם בתחום הזה נשאר בעיקר הטוסטסטרון. אני לא בתחום הזה הרבה שנים, אבל אני כבר מכירה היטב את המבט המתנשא שאישה צעירה מקבלת כשהיא מערערת על הדעה של מישהו. קיבלתי גם לא מעט טוקבקים חמודים על איך הפמיניזם הורס את העולם, או שאני סתם "מחפשת", שאני חופרת או שאני צריכה למצוא זין במקום להתלונן על סרטים. מזל שלא שמתי גם תמונה שלי ואז היו מזכירים שאני כונפה.

 

 

עוד על ההבדלים בין הביקורת הנשית לגברית גם בפאנל המבקרות שיערך במסגרת הפסטיבל ביום ראשון (2.9) ב-17:00 בסינמטק תל אביב

מגדרקולנועקולנוע ישראליתרבות