הכלה מאיסטנבול: הסדרה שרוב חבריכם כבר צופים בה ולא מספרים לכם

זה קרה בבת אחת, בלי ששמתי לב שזה קורה. יום אחד שמעתי מישהי בבית הקפה מדברת על זה, ואז שמעתי זוג ברכבת, ואצל רופאת השיניים המזכירה הרפואית דיברה עם אחת הלקוחות ואז התחלתי לראות פרסומות מטורגטות בפייסבוק לסופ"שים באיסטנבול.

אז הסתקרנתי. Famous last words ,אתם אומרים, וצודקים. נכנסתי ל-vod כשאני אומרת לעצמי "בואו נראה פרק אחד ונוכל לצחוק על כל האנשים חסרי החיים הרדודים והעלובים האלה שאיבדו את החיים ואת האיי קיו שלהם לטלנובלה טורקית". כי אני, הרי, צופה רק בטלוויזיה איכותית, דוברת אנגלית בריטית, לעתים דנית או שבדית, מקבלת ציוני 9 במבחני "האם ראית את 10 הסדרות הטובות ביותר לשנות 2018" ויודעת לצטט משפטים שלמים מ"הסמויה" ולא נפלתי בפח המיחזור של "בית הנייר" למרות שצפיתי עד הפרק האחרון בעונה השנייה. אין סיכוי שהדבר הזה באמת ראוי לצפייה. טלנובלה טורקית.

עצירה בעלילה, פלאשבק. השנה היא 1990, אנדראה דל בוקה היא הכוכבת הגדולה ביותר בתולדות הטלנובלות הדרום אמריקאיות, כוכבת "אנטונלה". אנשים בישראל איבדו שנים מחייהם תוך כדי צפייה במטח הסדרות דוברות-הספרדית שנחתו עלינו: יתומות שעלו לגדולה, עשירים שנתפסו בקלקלתם, בגידות ושקרים, תחמנות, טרגדיות אנושיות והיסטריה כללית. מדובר היה בהפקות של שני שקל, קירות תפאורה עשויים מקלקר, סטים שלמים של תפאורה שכמעט מתמוטטים עם כל טריקת דלת בתסריט, צילומי תקריב מבהילים להעצמת האפקט הדרמטי ובאופן כללי – חירטוט. לא יכולת להיות חלק משום שיחת פינת קפה/ברזיה אם לא צפית באחת מהדרמות היומיות האלה. ובאמת, תת ז'אנר נחות, אך ממכר.

ובדיוק לזה ציפיתי כשלחצתי על הplay – רק בטורקית.

וזה לא מה שקרה, קרה שם משהו הרבה יותר חמור, שגם הוביל אותי בסופו של דבר לפרק 104 וגם הסביר לי למה "ארץ נהדרת" הכניסו מערכון שלם על "הכלה מאיסטנבול" לתכנית הפתיחה.

 

 

  1. מישהו פה השקיע בהפקה

בגלל שההפקה היא ברמת ה OECD. אין פה אולפנים מטים ליפול או סאונדמן שנכנס פתאום באמצע הסצנה בטעות. הפקה עילאית, צילומי חוץ, רחפנים באוויר, נופים מרהיבים, סטים מעוצבים, השקעה בכל פרט. אפילו המשרד של פארוק (אין לנו מספיק זמן לדבר עליו, אני אקדיש לו טור שלם בקרוב), נראה איכותי פלוס. לא נראה כמו אולפן בדרום ת"א, מטר מתחנת סמים.

  1. אנשים פה באמת שחקנים

בגלל רמת המשחק וההשקעה בדמויות. נשבעת לכם שגם בלי להבין טורקית ובלי לקרוא תרגום, המשחק הוא טוב. לא קצת טוב, ממש מעולה אפילו. הדמעות, בסצנות הדרמטיות – זה לא בגלל החומר הזה ששמים בעיניים כדי שהשחקנית תבכה. כשהיא בוכה, את מאמינה לה לגמרי לגמרי. אין פה הגזמות, אין פה אובר-אקטינג, יש פה בימוי חכם ועדין ואינטליגנטי. זו דרמה, זו לא טלנובלה. היא מצולמת ומשוחקת בסטנדרט של סדרה איכותית.

  1. תסריט שפוי

בגלל התסריט והעלילה. אז נכון, היא היתה זמרת דלפונית שבטעות הכירה בבית קפה איש עסקים עשיר ורגיש שלא ידע שיש לו ילד מאישה אחרת מלפני עשר שנים ואמא שלו היא מפלצת שבחיים לא תסכים שאישה ממעמד נמוך תתחתן עם התכשיט שלה (כמה ספוילרים עשיתי עכשיו? בקושי 2, תירגעו).

להבדיל מהמופלצות של הטלנובלות הדרום אמריקאיות, העלילה פה סבירה. כמסורת הז'אנר, היא מספקת ריגושים בכל כמה דקות, אבל ריגושים מגוונים: אתם תצחקו, לא מעט, לאורך הסדרה. יש ב"כלה מאיסטנבול" כמה דמויות שהן קומיק ריליף מהסוג האיכותי ולא מהסוג הגיחי גיחי. מעבר להומור העדין, גם המשברים והדרמות הם בשליטה, הגיוניים ואפילו חכמים. העלילה לא שקופה לגמרי, אתם לא כל הזמן תדעו מה הולך לקרות. להיפך, יש מצב שמישהו שם יושב ואשכרה מתכנן את העלילה 100 פרקים קדימה, ולא מחרטט אותה יום לפני הצילומים.

                             

  1. הכי חשוב: כבוד לנשים

ז'אנר הטלנובלה התבסס, מאז ותמיד, על הקצנה של כל סטראוטיפ אפשרי, של נשים ושל גברים. נשים היו תחמניות, רעות, סתומות ברוב המקרים (החברה של הרעה תמיד סתומה), מתעסקות כל הזמן בחיי האהבה והבגידות שלהן ואין להן שום עניין מעבר לזה. הגברים – כמובן שגם הם תחמנים, שקרנים, אלימים ובוגדניים ומולם הגברים האחרים – טובי לב, תמימים ואביריים. הם, לרוב, היו בעלי הכסף ואלה שיצאו לעבוד  כשהנשים היו עסוקות בבית או לבזבז את הכסף.

אז אולי הכלה מאיסטנבול היא כלה – אבל פראיירית היא לא. עצמאית, פמיניסטית, חכמה, מנהלת עסק משל עצמה, לא מתנהלת רק על בסיס "האם אני נשואה/גרושה/האם בעלי בוגד בי/אבוי אלליי נפלו השמיים", ובשום פנים ואופן לא חלשה.  כך גם חברותיה, כך גם אם המשפחה, שאולי בהתחלה תחשבו שהעובדה שהיא מנהלת משפחה מטריאכלית שמרנית הופך אותה למפלצת  – אז לא. חכו לפרקים 100 והלאה, אתם תגלו דמות הרבה יותר מורכבת וחכמה ומרתקת.

אין פה חלוקה לנשים טובות ונשים רעות, ביצ'יות ומלאכיות. לכולן קורה הכל והן אמיתיות בדיוק כמוכן. יש אמא חד הורית שהיא גם רופאה ואף אחד לא חושב לרחם עליה או לנסות לתקן את העובדה שהיא מגדלת ילד לבד. דמות אחרת חווה דיכאון אחרי לידה וזה לא דמוני וזה לא מוגזם וזה אמיתי ורגיש ומדאיג. דמות אחרת חווה אלימות מצד בן זוגה, ואת רואה בדיוק איך זה קורה. ככה זה נראה במציאות. לאישה נורמטיבית, עם עבודה נורמטיבית ובעל שהיה עד לפני חודש אהוב ליבה. ומשהו התפוצץ שם והיא לא יודעת איך להתמודד ואיך לספר ועסוקה בלהסתיר. כי איך זה יכול להיות שאת אישה חזקה ומצליחה ובן זוגך מכה בך כשהוא יוצא מכליו?

ואם אתם לא מאמינים לי, תרימו רגע את הראש מהמחשב/מהסלולרי, ותשאלו את מי שיושב/ת מולכם, מאחוריכם או מצידכם: אני מוכנה להמר שלפחות אחד/ת מהם יספר לכם בדיוק מה אתם מפסידים.

הכלה מאיסטנבול