לחיות ביפאן: ישראלית חושפת את הרגלי העבודה המעוותים, מפגשי השתייה המופרזים והבדידות

ליאת ענבר נסעה לטוקיו בעקבות בעלה היפנולוג, ובמהרה גילתה עולם שוביניסטי, עם תרבות עבודה קטלנית ואימהות תובענית במיוחד. במקום להתייאש היא מצאה את הסוד להעצמה אישית בשכונותיה של טוקיו ועכשיו, כאקטיביסטית ויזמית תיירות, היא מלמדת איך פוליטיקת הרחוב היפנית יכולה להציל גם אותנו. את החוויה שלה בעיר המרוחקת תרגמה ענבר ל- "TOKYO 20_20", מדריך טיולים שיוצא לאור בימים אלו וכבר זוכה לתהודה עצומה.

התרבות היפנית תמיד הצליחה להקסים ישראלים אבל רובנו לא באמת מכירים אותה, מה הקשר האישי שלך לתרבות הזאת?
"את המזרח הרחוק גיליתי כבר בטיול אחרי הצבא. הבנתי שזהו מרכז אחר של העולם, שונה מאוד מהעולם המערבי שסובב סביב ארה״ב ואירופה ולכן החלטתי לשלב לימודי מנהל עסקים בלימודי מזרח-אסיה באוניברסיטה, אבל למדתי דווקא סינית. את עומרי בעלי הכרתי במחלקה ללימודי מזרח אסיה, הוא למד יפנית ואף סיים שנה אחריי את לימודיו לכן השארתי אותו מאחור בירושלים ונסעתי לראשונה לסין. למדתי שם סינית מדוברת באוניברסיטה, טיילתי מעט ואף התחלתי לעבוד בשנגחאי. די מהר הבנתי שסין לא תהיה מקום טוב להשתקע בו או להקים משפחה, וכשעומרי, שהוא יפנולוג מוכשר, קיבל מלגת לימודים ממשלתית, החלטנו לעבור ליפן".

הליכה אחרי הבעל היא לא פעולה שובינסטית מיסודה?
"לא הייתי אומרת שהחלטתי ״ללכת אחריו״ ליפן, זו באמת הייתה אמורה להיות חוויה קצרה, שנתיים של לימודי תואר שני, שיכולנו להרשות לעצמנו כזוג צעיר ללא ילדים עדיין. מאז הוא כבר כמה שנים עובד בתעשיית הפרסום בטוקיו, שהיא אחת התעשיות היותר תובעניות. הוא ״משלם״ מחיר אישי כבד וגם נאלץ להתמודד מדי יום עם פערי התרבויות ואילו אני, לעומת זאת, המצאתי את עצמי מחדש כיזמית תיירות, בלוגרית ומדריכת טיולים בטוקיו. ואף הוצאתי השנה ספר. נהניתי כאן מכל רגע של האימהות, כפי שלא הייתי יכולה כנראה לעולם להרשות לעצמי לו הייתי אמא בישראל, וכעצמאית אני בוחרת את האיזון בין עבודה למשפחה, ואף זוכה לשמור על הזיקה לתרבות הישראלית ולבית בזכות המפגש והשיח עם המטיילים שלי. כמובן שזה לא תמיד היה כל כך פשוט, והיו ימים שגם אני הרגשתי תסכול גדול. אבל את המכשולים שעמדו בפנינו פה גילינו יחד והתגברנו עליהם ביחד".

ליאת ענבר. צילום ביתי

 

איך שוק העבודה היפני נראה?
"ראשית, תפיסת הזמן ביפן היא עניין מוזר ושונה מאוד ממה שאנחנו מורגלים בו. לא רק שאסור לאחר, אפילו חמש דקות, אלא שמוטב ונהוג להקדים. בנוסף, הגשמת היעד היא הדבר היחיד שחשוב, ואין זה משנה מה נדרש. כך מצאתי את עצמי מגיעה רבע שעה לפני הזמן בבוקר, ונשארת שעות נוספות או ממשיכה לעבוד מהבית כדי לנהל שיחה עם מישהו שהיה פנוי רק בערב. הבוס שלי לא ראה לנכון להחשיב לי את הזמן הפרטי היקר הזה. בעיניו, המשימה הושלמה וזה אמור לגרום גם לי כעובדת תחושת סיפוק".

ביפן כל עובד חברה מצופה לאמץ איזושהי זהות אישית משרדית, שבה אין מקום לענייניו האישיים אך הוא בהחלט אמור להקדיש מזמנו הפרטי לטובת המשרד. כך נאלצתי 'להתחשבן' ולדווח מראש כמה זמן איעדר מהמשרד לצורך בדיקות מעקב רפואיות של ההיריון, ומצד שני להיות נוכחת בערבי גיבוש ואירועים חגיגיים של המשרד. בכל משרד יפני מתקיימים 'מפגשי שתייה' (נומיקאי) ומידי ערב צריך לצאת לדרינק. פעם עם הקולגות, פעם עם הבוס, פעם עם הלקוחות ופעם עם הריקרוטר שיסדר לך את העבודה הבאה. כמובן שהתרבות המשרדית הזו לא מתאימה לנשים שצריכות לחזור הביתה לדאוג לילדים (לכן המציאו ביפן Zero Beer ללא אלכוהול). מפגשי השתייה הללו פוגעים לא רק בנשים שמעוניינות בקריירה וצריכות לעשות ויתורים אישיים, אלא גם בחיי המשפחה התקינים של הגברים שאינם זוכים להיות שותפים בחיי המשפחה ובעקרות הבית שנושאות כמעט את כל הנטל".

ואנחנו חשבנו שהיקף שעות העבודה בישראל הוא לא סביר.
"בחוזה העבודה היפני מופיעות מספר השעות המינימליות הנוספות שנדרש מהעובד לעשות מדי חודש, ותופעה חברתית טרגית ידועה ביפן היא Korashi – מוות מעודף שעות עבודה. היקף העבודה הזה גורם גם לכך שהזוגיות והיחסים האישיים נפגעים קשות, וזו אחת הסיבות המרכזיות לשיעור הילודה הנמוך ביפן (1.2 ילדים בממוצע). ההתחשבות האישית כלל לא קיימת במשרד. נהוג ביפן שהעובדים מנקים בעצמם את המשרד וסביבתו, כשהייתי בהיריון התבקשתי לקחת חלק בניקיונות השבועיים ולא ויתרו לי בתורי גם לא על ניקיון השירותים. אף קיבלתי את הרמז שבכך אני מוכיחה את המחויבות שלי למשרד למרות מצבי. כאשר קיטרתי על העניין באזני חברה יפנית היא סיפרה לי שהבוס שלה ממשיך לעשן לידה".

איך התייחסו אלייך אחרי שילדת?
"בטוקיו ישנה בעיה אמתית של מחסור בגני ילדים. לכן הסיכוי לקבל מקום בגן על בסיס רשימות המתנה קטן משמעותית אם אחד מבני הזוג נשאר בבית או מחזיק במשרה חלקית. כאשר ביקשתי לחזור למשרד, הופתעתי מאוד להבין שעל אף שבחוזה העבודה דרשתי חופשת לידה, אף אחד לא ציפה שבאמת אחזור למשרד, כיוון שמובן מאליו שבתור אם אתקשה לעמוד ביעדים ולעשות עבודה טובה. בתחקיר בלתי נתפס שהתפרסם בסוף השנה שעברה בעיתונות היפנית, נחשף שבית הספר היוקרתי ביותר ביפן ללימודי רפואה הטה לאורך שנים את הציונים במבחני הכניסה, כך שהרבה פחות נשים תתקבלנה ללימודים. המוסד נימק שהסיבה לכך הייתה שנשים תהיינה רופאות פחות טובות כיוון שיהיה עליהן להתפנות בשלב כלשהו להקמת משפחה וגידול ילדים".

המצב הקשה הביא אותך לכדי ייאוש? ניסית לשכנע את בעלך לוותר על המשרה ולחזור ארצה?
"ממש לא. בשלב הזה, כבר 4 שנים ביפן, ידעתי שזהו רק עוד מכשול בדרך. מצאתי גם הרבה דברים בתרבות ובחברה היפנית שמאוד הערכתי. הבנתי שבאמת כל סוף הוא גם התחלה, ושאם אני מעוניינת לגרום לחיים שלנו פה להצליח, אז זה תלוי רק בי למצוא דרך לא רק להתפרנס, אלא גם לקחת חלק אמתי מהרוח היפנית ובאופן אישי להגשים את עצמי".

ליאת ענבר. צילום ביתי

מה גרם לך לקום ו"להשיב מלחמה" לסדר היפני?
"ההבנה שאני בעצמי אמורה לשלם את המחיר האישי של 'סדרי העדיפויות היפניים', נתנה לי את האומץ לדבר על יפן ותרבות יפנית כעל משהו שאני באמת מבינה בו, לא רק מקריאה ומהידע הבלתי נדלה ממש ששאבתי מבעלי היפנולוג, אלא מניסיון חיים ומעשייה. בזמן שביליתי בבית בשנה הראשונה עם בתי, התחלתי ללמוד עיצוב גרפי, אפילו קיבלתי תשלום על כמה עבודות והחלטתי לשלב את הידע הזה עם צילום, שהיה תחביב עבורי כבר מהטיול אחרי הצבא, ליצירת מדריך הטיולים הראשון בעברית לטוקיו".

מה היו הקשיים בדרך?
"קודם כל ביטחון וגילוי עצמי. להבין שהבחירה להישאר בבית עם הילדה היא לא חולשה, ולהתחבר מחדש ליכולת שלי להקדיש את עצמי למשהו אחר שאינו המשפחה. התחלתי להקים מיזם, יש מאין, במשרת-אם כשהילדה בגן פרטי כ-5 שעות בלבד כל יום. יצירת ספר היא תמיד פרויקט שאפתני, ואני בחרתי בקונספט מאוד מחייב. בשנת 2020 יתקיימו בטוקיו המשחקים האולימפיים, שלקראתם גם צפוי מספר התיירים להגיע לשיא של 40 מיליון מבקרים בשנה. לכן החלטתי להסתכל קדימה ולקרוא למותג ולספר שלי 'TOKYO 20_20', ולהציע  בו לא פחות מ-20 מסלולים מקוריים. מדובר באמת במאות מקומות שחקרתי, ואלפי תמונות שצילמתי וערכתי. במהלך הפרויקט התעורר בי לא מעט פעמים הספק שאי פעם אצליח לסיים את הספר. נאלצתי ממש 'לגנוב' את הימים שבהם יכולתי להתפנות מהמחויבויות של הבית ושל עבודת ההדרכה שממנה התפרנסתי בינתיים להשלמת הפרויקט".

האם קיימים נקודות דמיון בין שוק העבודה היפני לישראלי?
"אני לא יודעת אם קיים דמיון. אני יכולה להצביע בקלות יותר על ההבדלים, לא רק בשוק העבודה, בתרבות בכלל. אבל אין לי ספק, מהיכרות של שני העולמות, שבאף אחד מהשניים עוד לא נמצא המינון הנכון בין קריירה למשפחה. גם בישראל, ללא תמיכת הסבים והסבתות והדודות והשכנים, קשה מאוד, בדרך כלל לאישה כמובן, לחזור לעבודה אפילו במשרת-אם. שלא לומר, שלעיתים זה גם לא משתלם. אני חושבת שכל הורה שחוזר הביתה לילדים אבל ממשיך להיות טרוד בטלפון והמייל, משלם מחיר אישי. אני אף מכירה, לצד הביקורת הקשה שלי על סולם הערכים היפני, גם ביתרונות של ליווי אימהי צמוד. בהחלט, האישה ביפן, מקומה בבית. אבל זה נתפס כתפקיד מאוד חשוב בעיני החברה, וגם האמהות מתייחסות ומבצעות אותו מאוד ברצינות – מהאופן שבו הן מכינות את ארוחות הבנטו (קופסאות האוכל), תופרות, מעורבות בשגרת ביה״ס והכנת השיעורים, מלוות לחוגים. ומי הוא המפסיד הגדול באמת אם לא הגבר שגם נשחק במשרד, גם מפספס את השנים היפות עם ילדיו וגם מאבד קשר עם המשפחה עד שכאשר הוא מגיע לגיל הפנסיה הוא כאיש זר בביתו?".

מה מיוחד בספר TOKYO 20_20?
הספר TOKYO 20_20 הוא מדריך הטיולים הראשון המקורי בעברית לטוקיו. בספר מוצעים 20 מסלולים סיור, ב-20 משכונותיה של טוקיו כולל מפות והסברים במטרה לעודד טיול עצמאי וגילוי של שכונות חדשות, אשר אינן נמצאות בדרך כלל על נתיב התיירים הסטנדרטי. שם, בין הסמטאות הצדדיות חבוי, לפחות בעיניי, הקסם הטוקיואי האמיתי. לפני 4 שנים כבר הבנתי שזה בדיוק הפרויקט שלי, להנגיש את השכונות של טוקיו לזרים וליצור פה תיירות ברת-קיימא. הממשלה היפנית היום מתמודדת עם  מה שהם קוראים ״אובר-טוריזם״ (Over Tourism), מכיוון שמיליוני תיירים צובאים על המקדשים, המוזיאונים והרחובות הראשיים, בעיקר בטוקיו ובקיוטו. במקרה הזה הממשלה לא רק צודקת בכך שצריך 'לפזר' את התיירים כדי להקל על העומס אלא גם צודקת בבחינת העיקרון – שהאתרים, הסיפורים והאנשים המעניינים יותר נמצאים תמיד במקומות שנגישים פחות. באופן גורף, הסיפורים שאנשים זוכרים מהסיורים שאני עורכת הם הפגישה עם הקשישה בחנות הטאטאמי או השיחה עם השף הצעיר שבחר לחזור לשכונת הילדות שלו – הרבה יותר מהביקור שלהם במוזיאון או אפילו הסושי בשינגו׳קו".

יפןרילוקיישן