למה הבכי של מרימי הוא הדבר הכי טוב שקרה באירוויזיון?

אז אחרי שבועות אינטנסיביים (שהרגישו כמו נצח) בהם ישראל התכוננה לגמר הגדול, הגיע האירוע שכולנו ציפינו לו – האירוויזיון. תחרות שירה ארוכה ומייגעת שכללה 26 שירים קיטשים ומייגעים לפרקים, ורגעים מרגשים וקסומים שמילאו את כולנו בגאווה ישראלית אמיתית. ובינינו, כולנו היינו צריכים גאווה כזו שתאחד בינינו.

אירווזיון 2019 כלל מספר רגעי שיא בלתי נשכחים – מדונה אחת שזייפה מול העולם כולו ולפי רבים סימנה את סוף של הקריירה שלה, עידן רייכל שהדגים שוב כמה הוא ורסטילי ואותנטי וקרא לכל אירופה לבוא, גלי עטרי שאיחדה סביבה זוכים משנים עברו, דנה אינטרנשיונל שהוכיחה לכולנו שהיא פחות או יותר הרצל של האירוויזיון, ונטע נטע ונטע שכל הקונספט של האירוע נבנה פחות או יותר סביבה. אבל למרות הרעש והקסם שכולם פיזרו, ושגרם לכולנו באמת להעז ולחלום, רגע השיא הגדול והמרגש מכולם היה כשקובי מרימי סיים לשיר ובפרץ התרגשות אמיתי ויפיפייה פשוט עמד על הבמה – ובכה.

לפני שאתחיל לדבר על המשמעויות המורכבות של הבכי של הנציג הישראלי, חשוב לי לפרגן – ההופעה של קובי מרימי בגמר האירוויזיון הייתה מדהימה. הקול שלו היה רך ובוטח ובאותו זמן חזק ועוצמתי, הנוכחות שלו על הבמה הייתה מהפנטת, והביטחון שהוא הפגין היה מעורר השראה. אלו היו 3 דקות של קסם, ולדעתי אין ישראלי שיכול להגיד שבאותם רגעים מרימי לא הזיז אצלו משהו.

אני מודה, אני הייתי מאלו שאהבו את השיר עוד לפני התחרות בזמן שכולם הורידו, אבל אחרי הביצוע הייתי בטוחה שהוא מגיע לפחות לעשירייה הראשונה – הרי איך אפשר לעמוד בקסם של קובי? מה רבה הייתה הפתעתי שישראל הגיעה למקום ה-23 בלבד. השערה שלי – אחרי שנטע זכתה כולם חזרו להיות אנטישמים.

הקהל אהב את קובי, הוא הריע לו כשהוא התחיל לשיר, הוא ליווה אותו וחיבק אותו ושר איתו את הפזמון. וקובי הרגיש את הקהל. הוא הרגיש את מדינת ישראל עוטפת אותו ואוהבת אותו למרות הביקורות, הוא התרגש מגודל המעמד ומשיחת הטלפון מראש הממשלה, ובעיקר התרגש שהצליח להגיע לרגע הזה, למרות הכל. וכל ההתרגשות העצומה הזאת שנשא הגבר הגבוה והרזה הזה על כתפיו, התנקזה לרגע בו הוא סיים לשיר, באותו רגע משהו בו השתחרר והוא התחיל לבכות. על הבמה. מול כל העולם, בלי להתבייש ובלי להוריד את הראש.

 

בעיניי, יותר מהכל, הבכי של מרימי מסמל גבריות חדשה, חזקה יותר ואמיתית יותר. מעבר לכך שהוא הרשה לעצמו לבכות מול כולם ולא החניק את הבכי שלו וירד בריצה מהבמה, מרימי הרשה לעצמו לבכות מכל הלב. הוא לא סתם הסית דמעה סקסית ומטרוסקסואלית, הפנים שלו התכרכמו ופרץ ממנו בכי גדול, כזה שכולנו – גברים ונשים – שומרים לחדרי חדרים או רק לאנשים ספציפיים שאנחנו לא מפחדים להיות פגיעים לידם. ועל זה אני אומרת – כבוד.

אם נטע ברזילי מעודדת את קבלת השונה והאחר, קובי מרימי ממשיך בדרך שלה ונושא מסר דומה: לא להתבייש במי שאתה ובמה שאתה, לא להתבייש ברגשות שלך, בפגיעות שלך, ובזה שאתה לא חלק מהזרם. וכמו שנטע היא מודל לחיקוי עבור ילדות מלאות, קובי הוא מודל לחיקוי עבור ילדים ונערים שלא מתאימים בדיוק למשבצת הגברית שאומרת שגברים חייבים להיות קשוחים וחזקים ושאסור להם לבכות. ובמדינה כל כך מצ'ואיסטית כמו ישראל, חשוב שנראה גם דמויות כאלו בקדמת הבמה.

מאז ההופעה אתמול, התמונה של קובי מרימי בוכה הפכה למם ויראלי בכל קבוצה אפשרית, אבל להבדיל ממקרים אחרים, בהם דמויות כאלו ואחרות נרמסו והפכו לבדיחה, מדינת ישראל לא צוחקת או לועגת למרימי אלא מחבקת אותו. מרימי הוא שלנו, והרגע שלו בוכה על הבמה הוא מאלו שנצרבים לנצח בתרבות המקומית של מדינה. וכאן בדיוק מתחיל השינוי, בהבנה ש"זה בסדר" שגבר מתנהג באופן הזה והעולם ממשיך כרגיל.

קובי מרימי בגמר. מתוך האתר הרשמי של האירווזיון. Photo by: Thomas Hanses

 

וחוץ מילדים וגברים רגישים, קובי גם נתן דרור לקהילת הבכיינים, שאני אישית שייכת אליה. קהילה שלמה של אנשים שכל פרסומת מרגשת יכולה להוות טריגר לסשן ארוך שכולל דמעות היסטריות, פרצופים מכורכמים (וכעורים לרוב), ובכי חסר מעצורים. גם אנחנו, שהתרגלנו להחניק את הבכי ולהשתדל למלא את הראש במחשבות חיוביות כדי לא לבכות בפרהסיה, מודים לקובי על כך ששחרר אותנו לחופשי וגרם לנו להרגיש בנוח עם הרגשות שלנו ולבכות ביחד איתו. היינו צריכים את זה.

אז תודה לך קובי, שגרמת לכולנו להרגיש גאים. גאים בישראל וגאים בעצמנו. ותודה שבשלוש דקות קצרות גרמת להרבה אנשים בעולם להבין שזה בסדר להיות מי שהם ומה שהם. בלי להתבייש.

אירווזיון 2019נטע ברזיליקובי מרימישיחת היום