"אין דבר שמרגיז אותי יותר מידועניות שמעזות לומר משפטים מביכים כמו 'אני לא פמיניסטית'. חצופות ובורות שכמותן"

"אין פריצות דרך מבחינתי, כאחת שכאילו היו לה כבר כמה, אני יכולה לומר שיש רק עבודה קשה. לאורך זמן יש מזל, יש עליות ומורדות, אבל 'פריצת דרך' זה ביטוי קצת רומנטי מדי בשביל התעשייה הקטנה שלנו", אומרת ריקי בליך, אחת השחקניות העסוקה ביותר בשוק.

מאז תחילת שנות ה-2000, בהן כיכבה בטלנובלה המצליחה "אסתי המכוערת", בה גילמה דמות שעוברת מהפך חיצוני והופכת מאישה חסרת ביטחון ולא אטרקטיבית לאישה חזקה ויפיפייה, בליך לכאורה הורידה ווליום ולא נצפתה במחוזות הפריים טיים. עכשיו היא מככבת ב"הרפתקה בשחקים" סרט עטור אפקטים ולא אופייני לקולנוע הישראלי שבדרך כלל נוטה להיות דל תקציב.

עלילת הרפתקה בשחקים סובבת סביב יותם ונועה (אמיר טסלר והילה נתנזון), נער ונערה חובבי תעופה בני 13, שמוצאים ב"בית קברות למטוסים" גרוטאה של מסרשמיט, מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר. יחד עם מוריס (אריה צ'רנר), זקן ערירי שהיה טייס קרב בשנות החמישים, הם מחליטים לשפץ את המטוס ולהטיס אותו במפגן יום העצמאות כנגד כל הסיכויים. חוץ מקשיים טכניים, דרישות הלימודים ותחילתה של אהבת נעורים, הם צריכים להתגבר גם על ההתנגדות של ההורים. אמו של יותם (ריקי בליך) משתמשת באסתמה של בנה כדי להרחיק אותו מהתחום לאחר שאביו הטייס מצא את מותו בהתרסקות, ואביה של נועה (נתי רביץ) הוא טייס קרב במילואים שמתייחס אליה כילדה צעירה שלא אמורה להתעסק בתחום כמו טיסה.

מה גרם לך להשתתף בסרט ילדים?

"מאז שנעמי בתי נולדה, ובעיקר בשנים האחרונות כשהיא כבר גדולה ומבינה וצופה בטלוויזיה ובקולנוע, יש לי עונג אדיר מזה שהיא צופה בי. היא באה איתי המון לתיאטרון, להצגות שמתאימות לה. את ההצגה ״סימני דרך״ למשל, היא ראתה כבר עשרות פעמים. היא יודעת בעל פה כל רפליקה וכל שיר, מתקנת אותי, מעירה לי הערות, מביימת אותנו. ואני הכי מאושרת כשהיא רואה אותי בסדרות ילדים שאני משחקת בהן כמו 'ג'ינג'י' ו'קלמרים' שהיא סיטקום מטריף לילדים. היא כמובן ראתה כל פרק כמה עשרות פעמים, ואין מאושרת ממני כשהיא מחמיאה לי וצוחקת ממני. לאחרונה אני גם קולטת אותה משוויצה בי מול החברות שלה, שזה חדש, כי רוב הזמן אני כמובן אמא פאדחנית וזקנה".

מרגיש לך שגם לה יש נטיות אומנותיות כמו אמא?

היא דווקא הודיעה לי לאחרונה שהיא לא מעוניינת להיות שחקנית, ואני באמת מאחלת לה שתישאר בתחום היצירתי האמנותי אבל תבחר מקצוע שיש בו יותר יוזמה, שליטה, יצירה אישית, ופחות תלות בטעמם ויצירתם של אחרים. מי יודע אולי יום אחד היא תביים אותי בסרט".

ריקי בליך. קרדיט צילום: אביטל פלג


בשונה מ"הרפתקה בשחקים", בדרך כלל העשייה שלך מתמקדת בתיאטרון בנושאים שהם הרי גורל.

"לא תמיד הנושאים הם הרי גורל. עכשיו, למשל, השלאגר המרכזי שלי בהבימה הוא ההצגה 'זרים מושלמים', שקשה לומר שהיא מתעסקת בעניינים של חיים ומוות. זו קומדיה קלה ועשויה מעולה על חבורת חברים שמחליטים בתמימות לשחק משחק שבו הם מניחים את הטלפונים שלהם על השולחן וכל הודעה או טלפון שמגיע, משמיעים או מראים לכולם. כמובן שאף אחד מהם לא מעלה בדעתו כמה אי הבנות, עלבונות, וסודות ייחשפו במהלך הערב במשחק הפשוט הזה. זו קומדיה כתובה נהדר שאני נורא נהנית לעשות. השיא שלה הוא שיא מושלם מבחינת כתיבה, שבו הדמויות נמצאות בדרמה נורא גדולה, והקהל פשוט שואג מצחוק בו זמנית. התחושה הזאת שאני משחקת דרמה נורא חזקה, והקהל נקרע מצחוק, היא מבחינתי שיא של המקצוע שלי, והיא הדבר שאני הכי אוהבת בעבודה הזאת,  כשהולכים עם האמת של הדמות עד הסוף. דווקא אז הקומדיה היא הכי מצחיקה. בכלל בשנים האחרונות אני מרגישה שאני יותר ויותר נמשכת לבדר, לשעשע את הקהל, כמובן באופן איכותי ושווה, אבל זה מה שהכי מענג אותי – להצחיק. בצעירותי חשבתי שזה פחות נעלה מדרמה רצינית ועמוקה, והיום אני מבינה שזה בדיוק ההיפך. הצחוק בא רק מאמת טהורה, אם אין אמת, לא צוחקים".

'הרפתקה בשחקים' הוא לא סרט הקולנוע היחיד בו השתתפה בליך. בצעירותה שיחקה בסרט של אלי כהן וגילה אלמגור ״עץ הדומים תפוס״, אחר כך היו כמה סרטים עצמאיים שלא קיבלו הרבה תהודה, ולאחרונה שיחקה בסרט ״תיקון״ של אבישי סיוון שזכה בכל הפרסים בפסטיבל ירושלים, ובפרסים בפסטיבלים ברחבי העולם.

את מנווטת את הקריירה שלך או מאמינה בלזרום עם מה שבא? יש מטרה שאת רואה לנגד עינייך?

"האמת היא שאני לא ממש עסוקה בניווט הקרירה, אני הרבה יותר מתעסקת בניווט החיים שלי. יכול להיות שנכון יהיה לומר עליי שאני לא אדם נורא אמביציוזי. אני מודה. אין לי חלומות עצומים בתחום המקצועי. יש מחזות שנורא מושכים אותי ותפקיד או שניים שאני חולמת לעשות. וכמובן אני נורא אוהבת לשחק גם מול מצלמה. אבל לצערי אני לא מוצאת בתוכי דרייב נורא גדול להתעסק בלהשיג את התפקיד הבא, לעשות קשרים, לדחוף את עצמי. אני בהחלט זורמת עם מה שהחיים מזמנים או לא מזמנים לי. בכלל, ממרום גילי הלא צעיר כבר, למדתי שלנסות להגיד לחיים מה לעשות זה אבוד מראש. גם ככה הם לוקחים לאן שהם לוקחים. אז אני מתמקדת בהורות שלי, באהבה שלי, במשפחה שלי, ובלהנות מכל דבר שאני עושה".

ימים רבים עברו מאז ימי "אסתי המכוערת" – שם בעצם התחלת. מה למדת מהסיטואציה של להיות הכי בפרונט?

"בהמשך לתשובה הקודמת שלי, באמת אחרי הרבה שנים בעבודה הזאת, הייתי בפסגה והייתי בתחתית ובכל המדרגות שבאמצע, וכל הסיפור הזה של המציאות הוא לבסוף, רק השתקפות של מה שקורה לי ביני לבין עצמי. כי אם רע לי עם עצמי ואני לא אוהבת את עצמי וחושבת שאני ראויה לטוב, או אם רע בתוך הבית שלי, לצערי אני לא אצליח ליהנות משום הצלחה חיצונית שאשיג. המטרה – ליהנות מהחיים האלה עד כמה שאפשר, היא המטרה הראויה היחידה שיש בעיני. ליהנות במובן העמוק של המילה, של התחושה שהוצאתי מהם משהו טוב. ואז תחושת ההצלחה האמיתית באה. למדתי מלהיות בפרונט שזה לא כל כך בשבילי. לפחות לא במובן הקיצוני של זה, שחוויתי בשנים הראשונות של העבודה שלי".

מה זה אומר לגבי רשתות חברתיות? היום הכל צריך להיות שם בחוץ, "אם אתה לא שם אתה לא קיים", כמו שאומרים.

"הרבה אנשים מהתחום אומרים לי שהיום הכל נמדד בעוקבים באינסטגרם, ושהרבה מהעבודה אני צריכה לעשות ברשתות החברתיות, באופן שאני מייצגת את עצמי אבל זה כל כך לא בשבילי. שוב, מנפלאות גיל 40 כנראה, להבין מה את כן ומה את לא. ומה המקצוע האמיתי שלך. והיום יש מקצוע חדש, מקצוע הידוען, הסלבריטאות. זו עבודה לכל דבר, ועבודה קשה אני חייבת להגיד. זה המון השקעה בנראות ועבודה בלתי פוסקת ברשתות החברתיות. הערך שלך נמדד לפי כוח המכירה שלך, לפי כמות עוקבים, פופולריות, שזה בעצם כמה את שווה כמפרסמת, כמקדמת מכירות. זה נהדר למי שאוהב את זה. אבל אני רואה לפעמים קולגות שלי ובכלל סביבי, אנשים שעסוקים מרבית היום בחיפוש אחרי הסטורי הבא שהם יעלו, ורואים את החיים כבר קצת מתוך הפילטר הזה. זה באמת נהדר למי שחי את זה. אבל אני לא כזאת וזהו. לא רוצה להיות שם. וזה בסדר, יש מקום לכולם".

אחרי ההתנסות בפריים טיים החלטת לפנות אל העשייה היותר שפויה ושקטה בתיאטרון?

"בהחלט כן. נוח לי בתיאטרון שלי שהוא בית אמיתי ומשפחה. אני מאוד פעילה שם, ומייצגת את השחקנים כבר כמה שנים מול ההנהלה במסגרת ועד השחקנים, ואני חייבת להגיד שיש לנו תקשורת טובה והרבה הישגים יפים לאורך השנים. בכלל בשנים האחרונות אני מגלה חדווה גדולה בדברים שהם קצת נגזרות של משחק או על יד, כמו פעילות חברתית, אקטיביזם, ואקולוגיה. אני מרצה לנוער ולמבוגרים על תרבות הצריכה, על אקולוגיה ועל פרסום, ונהנית מזה בצורה בלתי רגילה. אני כותבת, מנחה, מתנדבת, מקדמת נושאים שקרובים לליבי. יש לי תחושה שאולי העשור הבא ייקח אותי לאזורים שהם פחות משחק נטו ויותר מאפשרים לי להביע את דעותיי ולפעול בצורה שיותר קשורה לחיי היומיום, לצדק סביבתי וחברתי. אבל כמו שאמרתי, אני לא מכתיבה לחיים לאן ללכת, גם ככה הם לא ממש שואלים אותי. אז מי יודע לאן נגיע".

ריקי בליך מתוך הרפתקה בשחקים. צילום עופר ינוב, באדיבות סרטי יונייטד קינג


בכלל את נראית טיפוס מאוד מיושב ומחושב – מה לך ולמשחק?

"שאלה טובה ומשעשעת. משחק הוא בעיני מקצוע הרבה יותר רציני ממה שחושבים. יש בו הרבה מחשבה וחכמה, הרבה הבנה של נפש האדם, פסיכולוגיה. הוא דורש מודעות עצמית וכנות גדולה. וגם הרבה גמישות מחשבה ויכולת להבין טקסט, גם כשהוא מורכב וגם כשהוא לא מספיק טוב, וגם להבין את העולם שבונה הבמאי ואת השפה של כל יצירה. אז במובן הזה אני דווקא מתאימה לו. אולי באמת במבט לאחור הייתי צריכה לבחור להיות יותר זו שקובעת מה יעשו השחקנים ולא זו שמבצעת פקודות. אבל הנה שוב, אני לא ממש מרגישה שבחרתי במקצוע הזה אלא שהוא בחר בי, סליחה על הקלישאה, ושהחיים לקחו אותי באיזה זרם סוחף בכיוון הזה. אז אני אומרת, אם כבר נסחפנו, לפחות נצוף על המים ונהנה מהטיול לא?"

את ידועה כאישה שלא מסתירה את דעותיה, מה הנושא החברתי שכל אומן ובעל השפעה על דעת קהל צריך לדעתך לקדם?

"אני בהחלט מביעה את דעתי, לפעמים גם כנגד רצוני, פשוט כי אני לא יכולה להתאפק. וכבר הסתבכתי, וקיללו אותי קללות איומות, ואיחלו לי איחולים איומים. אני חושבת שמי שיש לה או לו עמדה, ואיזה בעירה פנימית להילחם למען מטרות צודקות ונעלות, זה נפלא אם תעשה את זה. ויש לנו היום המון דרכים להביע עמדה ודעה, לעזור למאבקים, וגם לראות אותם מצליחים לא פעם. אני חושבת שכל אישה בעולם הזה מחויבת למאבק פמיניסטי. אין דבר שמרגיז אותי יותר מידועניות כאלה ואחרות שמעזות לומר בעיתון או בטלוויזיה משפטים מביכים כמו ״אני לא פמיניסטית״. חצופות ובורות שכמותכן. תעשו רגע גוגל ותבדקו מה זה בכלל פמיניזם. זה המאבק לשוויון בין גברים לנשים. זה מה שזה. תראו לי אישה שלא מאמינה שצריך להיות שוויון בין גברים לנשים. בכלל לפעמים אני חושבת שהתקווה היחידה שיש לאנושות ולכדור הארץ היא המהפכה הנשית, שהסולידריות שלנו כנשים אחת לשנייה תנצח את הגזעים, העמים השונים, הפערים החברתיים, תאוות הבצע, ואנחנו ניקח את המושכות כנשים. זה כבר מבוסס מחקרית אפילו, שכשנשים נמצאות במוקדי קבלת החלטות, התוצאות טובות יותר. אולי עידן הגבריות הדורסנית הולך מאיתנו ובא עידן חדש? ואולי אני תמימה. אבל אנחנו חייבות להשמיע קול ולא להפסיק, ולשנות את העולם הזה, או לפחות לנסות".

את חושבת שזה חלק מתפקידן של אומן?

"אני חושבת שכל אדם צריך להביע את דעתו בכל עניין. למה לא? ואם נפלה לידיך הזכות להיות אדם חשוף יותר, שיש מאזינים לקול שלו, שיש לו איזו תשומת לב ציבורית אז על אחת כמה. בטח, כמה שיותר דיון, כמה שיותר אקטיביות בחיים האלה, כך יותר דמוקרטיה, יותר פלורליזם, יותר מחשבה מעמיקה. יותר טוב".

את רוצה לחזור לפריים טיים חזרה, מרגישה בשלה לזה?

"האמת שזו שאלה מורכבת מבחינתי. לא היו לי שנים קלות כשהייתי ממש במרכז תשומת הלב. לא נעים אפילו לומר, שהייתי די אומללה כמפורסמת וככל שהתרחקתי מאור הזרקורים נעשה לי הרבה יותר טוב בחיים. כשאני חושבת על ימי הפריים טיים לפעמים יש לי ממש תחושת פוסט טראומה מסוימת. כמובן שזה גם מגרה ומפתה, ואם תצוץ ההזדמנות אני לא אסרב, אני משערת. לא יודעת. את מבינה? בגלל זה אני אומרת, שהחיים יחליטו, אני מדוושת על האופניים של החיים, אבל לא מחליטה לאן בדיוק אני נוסעת".

איך זה מרגיש פתאום לשחק אמא?

"איזה פתאום? אני משחקת אמא כבר כמעט עשור. מרגע שהיה כתוב בעיתון שנולדה לי בת התחלתי לקבל תפקידי אמא. כולל סדרה אחת ששיחקתי בה אמא לילד מתבגר שהשחקן ששיחק אותו לא היה רחוק מאוד מגילי. בכלל יש לי טענה קשה מאוד כלפי במאים, מפיקים, זכיינים וגם מלהקים ומלהקות. מה העניין הזה שאת הגבר משחק גבר בגיל הנכון, והאישה תמיד או כמעט תמיד תהיה צעירה יותר. מה זה הדבר הזה? שאשה בת 37 משחקת אמא לחייל שמת? כשהשחקן שמשחק את האבא הוא כמובן בגיל הנכון סביב ה-50? מה זה השחקנים החמישים פלוס האלה שמלהקים להם אישה שנראית כמו הבת שלהם? מה זה? מה קרה? המצלמה או הבמה לא יכולות לשאת אישה בת חמישים פלוס? אני משחקת אמא לילדים מתבגרים כשהבת שלי עוד בכיתה גימל. למה זה? אחר כך מתפלאים ששחקנים שורדים ואילו נשים נעלמות מהמקצוע הזה. זו בושה בעיני ואחריות חברתית ומקצועית של כולנו לדאוג ללהק נשים ובכלל שחקנים בגיל הנכון".

מה המטרות שלך הלאה, להמשך?

"כאמור, להנות מהחיים כל עוד אפשר".

קולנוע ישראליריקי בליך