דווקא מתוך הדיכאון צמחה השחקנית והשחקנית גילה אלמגור

נדמה שמאז ומתמיד גילה אלמגור היתה הכוכבת הבלתי מעורערת של התיאטרון הישראלי, אבל מסתבר שגם "השחקנית והשחקנית" שמעה לא מעט תשובות שליליות בחייה, ונחלה לא מעט אכזבות. למעשה, הקריירה המפוארת שלה בהבימה התחילה בכישלון מפואר במיוחד: ההצגה "בעור שינינו", שירדה אחרי הצגה אחת. אלמגור, אז בת 17 בלבד, עבדה עוד שנתיים בתיאטרון הלאומי, עד שפוטרה. כמובן שהיום, השחקנית וכלת פרס ישראל שחגגה 80, יכולה להישען לאחור בנחת. בגיל בו מעטות השחקניות שמצליחות להתפרנס מאהבתן הגדולה, היא לא נחה לרגע, ולא רק כמאמר הקלישאה. גילה אלמגור לא יורדת מהבמה ולא נראה שהיא מכוונת לרדת ממנה.

אפילו שונאת חגיגות כגילה אלמגור – שגידלה דורות של ילדים שחרדים לחגוג ימי הולדת – לא יכולה להתעלם מיום הולדתה ה-80, והיא בחרה לציין אותו בפתיחת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי הילדים, פסטיבל אותו יזמה לפני 15 שנה ושהיא מכהנת כנשיאתו. אגב, היא עדיין בטוחה שאלמלא התירוץ של הפסטיבל, איש לא היה מגיע לחגוג איתה. כך או כך, עשרות אנשים הופיעו ואין ספק שזו סגירת מעגל יפה אחרי אותו יום הולדת עצוב בגיל 10 אותו ראינו ב"הקיץ של אביה". 

זוכי פרס "כינור דוד" לשנת 1964. עומדים למעלה, "שלישית גשר הירקון", מימין לשמאל- בני אמדורסקי, אריק אינשטיין ויהורם גאון. עומדים במרכז, מימין לשמאל- שחקן התאטרון חיים טופול, הסטיריקאן אפרים קישון, ניסים אלוני והבמאי מנחם גולן. יושבים מימין לשמאל- השחקן מאיר מרגלית, השחקנית גילהאלמגור, הזמרת נחמה הנדל ורבקה רז. צילום: פריץ כהן, לעמ

עוקבים אחרינו באינסטגרם של און לייף? ובפייסבוק? מחכים לכם שתצטרפו 

אלמגור גדלה ללא אב, שנהרג מידי צלף ערבי עוד כשאמה היתה בהריון. אמה ניצולת השואה היתה חולת נפש, ואלמגור עצמה סיפרה במשך שנים כי פחדה להתמודד עם תפקידים קשים כשהיתה צעירה מכיוון שפחדה להיות טוטלית מידי ו"לאבד את זה". בראיון לפני מספר שנים לעיתון הארץ, סיפרה שידעה כי בניגוד לשחקנים אחרים שצריכים לעשות תחקיר על טירוף ושיגעון, היא מכירה את זה מקרוב. אך היא השתחררה מהפחד הזה שליווה אותה בתחילת הדרך ואנחנו הרווחנו כמה מדמויות המופת שאלמגור גילמה על הבמות.

בגיל 13 היא נשלחה לפנימיית הדסים, שם החלו הניצנים הבימתיים לפרוח. אחרי ההבלחה הקצרה בתיאטרון הבימה, הופיעה אלמגור בסרט "חולות לוהטים" בהופעת בכורה קולנועית, ולקחה את עצמה לניו יורק, לסטודיו למשחק של לי שטרסברג ואחר כך לזה של הוטה האגן ולמדה משחק. עם שובה לארץ, השתלבה בתיאטרון ושיחקה בתיאטרון האוהל, בתיאטרון הבימה ובתיאטרון הקאמרי ואלמגור בנתה לעצמה שם של שחקנית רצינית. במקביל היא ביססה קריירה קולנועית ענפה, ובין השאר כיכבה בסרטים כמו "סלאח שבתי", "אלדורדו", "חבורה שכזאת", "ארבינקא" וכמובן "מלכת הכביש". ואז, אחרי כמעט שני עשורים מוצלחים כשאלמגור חשבה שכל העתיד עדיין לפניה – קרה לפתע משהו.

באמצע שנות השמונים הטלפון נדם. ההצעות מהתיאטרון הפסיקו לזרום ואלמגור, שהיתה במשך שנים ההבטחה הגדולה של התיאטרון והקולנוע, מצאה את עצמה מכתתת רגליה כדי למצוא עבודה. היא התקשרה בעצמה לתיאטראות שסגרו בפניה את הדלתות בזו אחר זו, מתוך הייאוש והדכדוך שהחל להיכנס דרך התריסים, החליטה אלמגור לעשות מעשה והתיישבה לכתוב. מאותו משבר נולד "הקיץ של אביה", ספר שהפך לסרט ואחר כך גם להצגה ולפנינת תרבות אלמותית בהיסטוריה הארצישראלית. אחרי שנשבר הצום, התפקידים החלו לזרום שוב. הפעם מתיאטרון בית לסין שם שיחקה ברצף עד שנת 1995 עד ששבה לביתה "הבימה". מאז היא פשוט לא מפסיקה לעבוד, לפעמים משחקת גם בשתיים-שלוש הצגות במקביל. "לא צריך לנוח, זה בזבוז זמן", היא מנסה להסביר את סוד הקסם ומעיין הנעורים שנובע ממנה, האישה ללא גיל. הטיפ שלה הוא לא לאבד את הסקרנות, והיא מודה בכל הזדמנות שהיא משתדלת ללמוד כל הזמן, לקרוא, להחכים ולהתקדם הלאה.

גילה אלמגור, מתוך "הבית ברחוב שלוש"

על מדף הפרסים המפואר שלה מונחים עשרות פסלונים – הדוב מפסטיבל ברלין שקבלה בשנת 1988 על "הקיץ של אביה", פרסי אופיר שכבר אי אפשר לספור, פרס כינור דוד, פרס ישראל לקולנוע ועל תרומתה לתרבות הישראלית. יעקב אגמון (90) הוא האיש לו נישאה שוב לפני מספר שבועות בפעם הרביעית כדי לציין 57 שנים של אהבה, ובזכותו כך היא אומרת, למדה להיות הרבה יותר רגועה, נינוחה ומאושרת. מה סוד הזוגיות הארוכה? בראיון שהעניקה בסוף השבוע בערוץ 10 היא אמרה: "לתת מרחב ולכבד את הזולת – זה מתחיל ונגמר בזה. אי אפשר לעבור את החיים בלי משברים, והחכמה זה מה עושים עם זה. אני חושבת שכל משבר שהיה לנו בנה אותנו. לפי הקלישאה, מה שלא שובר אותך – בונה אותך". לשניים בת מאומצת, הגר, שבזכותה ועבורה התיישבה לכתוב את "הקיץ של אביה", כדי לצאת מהדכדוך בו היתה שרויה.

אין ספק שסוד ההצלחה הארוכה של אלמגור, מעבר לכישרון הגדול, הוא יכולתה להמציא את עצמה כמעט מחדש, אחת לכמה שנים. יש לה חוש צדק מפותח ודעות פוליטיות שאינה מנסה להסתיר. את צעקתה על עבר מירי רגב "שחקנים מכתתים רגליהם לפריפריה" אף אחד לא שוכח. היא יצאה באמירות חד משמעיות אחרי רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר ועברה לינץ' ברשת על ידי טוקבקיסטים שכינו אותה "עוכרת ישראל". אלמגור לא עוצרת, אבל בכל זאת לוקחת קצת ללב. "אני תמיד אומרת שאני לא רוצה בין החברים שלי כאלה שכל העולם אוהב אותם, כי משהו שם לא אמיתי. בכולנו יש תכונות טובות ותכונות פחות טובות, והחוכמה היא לשפר את הדברים הרעים ולא לפגוע", אמרה בראיון "לישראל היום" בשנה שעברה בעקבות גל הטוקבקים העכור. לא מזמן פורסם כי אלמגור הובילה קמפיין גיוס המונים למען שוויון בבריאות עבור עמותת רופאים לזכויות אדם, והצליחה לאסוף בתוך 48 שעות 1,049,641 שקל.

צלם: אבי אוחיון, לע"מ

הגיל אינו מיטיב לא רק עם שחקני התיאטרון, אלא בכלל אצל קשישים במדינת ישראל. בסוף השבוע האחרון בראיון המדובר בערוץ 10, התייחסה אלמגור לחוזים המגוחכים שחותמים איתה לעיתים והיא מצידה מסכימה רק בשל הרצון לעבוד. "גם בתיאטרון לא אוהבים זקנים, כדי שירצו אותי אני צריכה להיות טובה ושיהיה להם כדאי להחזיק אותי".

בימים אלה מופיעה אלמגור בהצגה "סימני דרך" בתיאטרון הבימה על חייה של נעמי שמר, ו"סיבת המוות אינה ידועה", בסרט הקולנוע "המוסד", ובסדרה החדשה של רשף לוי "נחמה", ועדיין סבורה שלא הספיקה לעשות בחייה מספיק קומדיות, והיא נשבעת שהיא באמת יכולה להיות גם מצחיקה. בקצב שלה, אין ספק שגם זה עוד יקרה בקרוב.

עוקבים אחרינו באינסטגרם של און לייף? ובפייסבוק? מחכים לכם שתצטרפו 

גילה אלמגורקולנועתיאטרון