'הפקר': "קונגו, אם לא ניזהר, יכולה להיות בכל מקום"

** טריגר אונס**

כשמתחילים לצפות בהצגה 'הפקר' הדבר הראשון שעובר לך בראש הוא 'תודה לאל שזה לא קורה פה'. בסיומה הייאוש נעשה סמיך יותר  כי האלגוריה לחיים אצלנו בכל זאת מחלחלת, במרכז ההצגה- וזה לא ספוילר – בית זונות בקונגו שעצם קיומו הוא עיר מקלט, מפלטן של כל אחת מהנשים שנמצאת בו כי במקום הכי נמוך בגיהינום, למרות שגם שם גופן נחמס בידי גברים, הן זוכות למידה קמוצה של כבוד עצמי, חמלה וחברות בין נשים. 

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נקראת "בירת האונס העולמית", בגלל המספר הבלתי נתפס של מקרי אונס של לוחמים בנשות אויביהם. מלחמת האזרחים משתוללת שם כבר עשרות שנים. כל פעם מדובר בצבא מורדים אחר, קבוצות אתניות שונות וקבוצות טריטוריאליות שונות, כאלו שמקבלים תמיכה מהצבא של רואנדה או של אוגנדה או של נמיביה, אנגולה או של זימבבווה. כך או כך לקרבות הבלתי נגמרים האלה יש שתי אוכלוסיית נפגעים עיקריות – הנשים והילדים. ההערכות מדברות על כמעט 5 מיליון קונגולזים שאיבדו את חייהם במהלך שנות המלחמה, מחציתם ילדים. הערכה בלתי נתפסת אחרת מדברת על 400 אלף מקרי אונס של נשים במדינה החרוכה הזו מדי שנה. פחות מחמישה אחוזים מהן יתלוננו כי הן יודעות שאיש לא יטפל בתלונה שלהם אלא רק יתנקמו בהן. האנסים מסתובבים חופשי. האונס הוא נשק במלחמה הזו אך הוא גם הופך לאורח חיים, צמד המילים שאנחנו כל כך יראות ממנו, 'תרבות האונס', הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בקונגו. "הטרור המיני, עושה שימוש שטני בקוד של חברה פטריארכלית- גופה של האישה שייך לגבר, פגיעה בגוף האישה היא פגיעה בבעלה, במשפחתה, בקהילה שלה," כותב בדברי ההסבר שלו הבמאי עידו ריקלין.

המחזה זוכה פרס הפוליצר נכתב באנגלית לקהל אמריקאי. הבמאי ריקלין נשאר נאמן למקור אבל עושה בחירה אחת מכרעת – את הדמויות כולן משחקים שחקנים לא שחורים. אף אחת מכוכבות התיאטרון האתיופיות או השחקנים המוכשרים בני העדה לא הוזמן לשחק בהצגה הזו. ההחלטה הזו מעוררת תמיהה, יש מי שימחו עליה, אבל במחשבה שנייה, בטח לאור המתרחש פה בחודש האחרון, ברור יותר מה היה החשש – שאנחנו, הישראלים הגזענים, נמהר להכתיר את ההצגה כ'משהו שקורה שם, באפריקה'. שנעשה תהליך הזרה למתרחש על הבמה ונכרוך את הדעות הקדומות שלנו על אפריקה ואנשים שחורים למה שמתרחש על הבמה. ריקלין מבקש שנסתכל על הקרבנות של האסון הזה כפי שהן – נשים. ללא קשר לצבע עורן. 

'הפקר'. תיאטרון באר שבע צילום מעיין קאופמן

המאדאם של בית הזונות, מאמא נאדי, מגולמת בכישרון רב על ידי השחקנית שרה וינו אלעד והיא כל כך שונה ממנה במציאות שזה כמעט מבהיל לראות. מאמא נאדי היא אכזרית, קשוחה, שורדת איומה ותכליתית שנותנת רק להבהובי חמלה לחלוף בה בהתמודדות עם המצב הנורא של חייה ושל חיי 'הבנות' שעובדות בעבורה. וינו אלעד, שחקנית מזה שנים רבות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה היא היום בעיקר מטפלת בre birthing והיא אישה שמפיצה אור ואהבה לכל מקום אליו היא מגיעה. הניגוד בין השתיים מעורר השתאות.

"המחשבה שכל מה שהאמנתי בו, כל אמת מוסר שאימצתי יכולים בבת אחת להימחק – לא זרה לי. מילדות רכה סיפרו לי על שואה, על אינקוויזיציה, על רדיפה. הפחד הזה מקנן בי, אולי בכולנו. אבל מה הייתי עושה אם אלה היו החיים שלי? האם הייתי מצליחה לשמור על צלם אנוש? האם הייתי שורדת?, " כותבת וינו אלעד בתקציר ההצגה. "מאמא נאדי שרדה. מחיר ההישרדות שלה גבוה. היא חייבת להתנהל בעולם ללא חוקים, ובבית שלה – היא קובעת אותם כל רגע מחדש. זה לשיטתה, מה ששומר עליה בחיים. מבחינתי – מה ששומר עלינו בחיים זאת אהבה, זה מה שניסיתי לחפש בין המילים, בין המעשים. וגיליתי בה המון אהבה, והוספתי קצת משלי, במחווה, ברגע, כי בסוף-  מה שיציל אותנו זאת אהבה."

ההצגה הזו קשה לצפייה אבל אחת הטובות שראיתי בארץ והלקחים שעולים ממנה נשארים איתך הרבה אחרי שהאורות כבים, ימים רבים אחר כך ועם זאת אם תוכלו – רוצו לצפות. ישראל היא לא קונגו והיא לא 'הפקר', יש בה חברה חזקה של נשים וגברים שלא ייתנו לזוועה הזו להתרחש, אבל כפי שמסיימת וינו אלעד את דבריה "קונגו, אם לא ניזהר, יכולה להיות בכל מקום." ראינו דוגמאות של מדינות שאיבדו את כל מה שהיה להם, זה קרה באירופה בשנות הארבעים, זה קרה ביגוסלביה (לימים קרואטיה, סרביה ובוסניה) בראשית שנות התשעים, זה קורה עכשיו במיאנמר (בורמה). תמרור האזהרה ניצב מעל ראשי כולנו ועלינו להחליט לפעול אחרת. 

***

ההצגה 'הפקר' של תיאטרון באר שבע מציגה בתיאטרון מדי ערב בשבוע הקרוב בבאר שבע. 

 

אונסהפקרטרור מיניקונגושרה וינו אלעדתיאטרון באר שבע