40 מטר מתחת לפני הים: "הצלילה החופשית נותנת לי שקט פנימי"

עריכת דין היא מקצוע של נבירה וצלילה לעומק – זה הדבר היחיד שמסביר כיצד שלומית ולרשטין (46) הפכה מעורכת דין לאחת הצוללות הבולטות בארץ. ולרשטיין, ד"ר למשפטים, עבדה כמרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת אוקספורד ושם חקרה ולימדה. אחרי שמונה שנים היא הגיעה  למסקנה שהיא לא אוהבת את השגרה כאקדמאית אז החליטה לקפוץ למים העמוקים –  לעזוב את האקדמיה ואת החיים שטיפחה באנגליה ולחזור לארץ – גם ממניעים ציוניים וגם כדי להיות עם המשפחה.  בישראל היא הצטרפה למשרד עורכי דין בולט, והפכה לשותפה. במקביל היא עסקה בספורט לא שגרתי שלא רבים מכירים – צלילה חופשית.

"האמת היא שלצלילה הגעתי עוד הרבה לפני שנהייתי עורכת דין", מספרת שלומית, "את ההיכרות עם עולם הצלילה עשיתי אי שם בשנת 1994, במהלך עבודה כסלקטורית בנתב"ג. התחלתי להשתעמם מעבודה במשמרות וראיתי שיש קורס צלילת סקובה (צלילה עם מכלי אוויר על הגב, ר.ז), והחלטתי ללכת על זה. בזמנו זה נראה לי סוג של אקסטרים וגם איפשר לי לגלות את העולם שמתחת לפני המים. כשהתחלתי ללמוד משפטים כמה חודשים אחרי הקורס כבר הייתי מכורה לעולם התת מימי. הצלילה החופשית הפכה לחלום אי שם בשנותיי באנגליה וכשחזרתי לארץ החלטתי להוציא את החלום לפועל ולפני כארבע וחצי שנים ניגשתי ללמוד גם את זה. השאר הוא כבר היסטוריה".

שלומית ולרשטיין. צילום: רפי עמר

יש קווי דמיון בין התחומים?

"אני בטוחה שאם אחפש אוכל למצוא כמה קווי דמיון, אבל האמת שמעולם לא חיפשתי. עבורי מדובר בעולמות נפרדים וכל אחד עונה לצרכים אחרים שלי. העניין שלי בתחום המשפט, לבד מהעובדה שהוא עונה לצורך להתפרנס בכבוד, עונה גם על אתגרים אינטלקטואלים, על הרצון ליצור חברה צודקת ובריאה, ומספק כלים מעשיים לעשייה בתחום הזה. בצלילה החופשית, לבד מהשקט החיצוני, אני מידי פעם נוגעת באיזה שקט פנימי, בנקודת איזון מושלמת, וביתר הזמן אני רודפת אחרי אותה נקודה חמקמקה".

איך הגעת לצלילה חופשית ובמה היא שונה מצלילה עם מכשירים?

"אי שם בראשית שנות האלפיים נכנסה למוחי הקודח המחשבה שאם אדע לעצור נשימה אוכל לשפר את צריכת האוויר שלי בצלילת סקובה – כלומר, אוכל להישאר מתחת למים יותר זמן עם אותה כמות אוויר. בדיעבד מחשבה מטופשת. החלום המשיך להתבשל על אש קטנה עד שחזרתי לארץ. שנה אחרי הלכתי לעשות קורס צלילה חופשית, כלומר צלילה בעצירת נשימה, רק עם האוויר שמילאתי בריאות. אבל כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. את הקורס סיימתי בתחושה שאמנם כנראה שייקחו לי שתי דקות לפני שאני אטבע ולא שלושים שניות כמו שחשבתי קודם לכן אבל למה לעזאזל אני ארצה לרדת מתחת לפני הים בלי אוויר כשאני יכולה לקחת איתי מיכל ולנשום מתחת למים כרצוני".

מה גרם לך לנסות שוב?

"כמעט שנה וחצי עברו ואני לא העזתי לצלול בעצירת נשימה. אבל אולי בגלל שחלמתי על הצלילה החופשית כל כך הרבה שנים משהו בכל זאת נשאר אי שם במעמקי התודעה. במקרה נתקלתי בפייסבוק בפרסום של אימוני צלילה חופשית בבריכה בהרצליה שעשה בזמנו מור שרף. אחרי ארבעה חודשים מור בא אלי ואמר לי 'את יודעת, שלומית, בסוף צלילה חופשית זה בים ולא בבריכה', האמת שלא ששתי לרעיון אבל הייתי מוכנה לנסות אז הצטרפתי לצלילה שמור ארגן.  אימוני צלילה חופשית בים מתבצעים בדרך כלל עם 'מערך" שזה בעצם אבוב שעטוף בכיסוי וממנו מורידים חבל שבקצהו קשורה משקולת. סביב כל מערך יש 3-4 אנשים. המערכים היו בערך בעומק שלושים מטר, מה שאומר שמלמעלה לא רואים קרקעית אלא רק את הכחול של הים. כשהגיע תורי ירדתי לעומק של שבעה מטר, העפתי מבט למעלה ונתקפתי בבעתה – מה אם אני אצטרך לנשום עכשיו כשמעליי כל כך הרבה מים? עליתי למעלה והרעיון של לחזור ולצלול לעומק שוב נראה לי רע מתמיד. בסוף אותו הסופ"ש נגעתי בקרקעית".

שלומית ולרשטיין. צילום: Lake Paijiine – Russell Wilfred

ואיך זה הרגיש?

"בים ניהלתי עם הצלילה החופשית יחסי אהבה –שנאה: כשהכנסתי את הראש למים וירדתי לצלול המוח כל הזמן שאל אותי למה אני עושה את זה, זה מסוכן, אין אוויר, ולא תמיד התחושות בבטן נעימות, אבל ברגע שהוצאתי את הראש מהמים המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה – נו? מתי צוללים שוב? לאט לאט הצלחתי להגיע לעומקים גדולים יותר. אחרי כמה חודשים, כשהגעתי לעומק של 30 מטר פחות או יותר, הבנתי שאני מאוהבת בתחום. מזה כשנתיים שאני עובדת עם תום פלד, מאמן שבנה לי תוכנית אימונים ועזר לי להתקדם בצורה מסודרת ורצינית. איתו גם קיבלתי כלים להתמודדות עם מצבי לחץ שונים, ולמדתי גם על תזונה והמון על כושר גופני".

מה השאיפות שלך בתחום?

"היום אני צוללת לעומקים שבסביבות ה 45-50 מטר, ומקווה שזו רק ההתחלה בדרך למאה מטר. אבל יותר מהכל – ואולי בעצם זה חלק מכל הסיפור –  לאורך כל המסע הזה שלי בעולם הצלילה החופשית אני פוגשת אותי. אני לומדת על עצמי המון. לפעמים אני אוהבת את מה שאני מגלה, ולפעמים פחות אבל אני לומדת להכיר אותי הרבה יותר טוב".

מה בעצם ההבדל בין צלילה רגילה לצלילה חופשית?  

"עבורי היחס בין שני סוגי הצלילות זה כמו היחס בין טיול עם קבוצת חברים שיודעים לטייל במדבר לבין טיול בדד. האיכות של שני טיולים שונה לגמרי. אם הייתי צריכה לעשות טבלת השוואות הייתי אומרת שבשני התחומים אנחנו נחשפים לעולם שמתחת לפני המים ובשניהם חלים אותם חוקי פיזיקה ופיזיולוגיה של גוף האדם אבל צלילת סקובה זה תחביב – מגניב אמנם – אבל תחביב. אחרי שלומדים להשתמש בציוד פשוט יוצאים לטייל במצולות הים כמו טיול אחר צהריים בטיילת. צלילה חופשית, לעומת זאת, זה ספורט אמיתי, מהזן שדורש קצת כושר ויש בו את הקסם של לקחת משהו קצת אל הקצה. מבחינת מדדי זמן ואיכות, בצלילת סקובה אפשר להישאר הרבה זמן מתחת למים, ככלל, בין חצי שעה עד שעה וחצי תלוי בעומק וכו', וזה מאפשר לראות דברים לאט לאט. בצלילה חופשית הזמנים הרבה יותר קצרים – בממוצע בין דקה לשתיים. אבל, ואולי בזה מתמצה ההבדל העיקרי, בצלילה חופשית יש איכות אחרת של שקט. בכל צלילה חופשית, גם כשצוללים לראות את הסביבה, יש, באופן ייחודי, חלק מאוד גדול של צלילה לתוך עצמי. של שחרור מתוך התמודדות עם מחשבות ותחושות".

יכולה לתאר מה עובר עלייך כשאת צוללת?

"כשאני מכניסה את הראש למים קודם כל משתרר שקט פיזי. אני מרגישה את מגע המים על כל הגוף ואת התחושה של המים על הפנים בזמן התנועה, ואני עוברת במחשבה על הגוף ובודקת שהכל משוחרר ורפוי, ואז משתרר לו שקט פנימי. מין רגע של רגיעה. לפעמים אפשר פשוט להחזיק ברגע הזה ופשוט להיות בו ולרחף בתוכו – בלי שום מחשבה, הערכה או ביקורת ורגש, אבל הוא חמקמק ובדרך כלל, באיזשהו שלב מתחילות מחשבות. חלקן רגועות ונוחות ואני רוצה להתכרבל בתוכן, ובאחרות מגיעים הפחדים, והחששות ואני צריכה להתמודד איתן".

ממתי הזיקה למים ולמצולות בכלל – זה משהו מהבית?

"האמת שלא. אני לא באה מבית של אוהבי- ים. ועד שלמדתי לצלול לא סבלתי את הים – המים המלוחים, החום, הלחות והזיעה, החול שנדבק. הרבה יותר אהבתי בריכות ואת הכנרת עם המים המתוקים. למעשה, כשאמרו לי לפני כמה חודשים שאני אשת ים הגבתי ב'לא נכון' אוטומטי, ורק אחרי זה, כשחשבתי על זה נאלצתי להודות שזה נכון. למדתי לאהוב את הים – מבפנים החוצה, והיום, אם רק הייתי יכולה, הייתי מוכנה לבלות את כל הימים בים: לגלוש, לצלול, לשחות, לשוט – מה שרק אפשר".

למי מתאימה הצלילה החופשית, איזה אופי צריך בשביל זה?

"הצלילה החופשית מתאימה לכל אחת בתנאי שהיא בריאה ואין מגבלות רפואיות. לא צריך להיות בכושר מיוחד ולא צריך לדעת לעצור נשימה הרבה זמן, את זה לומדים בקורס. למרות מה שחושבים זה מתאים גם לטיפוסים לחוצים כי בצלילה לומדים לשחרר – ואני אומרת את זה מניסיון אישי".

שלומית. צילום: תום פלד

עד כמה את מכורה?

"מאחת עד 10 – כנראה שאחת עשרה. זו אמנם לא הייתה אהבה ממבט ראשון אבל היום אני לא יכולה לראות את החיים שלי בלי הצלילה החופשית. זה כבר מזמן לא רק ספורט. זו דרך חיים".

לאן ואיך את רוצה לפתח את זה? יש מטרות?

"האמת שעבורי, העיקר בצלילה החופשית זה השקט הפנימי. יתר המטרות שלי משתנות מעת לעת. לפני שנה החלטתי שאני רוצה לצלול מתחת לקרח, אז במשך כשנה התכוננתי ובמרץ האחרון נסעתי לצלול מתחת לקרח בפינלנד. בשנה החולפת החלטתי שאני רוצה לנסות ולהתחרות. לבדוק את גבולות היכולת שלי ולראות לאן אגיע. זה דורש הרבה עבודה קשה אבל רוב הזמן אני מאוד נהנית מהדרך. כבונוס גם גיליתי שצלילה חופשית זו גם אחלה סיבה כדי לראות קצת עולם וחוץ מפינלנד הייתי גם בבאלי שבאינדונזיה למחנה אימונים, וקפצתי גם לסיני כמה פעמים להתאמן. בחודשיים הקרובים אסע לעוד שתי תחרויות בצרפת ובקפריסין. מה יהיה בהמשך – לא יודעת. אם יש משהו שלמדתי זה שלא משנה מה אתכנן, החיים תמיד מפתיעים אז נראה לאן זה ייקח אותי הלאה. בינתיים אני נהנית ממה שניגלה לי בדרך".

מה הצלילה עשתה לך באופן אישי?

"כל מי שמכיר אותי אומר שמשהו בי קצת השתנה. משהו השתחרר. אני מחייכת הרבה יותר ולפי השמועות, יותר נעימה לסביבה. אבל בעיקר, אני יותר נעימה לעצמי. בין אם זה בגלל הצלילה ובין אם זה בזכות הכלים שרכשתי לאורך הדרך, יש לי היום יותר מרחב נשימה. היומיום שלי צבוע בצבעים יותר עזים ובוהקים והוספתי לי גם עוד כמה מטרות חדשות בחיים".

ספורטצלילה חופשית