"הייתי מלאה בכעס על המשפחה הערבייה של אבי ועל החיים שהם גזרו עליי"

"בשנה האחרונה הרגשתי מספיק בשלה לעמוד על הבמה, חשופה לגמרי ללא מסכה, ולהציג את סיפור חיי: ילדה מתבגרת ממושב עולים, אי-שם באמצע שנות ה-70, שכל עולמה חרב עליה בין לילה. אבא שברח מחשש לנקמת דם ואמא שנפלה לדיכאון עמוק, התבגרות ללא משענת בצל הקודר של בושה, עוני ובדידות, וסיפור חיים המשקף את תהפוכות החיים ובבחירה במי שאני". כך אומרת השחקנית והקומיקאית מאיה אב-גיא החושפת את סיפור חייה המרתק במופע החדש שלה. 

במופע "הסיפור שבי – נוצה ברוח" מגלה מאיה, בוגרת בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, כי אביה עזב את הבית לאחר שהתאהב בבדואית צעירה. לשניים אף נולדו שישה ילדים, אחיה הערבים החורגים. היא ושני אחיה היהודים גדלו בתנאים לא פשוטים, אבל למרות הדרמטיות, מאיה בוחרת במופע דווקא לצחוק על חייה, כולל על יציאתה מהארון לאחר שהתגרשה והביאה לעולם שני ילדים. "המופע החדש הוא לא מופע קומי, אבל הוא מתובל בהרבה רגעים מצחיקים. הפתיע אותי שהוא מצליח לרגש ולגעת בכל כך הרבה אנשים".

"קינאתי בילדים ללא מחויבות"

כמו שכבר הבנתם, ילדותה לא הייתה ילדות רגילה. היא גדלה במשפחה מרוקאית לא טיפוסית: אבא שגדל בפרברי קזבלנקה שבמרוקו למשפחה קשת יום, למד בחדר וב'ישיבה', עלה ארצה לבדו בגיל 14 והגיע ישירות לקיבוץ והפך לצבר ולסוציאליסט מושבע. אמה, שגדלה בבית מבוסס בלב קזבלנקה ומבוגרת בעשר שנים מבעלה, הייתה מלומדת ומשכילה והגיעה לבדה לארץ בסוף שנות ה-50, כשכל משפחתה עברה לקנדה. שניהם נפגשו והכירו בקיבוץ מעוז חיים ועברו למשמר הירדן כדי להפריח את השממה.

צילום משפחתי פרטי

אביה גידל ירקות, עבד במטעים והקים דיר כבשים, אותן רעתה מאיה בגיל עשר בלבד. בזמן שרעתה את הכבשים היא חלמה חלומות, שרה שירים, סיפרה סיפורים וחיה בעולם הדמיון. "בהר ממול שדה המרעה היו מתרוצצים עופרים קטנים ודמיינתי שיש עופר קטן שהוא רק שלי. יצרתי לעצמי עולם פנימי עשיר בכל טוב, כשכל מה שרציתי זה לשחק עם הילדים ברחוב. קינאתי בהם שהם חופשיים וללא כל מחויבות. העצים, החיות והשדות היו עבורי גן שעשועים, והילדים, המשפחות והשכנים היו כל עולמי".

בגיל 12 התהפך עולמה כאשר באחד הלילות ראתה את אמה בוכה, שבורה ומפורקת ואת אביה מסתובב כמו סהרורי ומנסה לומר שהכל בסדר, בזמן שכל הבית התפרק. כך, למעשה, היא גילתה שאביה, אז בן 42, ניהל רומן עם נערה בדואית בת 18 שחיה באוהל בוואדי הסמוך יחד עם משפחתה ועם הכבשים. אביה ברח עם הצעירה מחשש לנקמת דם של קרוביה, והשאיר את משפחתו חסרת כל ועם תחושת בושה גדולה. "האבא, שפרנס ולא החסיר מאיתנו דבר ולא פחד לעשות מה שרצה, נטש אותנו והשאיר את אמי מרוסקת ושבורה", היא משחזרת. "הוא דגל בשוויון ובקידום נשים ועשה המון דברים שלא היו מקובלים. כך למשל, דאג שבמושב יהיו 'בנות ממשיכות' וגידל כבשים בזמן שכולם גידלו תרנגולות. למדתי ממנו המון, ובעיקר לא לפחד להיות מי שאני. אנשים העריכו אותו מאוד, אבל מכיוון שלא ידעו איך לאכול אותו קראו לו 'אבגיא המשוגע'. מאז אותו לילה לא ראיתי אותו במשך שנים של בדידות, התבגרות בצל הבושה וחיי עוני עם אמא מרוסקת, בוכה ושקועה בדיכאון עמוק. בטלטלה זו גידלתי את עצמי, כשאסור היה להזכיר את שמו, ובטח לא לנסות למצוא אותו. במשך שנים חיינו בצל המשפחה שהקים, הבית התפרק לגמרי והיה קשה לתפקד כמשפחה".

היא מוסיפה כי "לפעמים אני חושבת שחבל שהוא לא היה אבא שיכור או מכה, כך לא היינו מצטערים על כך שהוא פתאום נעלם לנו. המשפחה הערבייה של אבי תמיד הייתה ועדיין נוכחת בחיי, אבל יש הפרדה. הפכנו לשתי משפחות שונות לגמרי. המשפחה היהודייה שגדלה לאבא פתוח גאה, חזק, לא מפחד ולא מסתיר דבר, והמשפחה הערבייה שגדלה עם אבא המסתיר מהילדים שלו ומהסביבה את זהותם האמיתית ואף מגדל אותם כיהודים. רק כשהבן הגדול הוציא תעודת זהות בגיל 16 הוא גילה שהוא בעצם ערבי".

"כל מה שרציתי זה לשחק עם הילדים ברחוב". צילום פרטי

בגיל 22, לאחר שעזבה את הבית, העזה למצוא את אביה, שנפטר לפני עשר שנים, ולפגוש את אחיה הערבים. "הייתי מלאה בכעס עליהם, על אשתו וכמובן על אבי ועל החיים שהם גזרו עליי. רק אחרי שנולדו שתי בנותיי הצלחתי לשחרר את כל הכעס וסלחתי לו. הקשר היותר יציב שלי היום הוא עם הבן הגדול שלו".

"לא רציתי להיות כמו אבא שלי"

היא תמיד אהבה לשיר, לרקוד, לשמוח ולפרוק את העצב, ורצתה להיות שחקנית בהשראת מוני מושונוב מהתוכנית "זהו זה". בסיום קורס חובשות בצבא עלתה לבמה והצחיקה את כולם עם חיקויים של המפקדים והמפקדות וגרמה לכולם '"להתפוצץ מצחוק". אז הבינה שהיא רוצה להיות שחקנית, לרגש ולהצחיק, וניגשה ללא כל הכנות לאודישנים ללימודי משחק. היא למדה בבית הספר למשחק יורם לוינשטיין ובסיום הלימודים, לאחר שגילתה שאף אחד לא מחכה לה בחוץ, החליטה להקים את תיאטרונצ'יק, שבמסגרתו היא מעלה מופעים לילדים, כותבת הצגות, מפעילה תיאטרון בובות, מופעי ליצנות ועוד.

היא התחתנה, עברה ליישוב ליבנים שליד הכנרת, וילדה שתי בנות. היא התגרשה לאחר שעברה משבר בנישואיה, ולאחר שהתחילה ללמוד את עצמה מחדש ולנגן את המנגינה שבה, היא נפתחה לעולם והתאהבה באישה. "נכנסתי לתקופה של סחרור, בלבול וטלטלה גדולה, ולמען האמת מאוד פחדתי מההשלכות ושיתייגו אותי. חששתי שאולי אזיק לבנותיי, ולא רציתי להיות כמו אבא שלי ולהפיל עליהן תיק באמצע החיים. עברתי תהליך עד שקיבלתי את עצמי והבנתי שאלו הם חיי ושאני לא מזיקה לאף אחד, ובטח לא מתביישת במי שאני. לראשונה בחיי התחברתי במלוא העוצמה לנשיותי ולאשה שבי, ובנותיי קיבלו את מי שאני באהבה. מאז, כמעט בכל מפגש חברתי אני מוצאת את עצמי יוצאת מחדש מהארון".

 

"כתבתי אותה מכל מה שהיה בתוכי". מאיה אב-גיא כמסעודה. צילום: לילי צישנבסקי

למאיה יש אלף פרצופים: היא מריצה הצגות לילדים במסגרת תיאטרונצ'יק, ולא מפסיקה להופיע ברחבי הארץ, כולל עם המופע החדש שלה. היא לגמרי לא פוליטיקלי קורקט ברוח התקופה, במיוחד כשהיא מציגה את "מסעודה בשיא הטבעיות" – מופע מצחיק עד דמעות בו היא לובשת את דמותה של אשה נמרצת וצבעונית ולא צעירה, החווה לראשונה בחייה ניקוי רעלים, מתנסה באוכל טבעוני, לומדת למחזר בקבוקים ואף נפגשת עם זוג נשים שרוצות להביא ביחד לעולם ילד. היא מספרת כי דמותה של מסעודה פרצה בשיא הטבעיות: "כתבתי אותה מכל מה שהיה בתוכי. מסעודה היא השכנה הזקנה שהייתה יושבת על המדרגות ומורטת נוצות לתרנגולות אחרי שחיטה. היא השכנה שמכינה קוסקוס ושולחת אלינו לשבת. היא אמא שלי שתמיד הרגישה צרפתייה, והיא אני".

"הצחוק מחייה את הנשמה"

החומרים למופע לקוחים מעולמה הפרטי של מאיה, מזיכרונות ילדותה, מהמראות המשעשעים, מהטעמים הנפלאים ומהרצון והצורך לדבר על הכל בצחוק גדול. אחרי כל מופע פונים אליה אנשים מהקהל ואומרים לה שמסעודה מזכירה להם את סבתא ואת אמא שלהם, ושהיא מחזירה אותם לילדות ולשכונת ילדותם. "המפגש שלי כמסעודה עם הקהל מחבר אותי לחלק גדול מאוד ממה שאני. הצחוק מחייה את הנשמה, מקרב אותנו, פותח את הלב, ממלא אותנו באהבה ונותן להרגיש טוב עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. מסעודה מדברת על החיים בצחוק גדול ולא מפחדת לשחוט פרות קדושות. היא אישה נמרצת שמדברת על זוגיותה עם מכלוף, שכל היום יושב מול הטלוויזיה ולא זז. היא מדברת על יעל, שאצלה היא מנקה ומבשלת ובבית שלה כבר לא אוכלים כבש, אלא רק את מה שהכבש אוכל".

צילום: לילי צישנבסקי

במשך שנים רבות לא ייחסה מאיה כל חשיבות למוצאה המרוקאי "ואפילו קצת התמרדתי וסירבתי שזה יהיה חלק מהזהות שלי, למרות שגדלתי בסביבה מרוקאית וספגתי את השפה, הריחות, הטעמים, המראות וכל הניואנסים הקטנים. להיות מרוקאית זה לגדול בצעקה אחת גדולה. כולם צועקים סביבי: כשכועסים, כששמחים, כשקרובים וכשרחוקים. השכנה אסתר צועקת לשכנה מזל שתישלח עגבניות עם מרסל, כי בדיוק חסר לה והיא באמצע בישול. שכנה אחרת צועקת לריימונד שהבן שלה קוקו מרביץ לילד אחר. זו צועקת מה בישלה, וזו צועקת על הילדה, וזה צועק על כולם. ממש קבוצת וואטסאפ לייב".

כשהיא נשאלת במה שונים מופעיה לילדים מאלו שמיועדים למבוגרים, היא משיבה: "המופעים שלי בעולם הילדים מלאים בהומור ובצחוק. הילדים מתמסרים ללא עכבות, צוחקים, צוהלים, שמחים ומחזירים אהבה בפשטות ובקלות. עולם המבוגרים קצת יותר עצור, ולכן לפני כל מופע אני במתח כמו לפני דייט – 'יאהבו או לא יאהבו', 'יתחברו לא יתחברו', ואני מוכנה לעשות הכל כדי שהדייט הזה יצליח כל פעם מחדש".

 

 

העדה הבדואיתהצגהיציאה מהארוןמשחק