הכל אפשרי: מהנדסת החשמל שהפכה לרופאת ילדים ואז לסופרת

כשאפרת שור הייתה ילדה, כולם סביבה אמרו לה שתתרכז במה שהיא יכולה ולא במה שהיא אינה יכולה. אז היא הלכה ללמוד בטכניון והפכה למהנדסת חשמל. למרות שהיא עבדה במקצוע "מכובד"  היא הרגישה שמשהו חסר והחליטה ללמוד תחום חדש, רפואה. היא למדה במשך שנים רבות, עבדה בבית החולים לילות כימים, והיום היא רופאת ילדים, נשואה ואם לארבע בנות. המסע שעברה הוביל אותה לכתוב ספר ילדים , "נפלאנדיה".

"נולדתי בירושלים וגם היום אני גרה בה", מספרת שור, "אני ילדה מרכזית בין שני אחים – אורי ואיתי טל. למדתי נגינה בפסנתר מגיל 8, הייתי ילדה עליזה שאוהבת לשחק בכדור עם הבנים בשכונה. היום אני משחקת כדורסל עם האימהות בשכונה. אחרי השירות הצבאי למדתי בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון בעקבות אחי הגדול ולאחר מכן עבדתי במשך 3 שנים בחברת סטארטאפ ביוקנעם, שם נהניתי בעיקר לאכול צהריים ולפתור חידות כפלשון עם מנהל הפיתוח. בגיל 27 הבנתי את הרמז. זה לא היה זה. היום אני רופאת ילדים ויש לי המון סיפוק מהתחום".

 מאיפה הגיע הרעיון לכתוב ספר ילדים? מה החשיבות והייחוד שלו מבחינתך?

"הרעיון הגיע אליי במקרה, כמו שמגיעים אליי רעיונות מדי פעם. רובם נשכחים, וחלקם נשמרים אצלי בזיכרון או במחשב. הפעם הרגשתי אחרת – שהסיפור של אריק מוכרח לצאת לאור ולפגוש ילדים שאולי הרגישו פעם כמותו – שלא מספיק טוב להם והם לא יודעים למה, או כמו ליבי, שהחבר הכי טוב שלה עזב אותה בלי הכנה מוקדמת".

הרבה סיפורי ילדים מטיפים לקוראים להסתפק במה שיש להם, ולא לרצות יותר מדי, "נפלאנדיה" לעומת זאת נותנת לגיטימציה לחיפוש הפנימי האוניברסלי אחרי מה שאין לנו. הספר מיוחד מכמה היבטים, הן בתוכן והן באופן הגשת האיורים של דני קרמן, מי שאייר גם את הספרים "האריה שאהב תות" ו"הילד הזה הוא אני". האיורים הנפלאים של קרמן לא רק מלווים את הסיפור, אלא גם מספרים סיפור מקביל, המעשיר את העלילה ומעורר את הדמיון. הסיפור על הרפתקאותיה של ליבי מועבר אל הקורא דרך האיורים בלבד. הספר מתאר שתי עלילות של שני חברים, ליבי ואריק, שמתרחשות במקביל, ומעוררות שאלות ודיונים מעניינים וחשובים עם הילדים ופותחות עבורם פתח לעצמאות, לחשיבה ביקורתית, אופטימיות ואמפתיה.

אפרת שור ודני קרמן. צילום: יחצ

מה המסר שרצית להעביר בספר?

"המסר בנפלאנדיה הוא שאפשר וכדאי לנסות להבין את ה'אין', כי החיפוש אחריו הוא הדבר שמניע אותנו להשתנות, ליצור, ולהתבונן אחרת בעצמינו ובאחרים. ההורים של אריק למשל לא מנסים לשכנע אותו שטוב לו ושיעריך את כל מה שיש, אלא מבינים ומכילים את הצורך שלו בחיפוש. גם הזוגיות בין אריק וליבי משתנה בעקבות המסע שלהם. בתחילת הספר אריק וליבי אוהבים מאד ומבלים יחד בכל מיני אופנים. הקשר הזה מזכיר חברות בין שני ילדים שאוהבים לשחק אחד עם השני, אך לא משתפים חוויות או מקשיבים אחד לרעהו. כשהם נפגשים שוב לאחר המסע שעברו, הזוגיות שלהם עוברת לשלב התפתחות גבוה יותר, שבו ליבי מספרת מה עברה ואריק מקשיב וחושב על דבריה. הם כנראה לא היו יכולים להגיע לזוגיות הזאת ללא המסע שעברו".

 יש בספר אלמנטים של  שוויון והעצמה של הצד הנשי, ה"ננטש" על ידי הגבר, מדוע?

"בהרבה סיפורי אהבה לילדים הגיבורה היא אישה יפה שמתאהבת בגיבור חזק ואמיץ, ותפקידו להושיע אותה מהסיטואציה שבה היא נמצאת. הדמות הנשית הקלאסית לרוב פאסיבית יותר, כנועה ומחכה לגיבור שמתגבר על המכשולים בדרך אליה. גיבור הספר נפלאנדיה הוא בחור מהורהר שנוטש את חברתו ליבי שהוא כל כך אוהב. ליבי אמנם אוהבת אותו, אבל יש לה זכות קיום וחיפוש משל עצמה, גם בלעדיו. היא לא מחכה בפאסיביות לאהובה שישוב אל זרועותיה, אלא מנצלת את ההזדמנות לשינוי אצלה, ולכן היא בוחרת להיות אקטיבית ויוצאת למסע משלה, שהוא לא פחות משמעותי בספר מהמסע של אריק".

ספרי את סיפורו של אריק, הלוא הוא את, דרך עינייך וסיפורך שלך בדרך אל "נפלאנדיה". במה אתם דומים במה שונים?

"לאריק גיבור הסיפור יש הכל בחיים, הורים אוהבים, סבתא מצחיקה, כלב עליז, וחברה שהוא מאד אוהב – ליבי. אבל אריק מרגיש שמשהו חסר לו, מבלי לדעת להגדיר מהו אותו 'משהו'. אריק הוא אני, אבל אריק הוא גם כל אחד מאיתנו. לכל אחד יש המון דברים בחיים שראוי להעריך אותם, וחס וחלילה שלא נזלזל במה שיש, אבל אנחנו תמיד מחפשים אחרי עוד משהו, שיהיה עוד יותר טוב. הרי זאת מהות החיים – החיפוש הזה אחרי עצמנו, היצירה של משהו שלא היה, ההנאה ממראה של שקיעה יפה, הצורך לאהוב או לגרום למישהו לאהוב אותנו, או אפילו הבנה של דבר שלא היה מובן לנו קודם. אריק מרגיש "שאין" לו ויוצא למסע חיפוש אחרי האין. הסיפור של אריק הוא מעגלי במובן שהוא חוזר לכפר שממנו יצא, ופוגש את ליבי כאדם בוגר ושלם יותר. המסע האישי שלי בניגוד לזה של אריק אינו מעגלי אלא המשכי, אבל שנינו זקוקים לחיפוש".

למה את מתכוונת כשאת מדברת על אותו מסע?

"המסע של אריק ושלי נמצא לא רק בצמתים הגדולים בחיים, אלא גם ביום-יום שלנו, שהוא לדעתי המסע האמיתי. למעשה כמעט כל יום אני יוצאת למסע קטן לנפלאנדיה. אני אתן לך דוגמה, למשל כשאני כועסת על מישהו יקר לי, אני לפעמים מגיבה 'מהבטן', בצורה דרמטית מדי. אבל אז אם אני מצליחה להגדיר לעצמי למה כל כך כעסתי, וגם לבקש סליחה ממי שכעסתי עליו, ואולי אפילו להיות סלחנית כלפי עצמי – אז אני חוזרת מהמיני-מסע הזה בתחושה נהדרת של הצלחה. אני אומרת לעצמי: הנה, השתניתי עוד קצת, כל הכבוד לי. אני יודעת כמה טוב לי וכמה התמזל מזלי, ועם זאת, חיי אינם מושלמים. אני תמיד מסתכלת קדימה ומחפשת את ה"נפלאנדיה" שלי, שם אוכל למלא את החסר הבא, ולצמוח עוד קצת".

האם את כותבת גם למבוגרים? ממתי את כותבת?

"מעולם לא תכננתי להיות סופרת אבל כן אהבתי לכתוב תמיד. מאז שלימדו אותי לכתוב ניהלתי יומן וכתבתי סיפורים ושירים. לא כיוונתי את הכתיבה לא למבוגרים ולא לילדים, אלא רק לעצמי, ממש ככלי טיפולי. כשמישהו עיצבן אותי או פגע בי, הסתגרתי בחדר שלי וכתבתי לפרטי פרטים מה בדיוק קרה וכמה שהוא לא בסדר המישהו הזה. הכתיבה מאד הקלה עליי, בייחוד לאור העובדה שאותו מישהו לא יכול היה להגיב לכתבי האשם נגדו, וכך יצאתי פעם אחר פעם הזוכה הבלעדית במשפט הצדק שערכתי בין הצדדים. במשך השנים כתבתי כמה סיפורים, כשכתבתי את 'נפלאנדיה' מסיבה כלשהי הפעם הרגשתי שהסיפור הזה מוכרח לצאת לאור ולפגוש ילדים שאולי מרגישים כמו אריק וכמוני שלא מספיק טוב להם והם לא יודעים למה, או כמו ליבי, שהחבר הכי טוב שלה עזב אותה בלי הכנה מוקדמת".

אפרת שור חותמת באירוע לכבוד הספר

למה בחרת לצאת לאור עם ספר ילדים ולא עם רומן נניח?

"אני חושבת שבאופן אישי קל לי יותר לפנות לילדים. זאת כמובן רק פרשנות בדיעבד, אבל אולי זה בגלל שילדים יותר גמישים מחשבתית ופתוחים לרעיונות חדשים, גם אם הם סותרים רעיונות קודמים ששמעו. עוד יתרון בספר ילדים, שהוא נותן מקום לאיורים. בנפלאנדיה ליבי יוצאת למסע חיפוש משל עצמה שמועבר אל הקורא רק דרך האיורים של דני קרמן, ובסגנון איור אחר לגמרי מהאיורים שמתארים את המסע של אריק, ואת זה כמובן אי אפשר היה לעשות ברומן למבוגרים. הילדים קוראים את הספר גם או אולי בעיקר דרך האיורים, לעומת המבוגרים שנותנים כמעט את כל המשקל לטקסט. אין ספק שאריק נמצא בכל אחד מאיתנו בלי קשר לגיל שלנו. חומר הגלם של הסיפור שהוא החיפוש אחר ה'אין', הוא אוניברסלי, ואפשר אולי לעבד אותו בעתיד לרומן. זה רעיון לא רע בעצם".

את לא מפחדת מהתחרות בשוק ספרי הילדים?

"ברור שאני מפחדת, ברור גם שלא נתתי לפחד להכריע אותי. תחושת החסר שלי או הרעב להוציא את הספר הזה לאור גברה הפעם על הפחד. אני מאד שמחה שזה קרה, כי למעשה עוד לפני השלב של התחרות, זכיתי במתנה שאין לה מחיר – התאהבתי באוולין לוי מנהלת הוצאת סטימצקי, שערכה את הספר הזה בכישרון אינסופי, פגשתי את דני קרמן המופלא שהפך לחבר, ואת בנו האולטרה-מוכשר והמצחיק אורי קרמן שעיצב את הספר. ועכשיו תתארי לך שהייתי נשארת תקועה בשלב של הפחד ומוותרת על כל אלו?!"

אם נחזור לשינוי המקצועי שעשית באמצע החיים, למה דווקא רפואה? המקצוע השואב ביותר מבחינת השקעה והשוחק ביותר?

"לקח הרבה זמן עד שהתגלגלתי לרפואה. עבדתי במשך 3 שנים בחברת הייטק ביוקנעם וזאת הייתה תובנה לא קלה, לדעת שאני לא נמצאת במקום הנכון ושאולי כל המאמץ עד אז היה לחינם. מתוך המשבר הזה הבנתי שאני צריכה לשנות כיוון למקצוע טיפולי. כך שמהות המקצוע תהיה לפגוש אנשים ולעזור להם, בניגוד להנדסה שייעודה לעזור למכשיר או למכונה לתפקד טוב יותר. עוד חלק לא פשוט היה לעמוד מול ההורים והחברים שהיו בטוחים שאני הולכת לעשות טעות נוראית, ולומר להם בנחישות – לא טוב לי. זאת החלטה שלי. סיכון שלי".

ומה עשית אחרי שקיבלת את ההחלטה הדרמטית הזו?

"שיפרתי את ציון הפסיכומטרי ונרשמתי ללימודי רפואה בכל האוניברסיטאות בארץ. למדתי רפואה באוניברסיטה העברית, אחרי הלימודים הגיע הסטאז', ואז התמחות ברפואת ילדים בבית חולים שערי צדק. הדקות המרגשות ביותר שלי בתקופה הזאת היו אלה שלאחר תורנות מוצלחת ללא שינה, אבל עם תחושה עילאית של 'עשיתי משהו משמעותי ביממה האחרונה'. אני בטוחה שכל מקצוע יכול להיות שוחק אם מתמסרים אליו, בייחוד לאורך שנים. אבל היום אני מרגישה יותר מוגנת מהשחיקה מאשר בתקופה שבה עבדתי כמהנדסת. כנראה יש קורלציה הפוכה בין תחושת המשמעות בסוף יום עבודה, לבין מהירות השחיקה לאורך זמן. אבל את זה ימים יגידו".

ולמה דווקא רפואת ילדים?

"רפואת ילדים זה מקצוע עם המון סיפוק – אני בודקת ילדים חולים והם מבריאים תוך כמה ימים. אמנם בדרך כלל זה קורה בלי קשר אליי, אבל ההורים שלהם בטוחים שכן. ועכשיו ברצינות – אני מאוד אוהבת ילדים. מה שכל כך יפה בעיניי אצל הרוב המכריע של הילדים כבר מהמפגש הראשון זה שהם לא שיפוטיים בכלל אבל הם כן אמיתיים. הם תמיד יתחברו אליי אם אני אהיה אמיתית ואכפתית, ללא קשר למגדר, מגזר, משקל ומספר הנמשים שלי, גם אם אני שונה מהם בכל הפרמטרים האלה".

ספרי ילדים