הרגע הקסום לפני הקורונה

נסענו כל הכתה לשוק הפשפשים. לחוות מקום מלא בהשראה. הרעיון היה להעביר בצילום מה שמרגישים. נערים שלחלקם היתה זו הפעם הראשונה שהחזיקו מצלמה. לא טלפון חכם עם מצלמה. מצלמה. כזו שברור שיש עדשה ויש מי שלוחץ על הקליק וכל מה שחשוב זה יצירת תמונה שהיא מה שהנער או הנערה חווה, מרגיש, קולט. צילום מדבר.

בכתה שלי היו נערים שעלו ברגל מאתיופיה, נער מהכושים העבריים, נער שעלה מרוסיה, נערים המתגוררים בפנימייה, נערים בדואים מהפזורה ועוד. העובדה שכולנו מתנהלים בעברית כבר העלתה במוחי התפעלות, איזה אימוץ הרגלים, כזה המיוחס באמת רק לילדים ולצעירים. ובכלל, הייתי המומה מהביחד שיצרו. כל אחד מגיע באמת מקצה עולם תרבותי נורמטיבי אחר, והנה הם צוחקים ומדברים בעברית. הם הכי לא מסוכנים שיש. ההיפך, יש בהם לחימה פנימית של שאיבת החיים כחמצן. הם לוחמים בעיני. זהו כור ההיתוך הישראלי החדש. מזכיר לי קצת את ישראל של שנות ה 50. פליטי מלחמה לא אנושית, לצד צברים שנולדו בארץ, עולים ממדינות שונות וכולם ביחד סביב המדורה וסביב הקמת המפעל הציוני מתוך בחירה וגם מתוך אין ברירה. ואז נוצר משהו חדש, שאנחנו קוראים לו היום התרבות הישראלית.

חוזרת לכתה שלי במחשבותיי. הסיור לשוק הפשפשים עם קבוצת הנערים האקלקטית שלי. העובדה שאנחנו בעצם בשיעור אומנות, והחיבור של הנערים אליו. בעיקר נערים ולא נערות, מרגשת אותי מאד. הרי, הם יכלו לבחור הרבה שיעורים אחרים. זהו שיעור בחירה. כוחה של המצלמה ממגנט אותם. על כל גווניהם הם מתפזרים בשוק. מבטאים את עצמם. המצלמה מאחדת ויוצרת שיוויון בינם לבין החיים. פתאום הם לא שונים, או נחותים או לא שייכים. זהו רגע שהוא בין המצבים הבודדים שיש נקודת זינוק שווה. לרגע אחד הם מתחילים מאותו מקום כמו כולם. עכשיו הם מצלמים. עומדים מאחורי המצלמה, הם קובעים את התנאים, הם ביקורתיים מבוקרים. הרי הם בגיל ההתבגרות, גיל כה מתעתע וקשה. ובאמת הרקעים של כל אחד מהם כה לא פשוטים. חלקם אף חיים היום במציאות בלשון המעטה – מורכבת. והנה הם פה ברגע של חסד. יוצרים.

יפו ושוק הפשפשים-חוג צילום ליאת מייה לומברוזו

תוצאות הצילומים הולמות בליבי. כאילו חושפות את מה שבקרבם. משתפים וחושפים איתי ועם העולם את סודם. נקודת מבטם. וכל מה שאני רואה זו עדינות, עוצמה, מחשבה והמון רגש.

 

יפו ושוק הפשפשים-חוג צילום ליאת מייה לומברוזו

יפו ושוק הפשפשים-חוג צילום ליאת מייה לומברוזו

חוזרת להתחלה. כולנו מסוגרים בימים אלה, כל אחד בביתו. אנחנו בבידוד. הקורונה ואנחנו אנחנו והקורונה. לא יודעים מתי זה יגמר. כאילו כל מה שהיה לפני נמחק ומה שיהיה הלאה לא ידוע. אבל דבר אחד אני כן יודעת. לנערים האלה, לילדים שלנו, יש כל כך הרבה כח בליבם ונפשם. אולי העצירה הזאת נועדה לאפשר לנו רגע למחשבה, שנדע להעריך אותם, כמו שהם בדיוק, בכל צבע בכל רקע, בכל דעה בהכל. הילדים שלנו, יודעים לפעמים, לספר עלינו המבוגרים את נקודת מבטם היחודית האמיתית, וכדאי לנו המבוגרים, פשוט להקשיב להם. וטוב שנזכרתי ברגע הזה, שלפני הקורונה.

ילדים בסיכוןצילוםצילום טיפולי