סופרת הילדים ששינתה כיוון: "בהתחלה חששתי שיידעו על הספר שכתבתי למבוגרים"

כשבעלי חלה בקורונה הוא הפך לשבר כלי ושכב במיטה עם חום גבוה. במשך שלושה שבועות טיפלתי בו, כולל טיפולי רייקי מקרוב, אך לא נדבקתי למרות שפעם אחת אפילו חבשתי בטעות את המסכה שלו. הוא לא אכל ולא שתה, לא משנה מה בישלתי לו. כנראה שאין כמו חיוך נגד קורונה כי לאחר שלושה שבועות  בהם השתדלתי לצחוק ולהצחיק, עשיתי לבעלי אינספור הצגות והשמעתי לו שירים ומערכוני סטנד אפ, הוא יצא לגמרי מהמחלה ואפילו נעשה יותר חתיך אחרי ש"התחטב" וירד ארבעה קילוגרמים.

לא ייאמן אבל בדיוק ביום הראשון בו ירד לבעלי החום, הגיע משלוח אווירי למרפסת דירתנו שבקומה ה-11 – צרור בלוני הליום שכנראה עף מבית אחר. בעיניי זה היה סימן לסוף המחלה. זו הייתה חגיגה. לקורונה אין תרופה, ואין מה לעשות מלבד לחכות שתחלוף, אז אם כבר מחכים עדיף בתדר גבוה. מכיוון שגרתי במשך חודש יחד עם חולה מאומת גם אני נאלצתי להיות בבידוד ואסור היה לי לצאת להתאוורר, כל מה שיכולתי לעשות זה לאוורר בעצמי את האווירה. במהלך הסגרים הראשון והשני, כשבעלי חלה, השתמשתי עבור עצמי בכלי המרפא שלי, הכתיבה, וכתבתי שישה ספרים חדשים בהם אני מעבירה תובנות חשובות.

בימים אלה, לאחר שהוצאתי לאור 70 ספרים לילדים ולנוער, מצאתי עוז להוציא לאור ספר למבוגרים בשם "זוגות וסודות – טרמפ לאושר", בו אני מזכירה שצריך להשקיע בזוגיות כמו בעבודה – באמצעות סיפורי זוגיות משעשעים שכתבתי כבר מזמן, כשחיפשתי מוצא מדכדוך אחרי לידה. ספר זה מהווה תזכורת לכך שכיום הטינדר והמסכים נותנים אשליה שקל להכיר, קל לפלרטט וקל למצוא בן זוג. ואולם מי שמחפש רצינות ויחסים לטווח ארוך, צריך להשקיע, להתגמש, להכיל, לראות את התמונה הגדולה, לדעת לתקשר ולדעת לשחק – מול בן הזוג וגם בדמיון.

זוהר אביב עם בעלה, צילום פרטי

בתחילה חששתי מכך שיידעו על הספר שכתבתי למבוגרים. זאת בעיקר בשל העובדה שאני מתויגת כסופרת ידועה לילדים ולנוער. לא רציתי להרוס לעצמי, כנראה בשל חוסר ביטחון עצמי. בילדות אף אחד לא האמין בי או רמז שיש לי כישרון כתיבה. זו הסיבה לכך שגם מאות אלפי מכתבים, שנשלחו אליי מילדים ומבני נוער שנהנו מספריי ואפילו השתנו בעקבותיהם, לא הצליחו לשכנע אותי שאני סופרת מעולה. תמיד קינן בי הפחד שאני לא מספיק, אך לאחרונה בעקבות רוח של קבלה ושל "כל אחד הוא מיוחד" שהחלה לנשוב בחברה, קיבלתי אומץ להיות כמו גלילה רון פדר עמית, סמדר שיר, מאיר שלו ועוד סופרים רבים וטובים שכותבים למבוגרים וגם לילדים, ומצליחים בכך.

הכתיבה היא הדרך שלי לקפוץ לעולם אחר ולאדם אחר בזמן אחר. כך, למעשה, אני שורדת. בקבוצות רבות בפייסבוק ממתינים  בקוצר רוח לסיפורים שלי ומגיבים לי כאילו הסיפורים אמיתיים. כך למשל, כותבות לי נשים: 'השתגעת? עופי מהבית!' – לאחר שקראו סיפור שכתבתי על אישה שחיה עם בעל קמצן ונוקשה. 'היי, מה את עושה? מה לובשת? אפשר?', כותבים לי בפרטי גברים שקראו את סיפורי על רווקה נואשת הכמהה לקשר. אני כמובן מבהירה להם שזה רק סיפור בגוף ראשון ולא אני באמת: 'אני נשואה ואם אתה רוצה ליהנות ממני, פשוט תקרא את הספר שכתבתי'. אני גם כותבת שירים ולאחרונה התחלתי לכתוב לגיל הרך, כנראה  בהשראת שני נכדיי הקטנטנים. אני פשוט מצליחה להיכנס לראש שלהם במעין טלפתיה.

זוהר אביב בילדותה, צילום מהאלבום הפרטי

במשפחה בה גדלתי, עבודה ותועלת היו משמעות הקיום. לכן, לאחר הלידות, כשבעלי אמר לי שאני לא צריכה לעבוד ושמספיק שאהיה בבית עם הילדים, קיבלתי זאת כאמירה אכזרית ביותר. הרגשתי לא מועילה ולא חיונית ובבור שחור של דיכאון. בהדרגה התחלתי לכתוב, יצאתי מעצמי והפכתי לדמויות אחרות. שלחתי סיפורים שכתבתי לעיתון "חדשות נתניה", שם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. בהצדקת המקצוע התחלתי לחפור לאנשים מסביבי, לשאול על חייהם ועל זוגיותם, נכנסתי לראשם ו'חגגתי', 'בגדתי', 'ערכתי חילופי זוגות', 'נגעתי בביגמיה ובפוליגמיה', 'התחרפנתי' מדייט לא מוצלח', 'נפלתי וקמתי'. כך הפכו חיי להרבה יותר מגוונים.

היה נחוץ לי אומץ רב על מנת להוציא לאור את ספרי המיועד למבוגרים. מעבר לשעשוע בקריאת סיפורים מתובלי סקס, מאוד חשוב לי שהאנשים ייזכרו בערכי הזוגיות שיש לשמרם כדי לזכות בזוגיות מדהימה. בזוגיות יש כל כך הרבה תהליכים שאנו צריכים לעבור עם עצמנו, על מנת להעמיק את הקשר המשתנה מדי יום. כששואלים אותי איך זה להיות נשואה 36 שנה, אני מסתכלת לאחור ולא מאמינה. זה כאילו הייתי נשואה ל-36 גברים שונים, כשבכל תקופה יש אתגרים אחרים ודרכים שונות להשתעשע ולשרוד.

מעבר להיותי סופרת, אני מלמדת דרמה וכתיבה יוצרת, ומנחה קבוצות הורים. כשאני נשאלת על הקשר בין הכתיבה לטיפול, אני משיבה שהכתיבה היא סוג של טיפול, היא כמו פסיכולוג ומעין בריחה לעולם אידיאלי. הצורך לשנות את המציאות לברוח לעולם טוב יותר, לשפר, להעלות חיוך על פני הלא מקובלים היה תמיד היה טבוע בי. וזה מה שאני מנסה להעביר לעולם.

זוהר אביבספרותקורונה