בגיל 91 ליא קניג סוחפת את הקהל בהצגה חדשה: "התגעגעתם אלינו?"

בסוף ההצגה 'זאקופנה שלי' כשכל הנוכחים מחאו כפיים בהתרגשות לכוכבת הגדולה של ההצגה, למלכה הבלתי מעורערת של 'הבימה', ה'גברת הראשונה' של התיאטרון הישראלי, הזדקפה ליא קניג, פרשה ידיה לצדדים ואז באצבע מורמת מכל צד סימנה לקהל לעמוד. הקהל ציית והריע לה ממושכות, ואז היא שוב סימנה בידיה, הפעם כדי להשתיק את המוחאים ושאלה: "התגעגעתם אלינו?"

את התגעגעת אלינו הקהל?

"כן, בהחלט, תשמעי, כל הקריירה שלי, כל החיים שלי וכל העבודה שלי מבוססת על קהל. בלי הקהל אין תוצאות, בוודאי שאנחנו גם כן מאוד התגעגענו, ולא רק אני, אני חושבת שכל הקולגות גם. ראית איך שכולם בכל זאת בתקופה הזאת כל כך קשה ניסו לעשות משהו לצעירים ולצעירות ורצו ועשו ואני ישבתי עם מרים זוהר, עבדנו על משהו שלא ידענו אם תהיה תוצאה או לא, אבל לא ישבנו בחיבוק ידיים. כי יש לנו את הצורך הזה לראות את הקהל."

הקהל בהחלט התגעגע

"אני מוכרחה להגיד לך שאחרי הקורונה הזאת ואחרי המלחמה, זה לא קורה לכל עם ומדינה, אני אגיד לך את האמת, חשבנו שהקהל לא יעז מיד לבוא, אבל טעינו. אני נורא שמחתי, כי זה הוכיח עוד פעם שבכל זאת תרבות, תיאטרון ומוזיקה והכול, אנשים מתגעגעים לדבר הזה. אני פשוט התפלאתי, כי מיד באו. ועוד משהו התפלאתי, לא באו 'אינגלך', באו אנשים מבוגרים."

את בת 91.5. הופעת מיום חמישי שעבר כבר בארבע הצגות, איך את מחזיקה מעמד בגילך?

"תראי, איך אומרים? האנרגיות נשארו, האנרגיות ישנן, יש גם רצון, אז זה רצון עם אנרגיה כנראה שמתאימים אחד לשני. ואל תשכחי שבין ה- 4 הצגות האלה יש חזרות בוקר, זה לא שאני באה בערב והולכת, אז היו חזרות קשות. וגם בפסטיבל ישראל שישנו עכשיו בירושלים, גם כן עשיתי משהו, קטן אבל זה לקח זמן, מן מחווה למשוררת, לאלזה לסקה שילר, היה שם פרויקט כזה מאוד מעניין וגם עשינו את זה. היא הייתה משוררת גדולה והיא הייתה כנראה קצת אישה מוזרה, אבל היא השאירה פואזיה נהדרת."

אז בחמישה ימים היו 4 הצגות בתל אביב ואחת בירושלים?

"כן. מבחינה טכנית זה היה לא פשוט אבל עשינו את זה. אני מתעייפת, אבל כנראה שהמנגנון שלי הוא התרגל לעבודה הזאת. איך אומרים את זה? להקפיד. יש איזה דיסציפלינה פנימית שאתה אומר יש חזרה, חייבים ללכת, את עייפה וזה. אז כל זמן שאני עוד יכולה לעשות שלפן, אז אני עושה שלפן."

צילום מהמופע 'ליא קניג ואלזה לסקר שילר' בפסטיבל ישראל. צילום: נטשה שחנס

קניג משלבת בשיחה מילים ביידיש. ומי שישב לצפות בה בהצגה החדשה בהבימה, זכה לשמוע עוד ועוד ביטויים מהשפה הזו מתגלגלים בטבעיות אצלה ואצל שתי השחקניות הנהדרות שלצידה מיקי קם ושירן הוברמן. 'אזוי', 'הביסלה', 'בובמייסיס', 'וילדה חיאס', ביטויים שעבורי ועבור בני דור שני ושלישי בישראל שולחים במנהרת הזמן לסבתות והסבים שלנו.

המחזה 'זאקופנה שלי' נכתב על ידי המחזאית אורי אגוז שהושפעה מכתביו של שלום עליכם וגם מהסיפור המשפחתי שלה. המחזה מספר את סיפורן של שלוש יעכנאס מלודג' שנוסעות כל אחת בנפרד לחופשה בעיירת הנופש זאקופנה, כל אחת מהן משוכנעת שרק היא אמורה להיות שם, כל אחת מהן מנסה לזכות בחסדיו של בחור צעיר מסיבותיה שלה. גולדי סנדיק שמגלמת קניג, פייגה גלטמן שמגלמת קם, והצעירה הילדה לויט שמגלמת הוברמן, כולן שמות ודמויות אמיתיות, בנות משפחתה של אגוז מהדורות הקודמים.

ההצגה שולחת אותנו לתקופה של לפני המלחמות, 1911, כשהחיים ליהודים שחיו בפולין, לפחות לחלקן, היו חיים של עושר תרבותי, עושר כלכלי ולא מעט הומור.  

"לפני המלחמה פולין ליהודים הייתה מקום שהיה להם הרבה ספרות ושחקנים מעולים, אבל כואב הלב, זה מן איכשהו, זה נדחק ונשכח וגם לא נתנו לו, את יודעת, את הכבוד. שלום עליכם היה גאון גדול בעניין הזה, הוא הכיר את העם שלנו מאוד טוב, הוא הכיר את החבורה הזו של הסנובים שרוצים להיות סנובים וזה ישנו עד היום, אנחנו מכירים את זה פה מאצלנו. אני פוחדת להגיד שלא הייתי ביוון, כי מי לא היה ביוון? אני עוד לא הייתי. לפעמים את יודעת נוסעים כי ינקה נסע, אז אני גם כן חייבת לנסוע וזה בעצם מה שקורה במחזה הזה. נו, שנהיה בריאים."

יש לה חוש הומור שאי אפשר לפספס, צחוק מתגלגל וההצגה הזו שמובילה לפרצי צחוק רמים שוב ושוב נדמה שנכתבה עבורה. 

"יש לה שמחה,

כבר לא היתה לה שמחה הרבה זמן

ועכשיו שמחה

מגיע לה שמחה…" (מתוך ההצגה 'זאקופנה שלי' מאת אורי אגוזי. בימאי רועי הורוביץ)

ליא קניג, מיקי קם ושירן הוברמן מתוך ההצגה 'זאקופנה שלי' באדיבות הבימה. צילום: אור דנון

קניג מוכרת בישראל כשחקנית שעלתה לארץ מרומניה אחרי שכבר הייתה שחקנית בבוקרשט אבל היא נולדה בלודג' בעצמה ועברה עם הוריה לרומניה כשהייתה צעירה, שם עברה את מלחמת העולם השנייה ושם גם החלה את צעדיה הראשונים על הבמה בתיאטרון היהודי בהצגות ביידיש. על הבמה הכירה את מי שהיה לבעלה צבי שטולפר ז"ל שחקן, במאי וכותב ויחד עלו לארץ.

"כנראה שאיפה שאתה נולד זה נשאר לך, זה הולך אחריך. סבתא שלי הייתה איתנו ברומניה, אבל היא אף פעם לא נהייתה, את יודעת, גברת רומנית, היא נשארה גברת פולנייה, איך היא אומרת, כן? הטמפרמנט שלה, הקצב שלה, הכול היה מאוד פוייליש. גם אני, את יודעת, ההצגה הזאת עשתה לי גם כן מן נוסטלגיה כזאת."

מי שהוא לא פולני, אז מבחינתו פולין זה שואה ומחנות השמדה והתרבות הקודמת כמעט לא קיימת

"אני חושבת שהזניחו את זה וחבל מאוד. חבל שמזניחים, חבל שלא מתייחסים. אני חושבת שגם השפילו קצת את התקופה הזאת, לא לדבר יידיש, לא זה. לי זה באופן אישי מאוד כואב, כי אני משם, הוריי היו שחקנים ביידיש, אני את הקריירה שלי התחלתי ביידיש, וכשבאתי הנה בתור שחקנית אז ביידיש אומרים "אובחניש…" זאת אומרת, לא ביישת גם את הבמה העברית, והיחס לזה היה מאוד משפיל, אני עד היום זה מאוד כואב לי.  את התפקיד שלי אני מרגישה ביידיש, את מבינה? אתמול טלפן לי בבוקר איזה יהודי, אני סולחת לו שהוא העיר אותי, להגיד לי עד כמה שהוא התרגש, עד כמה שזה החזיר אותו למשפוחה, לכל הדבר הזה."

היא ביקרה בפולין כבר 3-4 פעמים, בפעם האחרונה נסעה לפני כשש שנים, לזאקופנה לא הגיעה.

"נשאר להם תיאטרון ביידיש, אז אמנם אין כמעט שחקנים יהודים אבל באו פולנים ומשחקים ביידיש 3-4 פעמים, לא היה לי קל, לא היה לי קל. הזמן עושה את שלו, אבל בהתחלה היה מאוד כבד."  

"לפני המלחמה באמת מי הגיע לזאקופנה? רק אנשים שהיה להם הרבה כסף. אני שמעתי הרבה על זה, אבל לא הייתי, לא הספקתי, אבל אולי עוד… אני יודעת? אולי ניסע, עכשיו זה מאוד מקובל. תשמעי, אנחנו עושים כזה פרסומת לזאקופנה, הם צריכים להזמין אותנו," היא צוחקת.

ליא קניג מתוך 'זאקופנה שלי'. באדיבות תיאטרון הבימה צילום אור דנון

פולין הפכה עכשיו ליעד של שופינג וקניונים

"נכון. פתאום גילו אותה והאמת היא שוורשה יפהפייה, אני הייתי מיד אחרי המהפך עם בעלי וזה היה נורא, אבל הם עם חזק, הם פטריוטים גדולים, אז הם בנו את ורשה מחדש יפהפה, יש שם בתי מלון טובים מאוד ומסעדות והכול וכנראה הרבה יותר בזול ממה שפה."  

הקורונה עוד באוויר. אתם בתיאטרון הייתם האחרונים ברשימה להיפתח.

"כן, זה היה נורא, זה היה כל כך מעליב וגם פתאום אמרתי רגע בשביל מה כל המאמץ… אפילו לא מזכירים אותך, אפילו לא אומרים, עד שהתחילו קצת לדבר ולהתלונן, אז גם התרבות, מילא, אבל הצלחנו, מה את אומרת? ותדעי שכל הזמן עבדנו, הכינו הצגות, לא ידעו לאן זה מוביל, אבל עבדו, עשו, חזרות, אני עשיתי עם מרים זוהר, היינו יושבים כל יום או אצלה או אצלי ועושים, לעשות, היא כבר חשבה שזה נגמר, אני הייתי האופטימית.

קניג צוחקת. אבל החזרות עם זוהר, השימוש התכוף בזום, וכן, גם הופעות חצר, היו שם כדי לשמור על מצב הרוח.

"זה היה נחמד מאוד. גם אז זה נתן קצת אופטימיזם כזה שאנשים הזמינו אותך, אף אחד לא מחייב אותנו, והזמינו ואת ראית כמה שרוצים לראות אותך וכמה שמעוניינים לשמוע.

עכשיו היא מופיעה במקביל ב'זאקופנה שלי', בהצגה 'מקווה' וגם היא מתחילה לעשות חזרות שוב על 'שלוש אחיות' בעקבות הזמנה לפסטיבל צ'כוב הגדול בעולם במוסקבה שאמור להתקיים באוגוסט אבל הקורונה מעיבה גם על התכנית הזו.

"יש בוכטה של חזרות על זה, כי לא שיחקנו את זה שלוש שנים אבל אם תהיה קורונה שם אנחנו לא ניסע."

בשנת הקורונה הזו פחדת שלא תעלי יותר על הבמה, שזה יהיה אקורד הסיום.

"בוודאי שהיה פחד, קודם כל אם את זוכרת איך שהפחידו אותנו כל יום, איך שהודיעו לנו כל יום כמה חלו, כמה מתו, בתי אבות 'עוד '10, 'עוד '15, 'עוד '20, אז גם הדבר הזה שהגיל, כי בגיל כזה אם אתה תופס דבר כזה, שלא נדע, וודאי שאני פחדתי וגם הקולגות מסביב גם כן, זהו, חשבנו שגמרנו, גמרנו עם הקריירה."

הבימהזאקופנה שליליא קניג