העלתם את קוסמה לסטורי? יופי! עכשיו בואו נדבר על מחלת הנפש.

הדבר הראשון שרואים שנכנסים לתערוכה של יאיאו קוסמה הן נקודות. והרבה מהן. קוסמה קוראת ליצירות הקסומות האלה "רשתות אינסוף". התערוכה שנושאת את השם "רטרוספקטיבה" ומוצגת בפעם הראשונה בישראל, הושקה בתחילת חודש נובמבר ומוצגת במוזיאון תל אביב עד לסוף חודש אפריל 2022.
קוסומה בת -92, היא אחת האמניות החשובות והמוערכות בעולם והתערוכה מציגה את אבני הדרך שלה בעולם האמנות המודרני בכלל ובז'אנר האוונגרד בפרט. 

עכשיו, בואו נדבר על הדבר השני שראינו בתערוכה והוא הסטורי והרבה ממנו. קוסמה הוכרזה בתור "האמנית המתויגת ביותר אי פעם ברשתות החברתיות", זה נכון לעולם כולו וזה נכון בישראל. בתערוכה בתל אביב היו בני ובנות נוער (אבל לא רק) וכמו שהם התפעלו מהתערוכה, הם גם צילמו את היצירות באובססיביות ואיך לא העלו אותה לסטורי.
מודה, גם אני צילמתי את התערוכה והעלתי לאינסטגרם (עם תיוג של מוזיאון תל אביב כמובן), אבל אז נעצרתי וחשבתי לרגע שכמה שהתערוכה הזאת יפה, מרהיבה פסיכדלית וספקטקולרית, ככה שהיא מציגה חיים שלמים של סיוטים, הזיות ומחלת נפש איומה שממנה סובלת האמנית. וכאן מגיעה הנקודה שלי – האם האסתטיות והפוטוגניות שאנחנו רואות בסטורי מטשטשות מספיק את הנפש והפוסט טראומה שהיא עברה?

קוסמה נולדה בעיר המחוז מאטסומוטו שביפן, בשנת 1929 לזוג סוחרים בעלי משתלה וחווה, הצעירה מבין ארבעה אחים. היא החלה לסבול מהזיות בגיל 10 וסיפרה באחת הראיונות שלה שההזיות הראשונות שלה התרחשו בתחילת מלחמת העולם השנייה, בזמן שישבה בשדה סיגליות ליד הבית שלה. הסיגליות לבשו צורה של פנים אנושיות והחלו לדבר אליה. היא התחילה לצייר אותן, דבר שמאוד הרגיע אותה ובהמשך היא גם ציירה  דלועים (שהפכו לסמל המסחרי שלה מלבד הנקודות). אבל אמא שלה לא תמכה באומנות שלה והחלה לקחת ממנה את הציורים, לקרוע אותם ולזרוק לנהר. היא הייתה צובטת אותה, מתעללת בה ושולחת אותה לרגל אחרי אבא שלה, שהיה מבלה את זמנו הפנוי בבתי בושת. אותן הצביטות, שהשאירו סימנים אדומים בעורה, החלו את האובססיה שלה לנקודות ולרשתות האינסוף. "משימות הריגול" אחרי אבא שלה הן שהביאו לפחד ממין ולאובססיה שלה לדימויים פאליים.       

 

בשנת 1955, קוסמה אז רק בת 28, עברה לניו יורק, הציגה את יצירותיה במיטב הגלריות הנחשבות בעיר, אבל למרות הזוהר והתהילה היא חיה בעוני והתקשתה להתפרנס מהאומנות שלה דבר שהוביל לניסיון ההתאבדות שלה. בשנת 1973 היא חזרה ליפן ובשנת 1977 היא אישפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי, שם היא חיה ויוצרת עד היום. 

ונחזור רגע לתערוכה ולמה שעומד מאחוריה. הנקודות, רשתות וחדרי האינסוף, פסלי ההצטברות והציורים הפסיכדליים – כל המייצגים הללו מבטאים את הנפש הסובלת של האמנית הזו ואת הדרך הארוכה שהיא עשתה בעולם האמנות במקביל למחלות הנפש מהן סבלה. אתן בטח שואלות "אבל כמעט כל האמנים סבלו ועדיין סובלים מהנפש, למה דווקא היא?" והסיבה היא פשוטה – בגלל שזה מצטלם טוב. בגלל שזה נראה ממש טוב ובגלל שלא באמת אכפת לנו מה היא עברה, אכפת לנו שהסטורי יהיה אסתטי ושנקבל מלא לייקים, תגובות ושיתופים. 

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Onlife (@onlifeil)

אנחנו מפחדות לדבר על מחלות נפש, או ממעטות לדבר עליהן בגלל שהתיוג שלהן הוא, בואו נגיד, לא "פוטוגני" כל כך. אבל כשמחלת הנפש נראית כל כך טוב, פתאום אנחנו שותפות לה, מצלמות אותה, מחבקות אותה ואוהבות אותה עד אינסוף. בואו נודה בזה – התיוג של חולי נפש ככאלו, גורמת לנו להרגיש יותר נאורות, בטוחות ומתנשאות, אבל אנחנו שוכחות דבר אחד מאוד חשוב – מחלת נפש מרסקת את הנפש של החולה ומפרקת אותה לנקודות קטנות של אור. לפעמים היא גורמת לחולה לשמוע קולות ולפעמים היא גורמת לחולה לפגוע בעצמו וזה מעגל אינסופי.  קוסמה לקחה את נקודות האור הללו ואת מעגל הסבל האינסופי שלה וחיברה את כל האלמנטים הללו למייצגים מרהיבים שמצטלמים ונראים מאוד טוב, אבל הנפש שלה סובלת עד עצם היום הזה ובכל יום שקוסמה מסיימת ליצור היא חוזרת למיטה שלה במוסד הפסיכיאטרי שם היא מתמודדת עם הנפש שלה, לבד. 

דיכאון, חרדה ועצבות הם דברים שכל אישה וגבר חווים במהלך חייהם. אבל התיוג של להיתפס כ"מתמודד.ת נפש" הוא מסוכן מעצם העובדה שהחברה שלנו עדיין לא מקבלת א.נשים עם בעיות נפשיות. ברגע שנוכל לקבל את הנפש שלנו, עם כל המכשולים והסיבוכים שבה, אז הכל ייראה פוטוגני יותר, גם בחיים שלנו ולא רק כמיצג או תמונה במוזיאון.

**

עוד פרטים ותמונות בבלוג של גילי מצא לטייל עם גילי

מחלות נפש ואמנותקוסמה