נגה ד'אנג'לי: "פחד זה כמו מנה במסעדה. לא תודה, אכלתי בבית"

נתחיל בהריון. שלישי, ואת חורכת את הבמות עם הבטן והכל.

"ההיריון הזה פוגש אותי במקומות טיפה אחרים מכל מיני בחינות כי בכל זאת, הגוף מרגיש בהבדל. זה כבר הריון שלישי. בשנה הזו עברתי 2 הפלות לא רצוניות, וזה אומר שגם נפשית עברתי כמה טלטלות שהביאו אותי להריון הזה עם חרדות. האם הגוף שלי באמת עוד מסוגך וכמובן התאבלות על מה שלא היה ומחשבות. כל החוויה הזאת מאמתת אותנו כנשים עם המערכת הזאת. זה לוחץ על כל הכפתורים וזה היריון יותר לחוץ מהבחינה הזאת. עכשיו אני מתחילה קצת להירגע."

את מצליחה לצחוק על זה היום, ביום יום ובסטנד אפ עצמו?

"הגעתי להופעת זום באותו יום שהיתה לי הפלה בשבוע ה 12. זה היה נורא נורא קשה. לא ידעתי מה לעשות עם זה ולא תכננתי ופשוט סיפרתי ושיתפתי להם תוך כדי תנועה. צחקתי על זה ואמרתי שכשהרופא אמר שאין לו דופק אמרתי "נתקע לו הזום, שניה הוא תקוע ותיכף הוא יתחבר שוב". זה קרה באותו בוקר ואני בכיתי את החיים שלי עד הרגע שהייתי צריכה לעשות פליי ולהופיע".

*להיות סטנדפיסטית זה גם לשמור על הגוף והנפש*

במפגשים הסגורים האלה אנחנו מדברות הרבה על הכנה של הגוף, על שמירה שלו, על הסימנים שהוא שולח לנו. את מאוד יודעת לטפל בעצמך.

"זה אפילו עד רמה מוגזמת, הסאחיזם שלי. אני שומרת על כושר, כי להחזיק שעה ומשהו על הבמה בלדבר ולזוז ולקפוץ, צריך אשכרה סיבולת לב ריאה. מספרים שביונסה שרה את השירים שלה תוך כדי שהיא רצה על ההליכון כדי שהדופק יחזיק את הסיפור – אז אני לא שרה אבל זה כל הזמן לתחזק את הגוף, אם זה פיתוח קול ומדיטציות שאני מאוד מקפידה לעשות כמה פעמים ביום לארבע דקות בערך. 

במדיטציה יש משהו שמנקה מחשבות טורדניות. זה התחיל מזה שחברה אמרה לי תעשי 3 דקות אפילו במקלחת, רק להתרכז בנשימה ובעצמך, כי מה קורה? המחשבות הטורדניות האלה שבאות בלופים ומציקות ומפחידות, קופצות לנו כל הזמן תוך כדי שאת מקפלת כביסה, הולכת, אוכלת משהו, ואת מתנהלת איתן כאילו הן חיות בתוכך בלי שאת שמה לב. ואת ברגע שאת יושבת, לי זה קרה, אני יושבת ונושמת והן פשוט עוברות ונעצרות מולי ואני אומרת לה נגיד 'מה עניינים, הבנתי שאת מגיעה כל יום, היום הנה הגעת, שלום לך, את מה זה משוחררת, מחר שוב, מחר יהיה לנו עוד'. זה מין דיבור איתן, וכשאת מודעת לזה את שולטת בזה. זה מנקה את התודעה. לגמרי.

סטנדאפ זו עבודה שהיא קרחנה לא קטנה: אני יוצאת ב- 20:00 להופיע, ולא נשכח שב 15:00-16:00 לקחתי לחוגים והכנתי ולקחתי ויש לי מחר בית מארח כולם אצלי פה ובשמונה אני יוצאת להופעה. אני מכניסה את הוייז לפעמים ומתה מלחץ שלא אגיע בזמן. יש ימים שכל מה שאני רוצה לשים ראש ולהירדם אבל אז הגוף שלי מרגיש שהנה הגיע הלילה ואני קופצת למדי א' ונוסעת". 

 

צילום עדי אורני

.

סטנדאפ זה בערך המקצוע הכי חשוף נפשית ופיזית שיש. תארי איך זה מרגיש על הבמה.

"יש משהו ברגע הזה שאת לבד על הבמה,  יש משהו שהוא מחייב על אמת להיות ב-כאן ועכשיו ואין כלום חוץ מזה. אפרופו מדיטציה, יש בזה משהו של להרגיש את החדר ולהיות בכאן ועכשיו והתחושה הזאת ממכרת, כי גם אם יש הופעות פחות טובות וגם אם יש הופעות מדהימות, יש בזה משהו שאני כרגע עושה סטופ על הכול ואני בזון אחר, בממד אחר. בשבילי זו ממש תרופה אמיתית, תרפיה אמיתית של לעמוד ולדבר את מה שעובר עליי, המקומות המצחיקים והמעצבנים והמתסכלים והכי קטנים ומכוערים. 

כמה זו באמת המציאות שלך מה שאת מספרת על הבמה? 

"אימא שלי אומרת 'הגענו למצב שאנחנו כאן כדי לקיים את החומרים שלך' כי באמת הרבה חומרים על המשפחה שלי, על ההורים שלי, על מאיפה באתי וזה. ההורים שלי גרושים, אז פעם אחת כשאימא שלי יצאה מההופעה היא אמרה לי "סליחה, אני חייבת להגיד לך, את לא יורדת מספיק על אבא", אמרתי לה 'ההסדר היה שכל סוף שבוע שני אני יורדת על אבא, את הגעת בסוף שבוע שלך."

*האומץ להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד עכשיו אני *

איך ומתי הגיע האומץ לצאת במופע יחיד? 

"סטנד אפ, להבדיל משאר מיומנויות במה או בכלל, זו מיומנות נרכשת על הבמה תוך כדי שקהל צופה. זה משהו שנבנה כל דקה על במה שנוסתה על הרבה אנשים, ורק ככה אפשר להתקדם. אז הקפיצה הזאת של להחליט ללכת על מופע מלא היה משהו שכל כך הרבה שנים רציתי לעשות לפני זה, ועוד פעם בניתי ובניתי והפחד הגדול שלי היה להתחייב, כי זה משהו שלי קשה להגיד 'שומעים, אני הולכת להיות המופע המרכזי, אתם משלמים כרטיס רק לראות אותי, אין כלום, אין תפאורה, אין אפקטים, אין אורחים, כלום, אני עם מיקרופון', וזה היה בשבילי מעמד מאוד מאוד מלחיץ.

אני זוכרת שבתחילת הדרך הייתי ממש בטיפול בעבודה פנימית שלי כדי להסיר את הפחדים ולהצליח לראות שאני עושה את הדבר הזה שאני חולמת עליו. אני ממש זוכרת את המשפט של הפסיכולוגית שלי, שכל פעם הייתי באתי אליה וכמובן אכלתי את הראש 'אני אעשה מופע'  והיא אמרה לי 'בפעם הבאה את חוזרת לפה ואומרת לי שיש תאריך', אמרתי לה כן ברור, וחזרתי שבוע אחרי זה, והיא שאלה אם יש תאריך אז אמרתי לה שכן, שאני הולכת לעשות מופע שאני אארח כמה אנשים יחד איתי. ואז היא אמרה לי 'נגה, יש לי משהו אחד להגיד לך. זיבי!'. ברגע שאת שומעת את הפסיכולוגית שלך אומרת דבר כזה, את מבינה שקצו, קצו גם אצלה. ואז היא אמרה לי עוד דבר נורא מעליב "אין לי איך להגיד לך את זה, את לא מצילת חיים, את לא רופאה, בסה"כ או שיצחקו או שפחות יצחקו, 10 דקות אחרי זה כולם שכחו וילכו לדרכם". וזה נכון. אני זוכרת שהופעתי פעם ב"אוזן בר" וכשחציתי את הכביש ממש התפללתי להידרס. אמרתי לעצמי שזה לא נורא, זה אפילו ישחרר אותי קצת, קצת זונדה ואינפוזיה, קצת מישהו שיטפל בי וידאג לי, אני לא מסוגלת להחזיק את כל הדבר הזה לבד."

וכשיש הופעה לא טובה, זה מרסק באמת?

"אני חושבת שקודם כל בהתחלה זה מרסק, באמת, זה מרסק, אני זוכרת את עצמי חוזרת מהופעות יותר קטנות, לאו דווקא מלאות שלי, ואני מרגישה נורא, ואני אומרת לעצמי שאני עובדת שנים כבר ואיך זה יכול להיות שהיה כזה ערב מחורבן, זה לא הגיוני, מה אני מפספסת, מה קורה? תחושה של כישלון גדול, כי את אומרת מה אני על פארש, אני לא אצליח להגיע למה שאני רוצה להגיע, יכול להיות שאני חיה בסרט, יכול להיות שזה לא יקרה? 

הדיאלוג עם הפחד זה כמו מנת תפריט במסעדה, את יושבת במסעדה של הפחדים שלך. מגיעה המנה הראשונה 'מה תרצי? את לא תצליחי לעולם, אל תעשי את זה, עדיף שתהיה קורונה ויבטלו לך את הכרטיס להודו, עזבי את עייפה היום את חלשה, החלושס, את תחזיקי את זה? את לא תצליחי',  ואחרי שאת עשית את זה, מגיעה המנה השניה 'אה, אוקי, אז למנה שנייה יש תחרות מאוד גדולה בשוק, את לא באמת יכולה לעשות את זה, את הצלחת פעם אחת, מי אמר שתצליחי בהמשך? את תחדשי? מה יש לך להגיד לעולם הזה? את תעשי כל הזמן את אותו טרק? את משעממת, את עושה את אותו דבר'. אה הצלחת להעמיד? אוקי, אז לקינוח ניתן לך 'יש גברים שעושים את זה יותר טוב פשוט, חבל, שבי בבית, למה כל האמביציות האלה, כל הלהגשים את עצמך, בואי קטן, קטני, מתוקה, שששש, שששש, כזה קטן וכזה'. 

אבל עם הנפילות האלה, זה ממש מחזק, כי אחרי הנפילה את מבינה שאת עולה מחר שוב על הבמה ושוב מתמודדת עם המקום הזה, אחרי שאת מרגישה שריסקו אותך, את האגו ואת הערך הפנימי ותחושת הדחיה וכל הדבר הזה שזה מייצר. את מתמודדת שוב עם הדברה הזה ומבינה שאת בסדר, ומגיע ערב יותר טוב וערב מעולה ואת לומדת ממה שהיה וממשיכה".

צילום עדי אורני

*שאף אחד לא יגיד לך שאת לא יכולה*

התחרות בתחום מניעה אותך ומדרבנת?

"כל השנים תחרות מאוד שיתקה אותי, תמיד כשהייתי מרגישה שאני מתחרה עם מישהי על מקום אני ישר הייתי מפנה כי ברגיל שלי זה להגיד 'לא אני'.  למדתי משחק ויורם לווינשטיין העיף אותי מביה"ס למשחק, והוא אמר לי 'את נחמדה מדי, את לא מתאימה לתחום הזה, את צריכה מרפקים, אין לך מרפקים, את מצחיקולה כזאת, את לא יודעת עכשיו להחזיק דרמה' וזה שבר אותי לרסיסים. באמת הרגשתי ואמרתי לעצמי שכנראה אין לי את התכונה הזאת של המרפקים שכולם מדברים עליה. התחבטתי עם זה הרבה שנים. אני חושבת שאחד הדברים שגרמו לי כן בסוף ללכת לסטנד אפ היה שרציתי שרק אני אחליט על עצמי. אני אחראית ב- 200% על הקריירה שלי, לא במאי, לא מלהקת, לא תיאטרון, לא תקציב או לא תקציב. אף אחד לא 'יקבל אותי', אני מאשרת את עצמי, אני בוחרת את עצמי, אני מחליטה לטוב ולרע אם אני מעלה תוכן או לא מעלה תוכן, כותבת לא כותבת, מפרסמת הופעה או לא מפרסמת הופעה, הכול מתחיל ונגמר בי. אז התחושה של התחרות היא פחות עכשיו אני נלחמת על מקומי לעומת מישהי אחרת, וגם תחושה יותר מעצימה כי את יודעת שאת עושה את הכול בעצמך"

היו שנים שהרגשת שאת לא מצליחה להחזיק את זה, שהסטרס, הלחץ והעומס מתחילים השפיעו על הגוף ובחזרה? 

"כשהייתי במצב שלא הערכתי את עצמי מספיק והייתי בלחץ כל הזמן שאני צריכה להוכיח, כל הזמן להוכיח ולהוכיח ושיראו אותי ולהצליח להבין מי אני בעולם הזה, מה הקול שלי, מה הסיי שלי, מה אני רוצה להגיד ואיך להתקדם, אלה דברים ששיתקו את הגוף והראש. זה מאמת אותך עם עצמך במקומות הכי קשים של תחושת כישלון, של תחושה שאת לא יכולה, שאת לא תעשי את זה, אם זה אכילה רגשית אינסופית, תחושה שאת לא טובה, שאת לא מצליחה, שאת לא יכולה לספק את הסחורה, זו תחושה מאוד קשה."

אז מה עשית?

"קודם כל תמיד תמיד תמיד הצבתי לעצמי מטרה שאני מתפרנסת מאומנות לא משנה מה, אז עשיתי הופעות לילדים ותכנית ילדים "הצחוקיה" והופעות ילדים וימי הולדת והצגות ילדים בגני ילדים. עשתי הכל בלי אגו, אפילו ליצנית רפואית באיכילוב לילדים בני שנתיים. עשיתי כל דבר. זה גמר אותי בשלב מסוים אבל עדיין התפרנסתי מהמקצוע ומהאומנות שלי וזה היה הכי חשוב".

את סטנד אפיסטית נורא בריאה בנפשך, אני לא בטוחה שאת מתאימה למקצוע.

"אני מסכימה איתך."

אלטמןהגוף מרגיש בהבדלחרדהלחץנגה ד'אנג'ליסטנדאפ