הסטנדאפיסיטית נויה מנדל לא מפחדת מהקורונה: "גם אם את מזייפת חיוך, תעשי את זה"

איך שלא תהפכו את זה נויה מנדל היא טיפוס. פצצת אנרגיה מהסוג של ציפי שביט וחנה לסלאו, כזאת שיורה פאנצ'ים ומשאירה אותך בלי אוויר כשאתה עוד מנסה להדביק את הקצב. מנדל היא חלוצה. הסטנדאפיסטית הדתייה הראשונה במגזר, בהגדרה, שלא רק שהצליחה לפרוץ נגד כל הסיכויים אלא הפכה לשם דבר. עברה גירושים קשים ועשתה גם מהלימון הזה בדיחה. מהזן המיוחד של הנשים שמצליחות לראות את "המצחיק" בכל דבר. ובתקופה של אומיקרון כשיש תחושה שהעולם עומד להיסגר זה לא פשוט להיות כל כך חיובי. 

נויה מנדל צילום תחיה פרבין

את מופיעה כבר 30 שנה, יש לך הופעת סטאנדאפ חדשה, את מעלה בלי הפסקה סרטונים לרשת ואפילו בוואטסאפ הסטטוס שלך הוא–"יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז". איך את מצליחה לשמור על הומור גם כשנדמה שסוף העולם מגיע?

"מנסה לשמור על שפיות. אני בעיקר מייצרת לעצמי סיבות לשמחה ולברייקים. מחפשת לי עוגנים ומטענים, תמיכות כאלה. אני שמה לעצמי מוזיקה שאני אוהבת ויכולה במשך 10 דקות לרקוד עם עצמי לבד, דברים מפגרים כאלה, משהו שעושה לי כיף. בכלל מוזיקה ושירים מאוד משפיעים עליי. גם כשהתגרשתי והייתה תקופה מאוד קשה, שמתי מוזיקה. יש שירים שמזכירים לי את הגירושים שלי עד היום –'בכאב מצאתי אושר'. אני שומעת את זה ואומרת לעצמי איזה כיף שהתגרשתי".

 

 

זה עבד גם עם הילדים שלך?

"תמיד הקפדתי על זה, צריך לצחוק עם הילדים כמה שיותר. אני תמיד אומרת 'אם אתה צוחק עם הילדים הם יבכו איתך'. זה סוג של רגש שכדאי וחשוב לפתח. כשהילדים קטנים אנחנו מחכים שהם יצחקו, אנחנו מדגדגים אותם, עושים להם פרצופים, ומה לא? אבל כשהם גדלים, בין אם זה בבית ספר או בבית, דורשים מהם להיות רציניים, וזה מסרס את ההומור והאנרגיה. צריך למצוא סיבות לחייך וצריך לגרום לילדים לחייך. גם אם את מזייפת חיוך לידם, תעשי את זה".

איך עושים את זה כשקשה? מחייכים בכוח?

"אין ברירה. אנחנו מזייפים הרבה דברים בחיים. גם כשאת באה לחמותך את מזייפת חיוך. את מביאה לה מתנה והיא אומרת 'מה אני אעשה עם זה, הגזמתם', ואת יודעת בפנים שאם לא היית מביאה לה מתנה היא הייתה עושה לך לינץ', ומתפוצצת מבפנים וממשיכה לחייך. אז תעשי חיוכים שיעשו לך טוב ולא רק לחמותך. פתאום תמצאי את עצמך יושבת עם חיוך מרוח על הפנים כמה דקות".

איך עברה עלייך תקופת הקורונה כסטנדאפיסטית עם כל הסגרים וביטולי ההופעות?

"ההתחלה הייתה מאוד קשה. היו אמורות להיות לי הופעות של 'חבר', סידרה של 35 הופעות עם לינור אברג'יל וליאור סושרד – עסקה מאוד משמעותית לאומן. אחרי מספר הופעות הכל התבטל כי התחילה הקורונה. זה היה הפסד בכל הרמות ומאוד מבאס. ואז התחילה שורה של ביטולים ופתאום סגר. התחלתי לעשות לייבים מהבית עד שלא היה לי כוח והפסקתי. לאט לאט התחילו פניות בזום. בהתחלה היה לי מוזר עד שתפסתי מיומנות".

זה לא קל לעמוד מול ריבועים שחורים ולהצחיק.

"זה מאוד קשה. אתה לא רואה ולא שומע וזה פתאום לתת מונולוג לאילמים. יש כמה אמיצים עם המצלמה פתוחה, אני תמיד אומרת שזה כמו שורה ראשונה בהופעות, רק להם יש את האומץ".

חוץ מההופעות בזומים הצלחת להמציא את עצמך מחדש – פתחת את המרכז לפיתוח ההומור, שם יש קורסים וסדנאות לפיתוח הומור בכל מיני תחומים, מה זה בעצם אומר?

"בגלל שהומור ויצירה זה בדם שלי התחלתי לעשות קורסים פרונטליים, ואני עובדת גם על קורסים דיגיטליים, עבור אנשים שרוצים להכניס יותר צחוק והומור לחיים או אנשי מקצוע שרוצים להרצות ומחפשים לעבוד על ההומור. אפילו לסטנדאפיסטים מתחילים שרוצים להתנסות".

איך זה עובד בפועל?

"בגלל הקורונה דברים כל הזמן משתנים. כרגע הקורס יהיה דרך המכון לאינטגרציה בבר אילן. המטרה היא להוסיף שמחה, ולעזור לאנשים אפילו לעבוד בזה אם הם יכולים".

מה קורה כשמגיעים אנשים בלי חוש הומור, הם גם יכולים להפוך לסטנדאפיסטים או שאת רומזת להם בעדינות שזה לא מתאים?

"אני לא חושבת שיש אנשים בלי חוש הומור אלא כאלו עם טראומה הומוריסטית. אני חושבת שהומור בא ממקום של ביטחון עצמי ובגלל שאנחנו פוחדים להצחיק כי חווינו אנשים שלא הצחיקו, ואין דבר יותר מביך מאדם שמתאמץ להצחיק, אז יש הרבה אנשים שאומרים לעצמם – אני מעדיף להיות רציני מאשר להשפיל את עצמי. אני מייצרת חממה כזאת שאתה יכול להשפיל את עצמך. כלומר, לא בדיוק להשפיל אלא לדייק מה מצחיק אצלך בלי מאמץ. אנשים טועים וחושבים שלהצחיק זה להיות אדיר מילר ואם אתה לא אז אל תנסה אבל זה לא נכון כי יש כל מיני אפשרויות להצחיק. כל מיני מנגנונים. הומור זה אומר גם להיות בן אדם יותר קליל, לקחת את החיים יותר בקלילות. דרך אגב הבת הגדולה שלי הייתה תינוקת שכמעט לא צחקה. היא בחורה שלקחה את העולם בצורה מאוד רצינית".

בדיוק ההיפך ממך.

"כן. זה היה לי אתגר לא פשוט. עשינו לה קולות, ניסינו כל דבר וזה לא הצחיק אותה. כשהיא גדלה קלטתי את האופי שלה וממש לימדתי אותה לצחוק במהלך ילדותה".

איך?

"קלטתי מה מצחיק אותה, מה ההומור שלה. דגדוגים למשל לא מדגדגים אותה, שטויות ודברים אחרים שעבדו אצל ילדים אחרים שלי לא עבדו עליה. היא הייתה אומרת לי 'מה את עושה?'. ילדה מאוד אינטליגנטית, דיברה מגיל אפס. הייתי זורקת לה גגים מצחיקים לאט לאט כי ראיתי שהיא אינטלקטואלית וניסיתי להתאים את ההומור אליה. לא רציתי ילדה רצינית ומלנכולית שתשב לי בחדר אז עבדתי על זה. זה הדבר הכי מפחיד היום – שהילדים בדיכאון. יש להם הכל בהישג יד ולא טוב להם. אני שומעת על התאבדויות ואני גמורה מזה. זה צו השעה לעזור להם להיות יותר מצחיקים".

יש סטנדאפיסטים שהם חיות במה אבל בחיים עצמם הם יותר כבויים ורציניים, איך זה אצלך?

אני מצחיקה במהות שלי בכל דבר שאני עושה, האנרגיה שלי מצחיקה. אבל אני אנושית, עברתי גירושים קשים, אבא שלי נפטר במפתיע כשהייתי צעירה וזה מאוד עצוב. אתה צריך להתעלות איכשהו על הכאב. זה לא שאני מצחיקה את עצמי 24/7 אבל כשאני מזהה מצבים מצחיקים אני נושמת. אני גם אומרת לאנשים – מי שרוצה לנטרל כאב צריך לקחת אוויר מהאף, לחכות ולהוציא מהפה, זה עושה ריסטרט למוח. ואז אתה רואה את התמונה מזווית אחרת. ליפול לכאב זו נטייה אנושית שלנו, אנשים יותר עצובים משמחים, אז מה, כל העולם עצוב? כתוב 'מצווה גדולה להיות בשמחה', נותנים מצוות איפה שקשה לנו".

הופעת על במות גם כשזה לא היה מקובל בסביבתך, איך זה התקבל?

"להיות סטנדאפיסטית זה לא משהו שבוחרים, בטח כשאת דתייה. בורא עולם כיוון אותי לשם כי זה המקום שאני אמורה להיות בו. גם אם היו לי עיכובים – זה כן מקובל או לא – לא הייתה לי אופציה להתלבט. זה היה מסלול ישיר, זה מה שאת צריכה לעשות נשמה אין לך לאן ללכת. התחלתי עם שותפה, הדר גלרון, היינו הצמד 'נויה ונורית' כמה שנים טובות. היו כמה תקריות מביכות בשנים ההן אבל בגדול לא היה אירוע החרמות. הדבר היחיד שהיו סקפטיים לגביו זה אם נהיה מצחיקות ואם חס ושלום נצחק על דתיים. חוץ מזה הופענו המון. כשהתפצלנו רציתי ללכת למועדונים ולעשות סטנדאפ לבד. בהתחלה הרגשתי שהציבור הדתי מחפש אותי אבל ברבות השנים אני עם חותמת כשרות כזאת רצינית של מחפוד".

את עושה הופעות לכולם, דתיים, חילונים, חרדים, ואת מצליחה להעביר הרבה פעמים מסרים מאוד פמיניסטים בהומור שלך. כמו למשל הבדיחה על הגבר שנכנס הביתה בשבת ונדבק לכיסא. זה בכוונה? את מרגישה שזה מעורר שיח?

"מה שאני אוהבת במה שאני עושה זה שאני נוגעת בנושאים שהם מאוד מהבית. כאלו שקורים ולא כולם מדברים עליהם. ואם בכל כך הרבה בתים אנשים אומרים שבערב שבת הם נזכרים בקטעים שלי ומתחילים לצחוק זה מעולה כי זאת המטרה. הקללנו את הסיטואציה המתוחה וכל הדבר הזה מקבל פן הומוריסטי ויוצר גם גיבוש משפחתי סביב אותו עניין. פתאום אומרים 'זה כמו נויה' ואז כבר יש שפה הומוריסטית משותפת. לגבי מסרים פמיניסטים שיניעו גברים להיות יותר מעורבים או לא להיות דבוקים ברור שזה עובר. יש כאלו שאמרו לי 'מאז שבעלי ראה את הסרטון שלך הוא התחיל לקום'".

יש לך קהל נאמן שמלווה אותך שנים –את לא רוצה לחדור למיינסטרים?

"שאלה מעולה. לא יודעת מה להגיד, משהו בי מאוד רוצה ומשהו בי כנראה חושש ושם אמברקס. לא יודעת למה. אבל אין ספק שאם אמצא את מקומי שם אני מאוד אשמח. כשאת דתייה את סוג של גימיק, כאילו – דתייה תהיי בדתיים. כל החיים הרגשתי שאני חיה במסלול מקביל למיינסטרים, שהוא לא יודע איך לאכול אותי ולקבל אותי. כי היו ניסיונות. אני מורידה את הכובע בפני זמרים כמו ישי ריבו וחנן בן ארי שהצליחו 'לחצות את הקווים'. הם עשו עבודה פנומנלית ואתה צריך להיות אובר מוכשר כדי לעשות את זה. אם את שואלת אותי, הציבור היום מחפש משהו יותר לנשמה. כפי שאמרנו היום הכל בהישג יד אבל אין כלום".

לאיזה סטנדאפיסטים את מתחברת?

"יש הרבה שמצחיקים אותי. אדיר מילר מצוין, קטורזה. אני אוהבת מאוד את שחר חסון,את זה שהוא כיפי ומשוחרר, זורם עם השטויות של עצמו".

קצת כמוך.

"נכון, אני בהחלט בקטגוריה של ללא מעצורים. אני עומדת מול 1000 אנשים ואם אני נזכרת במשהו אני חייבת לספר. סיפרתי לך כבר מה קרה לי בהופעה בירושלים?"

לא.

"לפני חודש הייתה לי הופעה במלון שנמצא בכניסה לירושלים. הייתה שם הפגנה גדולה והדרכים היו חסומות. הייתי כבר ממש קרובה לאולם, במרחק של 5 דקות הליכה, אבל סגרו הכל ולא יכולתי לנסוע. עכשיו הופעתי במצבים על אנושיים, אין דבר כזה לבטל. שמתי את האוטו על פרקינג באמצע הפקק והלכתי לתחנת אוטובוס ושאלתי אם מישהו יכול לעזור לי. ענתה לי מישהי 'מה את צריכה', אמרתי לה 'יש לך זמן? שבי באוטו שלי ואני רצה להופעה'.

ישבה?

ישבה. בחורה מתוקה בת 20 קוראים לה תהילה. לקחתי את הטלפון שלה, שמתי לה בוויז את המיקום של ההופעה ורצתי לאולם. באמצע ההופעה התקשרתי אליה כשהקהל מקשיב, 100 אנשים לא מבינים אם אני רצינית או צוחקת. אמרתי לה 'תהילה, הכל בסדר? איפה את? 'אמרה לי 'באותו מקום'. היא עמדה שם שעה. טוב, זה סיפור אופייני לי. אני לא בכדור כשאני בטירוף".

מעבר להומור, מה המסר שהכי חשוב לך להעביר לקהל שלך ובכלל?

"הנושא של קורבנות ואחריות. אני תמיד אומרת את זה כי בחיי הנישואים שלי הייתי בעמדה של קורבנות וביום שעברתי לאחריות על החיים שלי אז מצאתי את הכוח להתגרש. יש לנו נטייה להאשים את כל העולם במצב שלנו ואנחנו לא מבינים שהעולם לא ישתנה, מה שאומר שגזרנו על עצמנו גזר דין מוות. העולם לא ישתנה ואם תשב ותגיד 'בגלל שההורים שלי גידלו אותי ככה, אני אפס', ובגלל שהבעל שלי מוריד אותי ומשפיל אותי אני אפס' זה קורבני. זה לא שאני אומרת אני הייתי פעם קורבנית והיום החיים שלי.. לא. הנטייה הקורבנית נמצאת שם ואורבת לנו ואנחנו באמת נסחפים אחריה כי יש לנו סיבות מוצדקות להיות מסכנים. פשוט באיזשהו מקום אנחנו צריכים לקחת אוויר מהאף ולהוציא מהפה ולהגיד הכל טוב – שום דבר לא מאיים על החיים שלנו, הכל בסדר".

כבר הצטרפת לאינסטגרם של און לייף? – היכנסי לכאן 

נויה מנדל