רוצו לתערוכה של פרידה קאלו וקחו אתכן את הבנות שלכן

התערוכה של פרידה קאלו היא לא סטנדרטית בשום מובן. רחוק מזה. לא מוצגות בה עבודות של קאלו ולא טקסטים יבשים המתארים את הכרונולוגיה שלה. ולמרות זאת, היא מצליחה לחדור לנו לנימי הנשמה והלב משום שהיא מרוכזת כולה באישה אחת יוצאת דופן, אקסטרווגנטית ומופלאה. הודות לאלוהת השואו הויזואלי וחווית VR, יכולנו להיכנס להוויה של קאלו, לחלומות שלה, לשברון הלב שלה לכאבים שלה ולתועפות שלה. לכמה רגעים היינו כולנו פרידה קאלו.

להגיד על קאלו שהיא אמנית יוצאת דופן (המובן מאליו) מקטין ומרדד את הסיפור שלה. קאלו היא קודם כל אישה פורצת דרך. מזן הנשים הנדירות שהצליחו אי שם באמצע המאה הקודמת לייסד וליצוק נתיב פמיניסטי מחייב. 

אישה מופלאה. מתוך האתר הרשמי של התערוכה

כדי להבין את תעצומות הנפש וההישגים הבלתי נתפסים שלה, נהיה חייבות להידרש למטאורים של הצרות שניתכו עליה לאורך חייה, בזעיר אנפין: בגיל 6 היא חלתה במחלת הפוליו שהותירה אותה נכה. הרגל שלה התקצרה ושמה אותה ללעג. בגיל 18 בזמן שהיתה סטודנטית לרפואה (חלום ילדות), נסעה באוטובוס שהתנגש בחשמלית וריסק לה את הגוף. חודשים היא שכבה במיטה עם עצמות שבורות.

הנישואים שלה היו רוויים בייסורים, השפלות, בגידות וכאב. כל הריון שנקלט נגמר בהפלה, ואת התשוקה לילד/ה היא מילאה בטיפול בחיות וצמחים (שגם מילאו והעשירו את הציורים שלה). ואחרי ולמרות סדרת הזוועות הזו, פרידה קאלו בחרה למרוד בגורל שלה והפכה את כן הציור לשדה קרב רגשי. היא תיעדה את עצמה באינסוף דיוקנאות, הפכה וחיטטה בחיצוניות שלה, הגיעה לעומקים וגבהים ועפה עם המכחול שלה למחוזות יצריים ויצירתיים.

את הסבל ואת כאבי הפנטום שלה היא שפכה על הקנבס. העבודות שלה הוצגו בניו יורק ופריז, וכל הזמן הזה גם היתה פעילה פוליטית, ניהלה מאבק מתמיד לשוויון וצדק חברתי ונפגשה (והקסימה) שועי עולם (טרוצקי התאהב בה מעל לראש).

את הרגל הקטועה והגוף השבור והמצולק הסתירה בצעיפים ושמלות איכרה ענקיות, אקסטרווגנטיות וצבעוניות, קישטה עצמה בתכשיטים ופרחים והרהיבה עוז עם השפם והגבות. את הייאוש היא תיעלה לאגדה. את החושך לאור ואת האפלה לצבעים עזים ומרהיבים. מאישה ׳קטנה׳ שעמדה מאחורי אמן ענק (דייגו ריברה בעלה) הפכה קאלו בקצב שלה לאישה ענקית ומשפיענית לדורות.

בעודה בחיים הפכה עצמה לאייקון, ועם מותה הותירה לנו שיעור על פמיניזם ועוצמה נשית טהורה.

איקון פמיניסטי. צילום: מתוך האתר הרשמי של התערוכה

ההשראה וההשפעה של האישה הייחודית הזו מהדהדות סביבנו עד היום. קאלו מלמדת אותנו על בחירה, אומץ וחשיבה מחוץ לקופסא. אין מחוז שלא ניתן להגיע אליו, לתקוע דגל ולכבוש, ואין תקרה שלא ניתנת לניפוץ, ומוטב בהקדם.  68 שנים אחרי מותה, בעידן שבו אנו חיות וחיים בהעדר שוויון מגדרי, עם פערי שכר של למעלה מ-30%, חופשות לידה מעליבות לאבות ומיעוט מקומם ובלתי הגיוני של נשים בעמדות מפתח בכנסת, בממשלה, באקדמיה, בבית המשפט העליון, בצבא, באקדמיה, בדירקטוריונים, בניהול עיריות ומועצות ובתפקידי מנכל"ות, אסור לנו ואין לנו את הפריבילגיה לא לקבל על עצמנו את הצוואה שהותירה לנו קאלו ואשכרה לעבוד בזה. בשבילנו, בשביל הבנות שלנו והבנות שלהן.

כשיצאנו מהתערוכה, הקטנה בת ה- 12 ואני, נרגשות ומלאות עזוז מהחוויה, סיכמנו 3 תובנות מרכזיות:

  1. בכל אחת מאיתנו יש פרידה קאלו.
  2. אפשר להפוך להיות אגדה של עצמנו.
  3. את השיט הכי גדול שיש אפשר להפוך לטוב.

קיבלתי תמורה מלאה עם ריבית.

בכל אחת מאיתנו יש פרידה קאלו. מתוך האתר הרשמי של התערוכה

*הכותבת היא עו"ד בעלת משרד עורכי דין, פעילה לקידום נשים, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא מניעת הטרדה מינית.

פרידה קאלותערוכה