נינט טייב עוברת לארצות הברית והפספוס כולו שלנו

לקח לי הרבה זמן לאהוב את נינט. בעשור הקודם, כשכולם השתגעו אחרי המאמי הלאומית, עקבו אחרי כל תספורת וידעו כל שורה שלה ב"שיר שלנו", אני שמעתי את "היא יודעת" נחרש ברדיו ולא הבנתי מה רוצים ממנה. לא סתם לא אהבתי אותה, שנאתי אותה. שנאתי את הקול שלה, שנאתי את התדמית שהיא הקרינה, שנאתי שנאה עזה את השירים שכתב והפיק לה אביב גפן (אולי חוץ מ"הכל יכול לקרות"). בעוד חודש וחצי אלבום הבכורה שלה "יחפה" יהיה בן עשר. מדהים לראות כמה נינט השתנתה בעשור.

שלוש שנים אחרי יצא "קומוניקטיבי", האלבום השני שלה, שכתבה ועשתה ביחד עם להקת רוקפור. שלוש שנים בהן השנאה שלי רק הלכה והתחדדה בזמן שהאובססיה הציבורית לפונינט ולזוגיות ה"מלכותית" עם יהודה לוי הלכו ותפחו למימדי ענק. רק שהפעם, כשהקול שלה בקע מהרדיו, היה לי הרבה יותר קשה לשנוא אותו. הקול ששנאתי על השטחיות והגנריות שלו (ובעיקר כי למרות זאת עשו ממנו כזה עניין), חשף פתאום רבדים חדשים ואחרים לגמרי. המוזיקה שסביבו, הלחנים וההפקה כבר לא היו מביכים. להפך. כך גם המילים. לא אהבתי ישר את "אם אני אלך" או "יקינטון", אבל הם לא היו בנאליים. פתאום זה נהיה מעניין. וכשהגיע "אולי בחגים" כבר היה לי ברור, אי אפשר היה לשנוא אותה יותר.

כבר לא יכולתי להצהיר על שנאתי למוזיקה של נינט, אבל ברמה התדמיתית הקונפליקט היה עמוק יותר – איך זה הגיוני שהבחורה שמככבת במדורי הרכילות פתאום הופכת ליוצרת מעניינת? מדברת על אהבתה למישהו כמו ג'ף באקלי שיושב אצלי הכי עמוק בלב? לקח הרבה יותר זמן לקבל את המהלך החד הזה שנינט עשתה באמירה חסרת תקדים: שכחו מהמאמי הלאומית, לא מוכנה יותר שיכתיבו מה לשיר ואיך להצטלם. הזמרת שנולדה להיות כוכבת מהונדסת, האבטיפוס של אחד מפסי הייצור הכי ענפים ונחשקים, החליטה לחתוך את החוטים ולהפוך למוזיקאית אמיתית.

אז קיבלתי את זה. אחרי שנות שנאה, אהבתי את נינט. מוזיקלית, תדמיתית, אמירתית. לא היה לי קל להאמין, אבל המוזיקה פשוט עשתה את העבודה מעל ומעבר. כמה מפתיע ומרגיז היה לגלות שבזמן שאני סוף סוף מתיישבת עם דעת הציבור, זה מאשים אותה בדיוק על אותם הדברים.

לא רוצים? תודה, שלום. נינט מפנה פנים אל מעבר לים, צילום: גיא כושי ויריב פיין

השירים החדשים שודרו פחות ונשכחו מהר מדי לטובת התרפקות על השירים של נינט של אז. המתיקות של השירים מ-2006 נעלמה, ולמרבית הקהל, שלא הצליח לראות בנינט מוזיקאית מעבר לזמרת פופ, זה לא החליק טוב בגרון. אבל במדורי הרכילות היא המשיכה לככב, גם כשכבר לא רצתה. כשרצתה שידברו על המוזיקה החדשה שלה, היא נשאלה על המשקל או הזוגיות. ואז היא החליפה את הגבר הכי נחשק בארץ בגיטריסט עלום שם, כוכב של סצנת האינדי התל אביבית, והמדינה השתגעה. זו רק היתה חותמת נוספת לכך שנינט סוף סוף הופכת למי שרצתה להיות מלכתחילה – לא סלב, מוזיקאית.

בשנים האחרונות התווספו לחותמת הזו עוד המון אסמכתאות נוספות. הפפראצי הפכו מאורחים מבורכים בדלתה למגורשים ושנואים, גם הקמפיינים (למעט דלתא). במקביל יצא אלבום באנגלית – הצהרת כוונות ברורה, ואלבום אמנותי ומיוחד בעברית שהתפספס אפילו יותר מקודמו ("כל החיות ידעו", רוצו לשמוע). דודו טסה הביא אותה לשיר בערבית והביא אותה לשיאים חדשים, והיא עצמה הוציאה את "מה קרה", אחד השירים הכי אמיצים שיצאו בעברית בשנים האחרונות. כמה אומץ צריך כדי לשיר באחד הקולות הכי אהובים ומזוהים בישראל את המילים: "מי זה שיגיד לי להסתיר את הפנים מאחורי קול מסונטט וצללית שמתנצלת על פיתוח המפקד והנגד והקצין והשופט והמרצה והנשיא"? מלא, פשוט מלא.

ואז הגיע סטיבן ווילסון, אחד המפיקים המוזיקליים והמוזיקאים הכי חשובים ברוק המתקדם והמטאל היום, ולקח אותה תחת חסותו (אולי הדבר הטוב היחידי שיצא מהקשר עם אביב גפן). אף אחד, גם לא הוא, לא דמיין שלבסוף תהיה זו היא שתמנף דווקא את הקריירה שלו. כל הבלחה של קולה ביצירה שלו גררה תגובות נלהבות מעבר לים. לבסוף היא החליפה אותו לערב שלם בו לא היה לו קול – וגררה שורה של ביקורות נפעמות, בראשן לא פחות ממגזין המוזיקה הוותיק והכה נחשב, הרולינג סטון. הם, ועוד אירופאים ואמריקאים רבים, מחכים לאלבום הבא שלה באנגלית שייצא בקרוב.

אם הישראלים לא יקשיבו, האמריקאים יקשיבו

לא חייבים לאהוב את מה שנינט עושה היום. הטווח המוזיקלי שהיא הציעה במהלך העשור הזה הוא לא קטן בכלל, אבל זה ממש בסדר להעדיף את הוורסיה הסכרינית של "יחפה" – אפילו שזה ממש לא מי שהיא היום. מה שקשה בסיפור של נינט, והוא זה שלבסוף הוביל אותה להפנות פניה לחו"ל בלי להביט לאחור, הוא שבארץ פשוט לא ידעו להעריך את זה, גם בלי לאהוב. לא האמינו לה. לא הסכימו לקבל אותה כמשהו מעבר לסלב. גם כשהקול שלה נסדק בסוף "פרויקט הספר הכחול" והוכיח עד כמה אמיתית היא, היצירה שלה עדיין נשאה את אות הקלון של "לא אמינה".

בחרתם לא לקנות את התהליך שהיא עברה, את הדרך העצמאית שבחרה בה. לגחך על האהבה האמיתית שלה למוזיקה כי היא בנאלית/צפויה מדי. איזה כיף לנינט שהיא כבר לא צריכה אתכם, להשתחרר סופית מכל שאריות הכבלים שהתעקשו להשאיר אותה בתבנית הפופית ומהונדסת שכנראה מעולם לא התאימה לה, ולרדוף אחרי החלום שלה בגדול.

ובכל זאת, נפרדת בחן ובתודות. מתוך עמוד הפייסבוק של נינט

לא בטוח שהרילוקיישן הזה סופי. יכול להיות שנינט תהפוך לאורחת קבע בפסטיבלי המוזיקה הכי גדולים, תחליף את הכתבות השגורות של גיא פינס בכתבות ברולינג סטון וב-NME. ויכול להיות, כמו שכל אותם מגחכים טוענים כעת, שעוד כמה חודשים נראה את משפחת טייב-מזרחי שוב עם מזוודות בשדה התעופה. אבל לא עם זנב בין הרגליים, כפי שהם היו רוצים לראות. גם כישלון חרוץ יהיה ניצחון בדרך הזו של נינט. הוכחה סופית שהמוזיקה ה"לא אמינה" שלה הצליחה להביא אותה רחוק מאוד, ושאם אנחנו לא נקשיב למוזיקה שמתחת לפרסונה המעייפת שמסרבת להרפות, האמריקאים יקשיבו. האירופאים כבר שרים איתה בהופעות. והפספוס הענק הזה הוא כולו שלנו.

כוכב נולדמוזיקה ישראליתנועם ברדיןנינטעבודה בחו"ל