הכל בסדר, טודו בום? במוזיקה המקומית רוצים מהפכה

דבר נפל השבוע במוזיקה הישראלית. אין מדובר בקליפ שצבר עשרות אלפי צפיות ביום, כך שלא רבים הרגישו בזאת (לפחות לא רבים מספיק), אבל אם תשאלו חובבי מוזיקה מקומית אדוקים, האירוע הזה חשוב ומהדהד לא פחות. אף לא מופרך שבערוב הימים נגלה כי זהו אירוע היסטורי, במידת מה – האוסף שבו נחשפה לראשונה המהפכה הפמיניסטית במוזיקה הישראלית, במלוא הדרה ותפארתה.

בתחילת חודש יולי, ניצן פינקו וליה שפיגל פרסמו בעמודי הפייסבוק שלהן קול קורא – "אם אתן עושות מוזיקה מהפכנית – פמיניסטית, נשית, קווירית, אנטי-גזענית, להט"בית, אם אתן נשים שיוצרות בכל ז'אנר ובכל שפה, מוזמנות לשלוח לנו שיר שלכן".  קצת פחות מחודשיים אחרי, נחת בידינו אוסף Riot! הראשון: 18 שירים, באנגלית ובעברית וממגוון מרשים של ז'אנרים, רובם של זמרות ולהקות עם נשים בפרונט, ורובם עוסקים בזכויות של נשים ובעוולות החברתיות שאנו נתקלות בהן כל יום. כולם מבהירים דבר אחד – משהו מבעבע במוזיקה הישראלית היום יותר מאי פעם.

"לרסן את זרם האלימות הבלתי פוסק/ שאתם קוראים לו תרבות/ בשביל כל ילד שעף מהבית/ בשביל כל משפחה שנקרעה בגלל בורות/ זאת מלחמת אין ברירה/ בשביל מיליונים שחיים בארונות/ בשביל בריונות ואפליה בתעסוקה/ זאת מלחמת אין ברירה" – מתרוממות, "מלחמת אין ברירה"

משהו קורה פה – ואוסף Riot! הוא ההוכחה. משתתפות האוסף

אוסף Riot! הוא הפרויקט האחרון של ניצן פינקו וליה שפיגל, מבית הפנזין Riot! (מגזין עצמאי) העוסק במוזיקה מהפכנית והשיק את גיליונו החמישי לצד האוסף החדש. ברזומה הרחב של שפיגל ופינקו תמצאו גם עבודה שוטפת בתחנת הרדיו האינטרנטית "הקצה" – לפינקו יש בתחנה תוכנית שבועית העוסקת במוזיקה מהפכנית תחת אותו שם. הן עצמן יוצרות מוזיקה בלהקה טרייה תחת השם "קרם בורלסק", שמופיעה באוסף לצד להקת הפאנק הוותיקה הפוסי של לוסי וקוקי אריאל בקאבר לשיר הנוקב "גיבור צבא ההגנה" של להקת פוליאנה פרנק מלפני קרוב לשלושה עשורים. יחד עימן מופיעים באוסף גם כמה מהשמות המוכרים ביותר באלטרנטיב הישראלי, ביניהם הילה רוח, איה זהבי פייגלין ו-Deaf Chonky, לצד שמות חדשים, מוכרים ולא פחות מבטיחים.

תוך פחות משבוע מצאת האוסף, הוא הגיע לראש רשימת האלבומים הישראלים הנמכרים ביותר באתר Bandcamp. כל ההכנסות ייתרמו למרכז לנפגעות תקיפה מינית.

"כן גם אני רוצה להיות נשיא המדינה/ להטריד וגם לאנוס ולקבל חנינה/ וכשאני אגמור לאנוס את כל המזכירות/ הן יעשו לי ביד והן יגידו לי/ אה, אתה הבוס" הפוסי של לוסי עם קרם בורלסק וקוקי אריאל, "גיבור צבא ההגנה"

קרם בורלסק בהשקת אוסף Riot! במועדון הצימר. צילום: דן רוזנטל

גילוי נאות: ליה וניצן הן חברות (כמו גם חלק מהיוצרות באוסף). כמי שעוסקות במוזיקה אלטרנטיבית, מחתרתית ומהפכנית, לא רק ישראלית, המעגלים החברתיים שלנו הצטלבו באינספור הזדמנויות. עם הזמן אני מגלה, כמו כל מי שחשוף לפרויקטים הרבים של פינקו ושפיגל יחד ובנפרד, כמה כוח יש למוזיקה לשנות תודעה ולצעוק את הצעקה שכולנו רוצות וצריכות לצעוק. על העולם הגברי שתמיד מוצא דרך להצדיק את התוקפים ולתקוף את הקורבנות. על החברה שמכתיבה לנו איך להיראות, איך להתלבש, איך להתנהג, איך לחיות. על כל מה שמצופה מאיתנו כנשים, וכל מה ש"לא בסדר" אצל מי שלא תואם את ההגדרות הצרות והמיושנות של מגדר. לפעמים אפילו פשוט כי קשה להיות אישה בעולם הזה.

"אל תשימו לי פרסומת לפמפרס/ הרחם שלי הוא לא מפעל/ אני לא רוצה ילדים בכלל" – כוס, "פמפרס"

זה לא חדש שמשהו באוויר משתנה, שכיום נשים מעזות לדבר על המחסומים החברתיים שהן נתקלות בהם – וכפועל יוצא גם לכתוב, ליצור ולשיר עליהם. זה גם לא חדש שבשולי המוזיקה, בישראל כמו בשאר העולם, מאז ומתמיד אמנים העזו לשחרר יותר אמירות מהפכניות ונוקבות על החברה (בייחוד ב-Pאנק). ובכל זאת, גם כמי שמתמצאת בנבכי מוזיקת השוליים הישראלית העכשיוויות, האוסף הזה תפס אותי במובן כלשהו לא מוכנה, הוא הותיר אותי עם פה פעור, ולב גועש. תראו מה זה – באוסף בן 18 שירים, קיבלנו תצוגת ראווה מרהיבה, הוכחה חותכת וחדה למהפכה שמתרחשת כאן ועכשיו.

"לא שרמוטה, לא נותנת/ לא כוסית – אישה לוחמת/ מתחריר עד לדלהי/ זה מאבק גלובלי/ נגד דיכוי נשים/ בעולם כל כך ברוטלי" – ריף רף, "כשהיא אומרת לא, ללא היא מתכוונת"

כמה אומץ נדרש מאישה כדי לעמוד על במה ולצעוק ש"הרחם שלה הוא לא מפעל"? כמה רגישות נדרשת מגבר כדי לכתוב שיר על דיכוי ואלימות, שוביניזם והסתה, על חברים שלא מבינים ש"לא זה לא"? כמה זעם נדרש מלהקה כדי להכריז על מלחמה על הכל, בשביל כל מי שחייו נפגעו או אפילו נהרסו בגלל הנורמות החברתיות שהוכתבו לנו? וכמה מדהים זה לגלות שיש כל כך הרבה יוצרות ויוצרים בישראל שהזעקה הזו בוערת בהם ומובילה אותם?

לא רק מהפכה של ז'אנר אחד – ולא רק של נשים. הראפר ריףראף, צילום: דן רוזנטל

מבחינתי, יותר מכל מרגש הגילוי שהמהפכה הזו אינה שייכת רק לצד אחד של המתרס. זה לא רק הפאנקיסטיות שמעזות, לא רק הראפריות שעוקצות, לא רק המשוררות שמחביאות מסר כואב בין מילים יפות. את הזעקה הזו אפשר לשאוג, ואפשר גם ללחוש. אפשר לצעוק אותה על רקע ביטים ועל רקע גיטרות מנסרות, מכונות תופים או פריטות עדינות.

"אל תשים לי יד על המותן/ אם הייתי רוצה היית שם לב קודם/ אז בקשה בחור/ אני יצאתי עם אודם/ אל תגרום לי להפוך לענק זועם/ אני מחייכת עד שתעבור ת’גבול" – ג'אז, "אל תשים לי יד על המותן"

המהפכה הזו פשתה בכל פינה בשוליים. אולי לא רחוק היום שנשמע אותה גם מהבמות המרכזיות. ואולי לא. אולי השוליים יישארו במקומם בזמן שהמיינסטרים ימשיך לברוח מהמציאות ו/או לשמר אותה במקומה. אבל אותם שוליים אינם צרים כפי שרבים חושבים. הרי לאן נשאר לברוח כשכולם שרים "הכל בסדר, טודו בום"?

להאזנה ולרכישת אוסף Riot! היכנסו לעמוד ה-Bandcamp