בונו חושב שמוזיקה כיום היא "נשית" מדי, אנחנו חושבות שהבעיה בו

אם יש משהו שקמפיין #MeToo חשף בצורה ברורה וגלויה, שאינה משתמעת לשני פנים, זהו פער הדורות. עבור הדור הצעיר שמתבגר לתוך מודעות למרחב אישי, להסכמה ולבעיות שנוגעות לכל אישה באשר היא, הידיעות על גברים מהדור הישן שהטרדות מיניות היו בנורמה היומיומית עבורם נתפשות כהיסטוריה עתיקה וחשובה. בו בזמן, לרבים מהדור הישן, המהפכה שמתחוללת כרגע במטרה להשאיר את ההתנהגויות האלו בעבר היא היסטריה לא ברורה ואולי אף לא מוצדקת.

הפערים האלו הם דבר שקשה מאוד לגשר עליו, ויש המאמינים שאין ברירה אלא לוותר על הדור הזה, או על הסיכוי שבני הדור ישתנו. אנו נתקלים בעוד ועוד הוכחות לפערים האלו מדי יום. הבוקר קיבלנו הוכחה חדשה מזווית שונה לכך שהעולם משתנה, אך לא כל הגיבורים הוותיקים שלנו משתנים יחד איתו.

עוד באון לייף:

 

הבוקר התפרסם ראיון עם בונו, סולן להקת U2 ואחד המוזיקאים המצליחים והנחשבים בעולם, במגזין המוזיקה הוותיק והנחשב הרולינג סטון – שכשלעצמו מייצג בעולם המוזיקה את הדור הישן והקלאסי ופונה לקהל מבוגר יחסית. הראיון נערך לקראת צאת אלבומם החדש של U2, אלבומם ה-14 במספר, שכלל גם סינגל בשם "American Soul" שלווה בקליפ פרי יצירתם של קבוצת האמנים והמעצבים מהעיר התחתית בחיפה Broken Fingaz וזכה לשבחים ברחבי העולם.

כשנשאל כיצד הוא מכיר מוזיקה חדשה, בונו סיפר שהרבה דברים מגיעים אליו דרך הילדים שלו. הוא סיפר על הטעם של כל אחד מילדיו, ואת בנו השלישי, אלייג'ה בן ה-18, הוא תיאר כחובב רוק מושבע ש"מאמין שמהפכה של רוקנרול אורבת לנו בפינה". בתגובה לשאלה "האם אתה מאמין בזה?", ענה:

"אני חושב שמוזיקה הפכה למאוד נשית. ויש בזה דברים טובים מסוימים, אבל היפ הופ הפך למקום היחיד עבור זעם גברי צעיר בימינו – וזה לא טוב".

הוא ממשיך את דבריו ומספר על ימיו כנער זועם בעצמו. "כשהייתי בן 16, היה בי המון כעס. אתה חייב למצוא מקום לזה ולגיטרות… בסופו של דבר מה זה רוקנרול? זעם הוא הלב שלו. בהרבה רוקנרול מצוין יש נטייה לזה, וזה למה The Who הם להקה כזו מצויינת, או פרל ג'אם. לאדי (ודר – נ.ב) יש את הזעם הזה".

והנה לכם, הפער הבין-דורי פרוש לפניכם. יש כל כך הרבה בעיות באמירה הזו של בונו שקשה לבחור מהיכן להתחיל.

המוזיקה היום נשית מדי? U2, גרסת 2017. צילום: Shutterstock

 

מי פה אמור לזעום?

קודם כל, היי בונו – אנחנו ב-2017, יותר מוזיקה נוצרת בשנה ממה שתוכל להספיק לשמוע בכל ימי חייך, וחלק עצום ממנה הוא רוק זועם ובועט באלף דרכים שונות. כן, ההיפ הופ שולט בזרמים המרכזיים, אבל הרוקנרול לא מת ולא הלך לשום מקום – הוא פשוט לא מקבל את מרכז הבמה בשנים האחרונות. למה? זה כבר דיון ארוך בפני עצמו, אבל היה בטוח שלילדיך הזועמים בהחלט יש לאן להפנות את זעמם, ואם גיטרות רועשות זה מה שעושה להם את זה הם ימצאו שפע אדיר של להקות וסגנונות לפרוק אותו לצליליהם. כך שהיפ הופ הוא ממש לא המקום היחיד עבור הזעם הגברי הצעיר בימינו.

מעבר לזה, האמירה הזו יכולה להתפרש כגזענית. מה בדיוק 'לא טוב' בזה שמוזיקה שחורה היא מקום שהרבה צעירים מעדיפים לפרוק בו את הזעם שלהם? מה שלילי בזה שהדור החדש מתחבר לזעם המוצדק ועתיק היומין של קהילות שחורות ומוחלשות, ודרך הכעס לומד להכיר ולהתחשב בהם? זו גם מהפכה מתבקשת ומבורכת, ובינינו, הזעם הזה הרבה יותר ראוי להישמע מאשר זעמם של גברים לבנים ופריווילגים שכבר הושמעו לעייפה. אבל סבבה, לא נהיה קטנוניות.

אבל הבעיה האמיתית באמירה של מר בונו היא ההצעה המופרכת שמוזיקה כיום היא מוזיקה נשית, ולצד זאת האמירה שבמוזיקה נשית אין מספיק זעם כדי לאפשר לצעירים לפרוק את כעסם דרכה. כלומר לנשים צעירות אין צורך בגיטרות רועשות. מוזיקה נשית וכועסת בהכרח לא יכולה להוות ערוץ לכעס שלהם. בעולם המיושן של בונו, כעס שייך למוזיקה "גברית" וכל מה שאינו כועס משויך למוזיקה "נשית". בעולם המיושן של בונו, יש בכלל חלוקה כזו בין מוזיקה 'נשית' ל'גברית', הכללה גסה ומנותקת כל כך מהמציאות שקשה בכלל להסביר ולפרט עד כמה. ובשורה התחתונה, יש 'יותר מדי נשים במוזיקה היום'. כך לפי בונו.

שטויות.

התברכנו בשנים האחרונות בכמה וכמה כוכבות פופ עוצמתיות שמלמדות אותנו דבר או שניים על זעם. בין אם זו ביונסה שזועמת על ג'יי-זי בעלה הבוגדני וקוראת לפמיניזם ולכוח וביטחון נשי בכל הזדמנות אפשרית, בין אם זו ליידי גאגא שקוראת לקבלה של השונה, בין אם זו ניקי מינאז' שזועמת על הניכוס של המיניות הנשית בידי גברים וקוראת לדימוי גוף חיובי יותר ולמיניות נשית עוצמתית יותר, ובין אם זו טיילור סוויפט שזועמת על קניה ווסט הבריון, על ההייטרים, על האקסים ועל התקשורת שמכפישה את שמה, או אפילו מדונה וריהאנה שדורשות מאיתנו להפסיק להתנצל ומוכיחות ש"ביצ'" זו לא מילה רעה. הן אמנם מצליחות מאוד ושולטות במצעדים, אבל האם הן לבד בטופ? ממש ממש לא. לצידן תמצאו רשימה ארוכה של גברים – חלקם פונים גם לקהל נשי (ומה יאמרו מעריצי מייקל ג'קסון?) וחלקם משליטים טון גברי יותר באופן מובהק. נכון, נדיר שתשמעו שם גיטרה. אבל זעם בהחלט לא חסר.

תעשיית המוזיקה עדיין נשלטת באופן מוחלט בידי גברים בקדמת הבמה, ויותר מזה מאחורי הקלעים – מפיקים, יוצרים ומנהלים הם אלה שמכתיבים את הטון בתעשייה הזו, ואם אתם מחפשים לכך הוכחות רק תזכרו בסיפורה של קאשה האומללה שאפילו בית משפט לא הצליח לגרום ללייבל הענק לשחרר אותה מהמפיק שאנס אותה והתעלל בה.

ביונסה וטיילור סוויפט. צילום: Shutterstock

 

וחוץ מזה, כאמור, בעשור השני של המאה ה-21, מוזיקה היא ממש לא רק מה שמשודר ברדיו. הדור החדש מכיר היטב את הרשת, את יוטיוב (או את שירותי הסטרימינג שפחות פופולריים בארץ) ואת אין סוף האפשרויות שהם טומנים בחובם – שער לכל מוזיקה שתעלה על דעתכם. אלו שמחפשים פורקן לזעם שלהם ימצאו פריחה של רוקריות רועשות וזועמות שידברו אליהם. הם ימצאו גם הרבה מאוד גברים רוקרים זועמים ורועשים, כנראה יותר מהנשים בתחום, ואלה לעיתים קרובות מקדמות מחאות ומסרים על מעמד האישה שאולי היה רצוי שיישמעו באוזניות. מה שבטוח, לא חסר לצעירים עם מה לכעוס.

אבל בואו, זה לא שבונו הוכיח עצמו כאדם הכי מחובר והכי "היפ" בעולם גם בעבר. המהלך ש-U2 הגו כדי לקדם את אלבומם הקודם ב-2014, לשתול את האלבום בכל מכשיר אייפון בחינם ולא לאפשר למאזינים להסיר אותו (ויש מי שנאבקים בהסרתו ממכשיריהם עד היום), התקבל בעין רעה ובכעס ציבורי על מהלך מכעיס וכוחני. הבנה קצת יותר עמוקה של הטכנולוגיה ושל האופן בו צעירים מאזינים למוזיקה היום היתה חוסכת להם כישלון יח"צני אדיר.

יכול להיות שכמו שבנו של בונו אומר מחכה לנו מהפכת רוקנרול מעבר לפינה. מודה, אני אהיה הראשונה שתצהל למראה מהפכה שכזו. אבל אם נקודת המוצא היא שמוזיקה תהפוך ליותר "גברית", שרוקנרול שייך לגברים ושהגיע הזמן ש"גם להם יהיה מה לשמוע", על חשבון קולן של נשים חזקות כמו טיילור סוויפט וביונסה – תשאירו אותי בחוץ.

נראה שבונו התבלבל, ולא קצת. התפישה שלו בנוגע למוזיקה לא שייכת לימינו, וטוב שכך, כי ההפרדה בין רוק והיפ הופ לגברים ופופ לנשים היא מיושנת, מסוכנת ובעיקר מכלילה, דורסנית, פוגענית ומעליבת אינטיליגנציה. והרוקנרול הישן והטוב, זה שאחראי לאינספור יצירות מופת והניח את היסוד לחלק אדיר מהמוזיקה שאני אוהבת, אבל באותה נשימה גם להררי מחדלים, תקיפות מיניות ולקיבעון של מעמדות מחלישים ומגבילים עבור נשים, עדיף שיישאר במקומו – בעבר. ב-2018 לדברים האלו אין מקום, ואם הרוקנרול רוצה לחזור למרכז הבמה ולהביא מהפכה, מן הראוי שיתקדם בהתאם לזמנים. שיהיה חזק, שיהיה זועם. שיהיה נשי. תאמינו לנו שיש לנו הרבה יותר סיבות לזעום.

מוזיקהפופשיוויון בין המינים