הסיפורים מאחורי שירי יום הזיכרון לחללי צה"ל

 

אביבה אבידן – "פרי גנך"

אחד השירים הכי עצובים שאפשר לשמוע ברדיו בימי הזיכרון הוא "פרי גנך", שכתב והלחין יוני רועה ומבצעת אביבה אבידן, כאשר הביצוע המוכר יותר הוא דואט שלה יחד עם אלי לוזון. השיר, שנכתב בשנת 1989, מתאר את כאבה של האם אשר בנה לא שב הביתה מן המלחמה, ולמעשה מבוסס על דמותה של אם שכולה שרועה הכיר.

רועה סיפר שכתב את השיר לאחר פגישה עם חבר ילדות במסעדה בנתניה, בה ישבה גם אמו של חברו של רועה מהתיכון, חן ברוד. "פשוט לא זיהיתי אותה בהתחלה, השיער שלה האפיר והמבט בעיניה שיקף את העצב הגדול שהיא חשה", אמר רועה על האם עליזה בראיון ל-mynet. הוא סיפר כי עוד באותו יום הוא התיישב מול הפסנתר וכתב את השיר הטעון.

כאשר רועה הציע לאבידן לבצע את השיר, הוא סיפר לה עד כמה השיר קרוב ללבו והתעקש שיסכים לתת לה לבצע את השיר רק אם הביצוע ירגש אותו עד דמעות. כך אכן קרה, וקשה שלא להתחבר ולהזדהות.

 

מירי אלוני – "ברית דמים"

"ברית דמים", אשר מוכר גם בשם "על דעת המקום", מספר את אחד הסיפורים הטרגיים ביותר שהתרחשו במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

ב-8 ביוני 1982, היום השלישי ללחימה, פורסם השם "יובל הראל" בלוח מודעות ההרוגים בקצין העיר ירושלים. הראל, שנהרג מפגיעת טיל במחנה פליטים ליד צידון, היה בנם של מרים ויחזקאל משכונת תלפיות – אך חבריו של חייל אחר בשם יובל הראל, בנם של חיה ויוסף מאותה שכונה, שגו וחשבו כי מדובר בחברם. הם הודיעו על כך להוריו, אולם לאחר בירורים גילו כי בנם עודו בחיים. אלא שב-10 ביוני, יומיים לאחר מכן, דפקו חיילים בדלת ביתם של חיה ויוסף להודיע להם כי בנם נהרג. ההורים סירבו לקבל את הבשורה בשנית והיו משוכנעים כי מדובר באותה טעות, רק בכדי לגלות שהפעם הבשורה המרה אכן נכונה. שני החיילים נקברו בסמוך זה לזה בהר הרצל.

כשנתיים לאחר מכן כותב השיר עמנואל צבר שמע את סיפורם של "היובלים הראלים", ובהשראתו כתב את השיר: "בלילה ההוא אבא, הייתה צעקה גדולה / עוד זה מדבר וזה בא / הראל גם יובל, יובל גם הראל / ועיר תלפיות שכולה". לאחר מכן הוא העביר את המילים למלחין יאיר רוזנבלום, וב-1987 הוא הוקלט לראשונה על ידי מירי אלוני, והפך לאחד השירים המצמררים שמוכרים לנו מימי הזיכרון לחללי צה"ל.

 

רוני דלומי – "שלחי אותו"

השיר היפה הזה של רוני דלומי שמלווה אותנו בימי הזיכרון כבר כמה שנים, הוא אחד השירים המצליחים ביותר מפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל – אשר במשך מעל לעשור חיבר בין המוזיקאים המובילים בארצנו לטקסטים שכתבו חיילים נופלים, וביקש מהם להלחין ולבצע אותם. דלומי לקחה את מילותיו של טוראי בנימין פרנק מטבעון, שנפטר בשנת 1974, ויחד עם רונית שחר אשר הלחינה אותו ואורי זך שעיבד, יצרה את הביצוע המוכר והנוגה שהפך לחלק מפסקול ימי השכול.

בנימין פרנק התגייס ליחידת קשר לאחר שנאבק על גיוסו למרות ששוחרר תחילה מגיוס בגין פרופיל רפואי נמוך. הוא נפל בעת מילוי תפקידו והוא בן 19. משפחתו הוציאה חוברת מכתביו, שכללה שירים רבים אשר כתב וביניהם שיר זה.

 

חוה אלברשטיין – "החיטה צומחת שוב"

"הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית / אבל אתם הן לא תוכלו לשוב / ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין / שהחיטה צומחת שוב" – את המילים הכואבות הללו כתבה דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, אל חבריה שנפלו בקרב במהלך מלחמת יום הכיפורים. 11 מחברי קיבוץ בית השיטה הלכו לעולמם במהלך המלחמה, והקיבוץ היה שרוי באבל כבד על בניו אותו שיקפה צמרת במילותיה, לצד הנוף והטבע שמזוהה עם עמק חרוד ונותר אדיש למרות האבל של יושביו. חוה אלברשטיין הקליטה את השיר לראשונה ב-1983, אך אחריה ביצעו אותו גם דפנה ארמוני, אחינועם ניני, מירי מסיקה ועוד רבות.

 

אהובה עוזרי – "היכן החייל שלי"

את "היכן החייל שלי", השיר אשר הביא לפריצתה לתודעה ציבורית רחבה יותר, אהובה עוזרי כתבה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. כמו רועה ו"פרי גנך", גם עוזרי כתבה את שירה מזווית מבטה של האם השכולה שבנה לא שב הביתה מן הקרב. במשך שנים סיפרה שכתבה אותו על שכנתה ובנה שבמהלך אותה מלחמה נחשב ל"נעדר", אולם רק לאחר כ-40 שנה התגלה על מי באמת נכתב השיר.

עוזרי, כידוע, גרה כל חייה בשכונת כרם התימנים בתל אביב, בסמוך לבית הוריו של סמ"ר עדי שורק ז"ל. שורק היה מקפיד לשלוח למשפחתו מכתבים, וכשאלו הפסיקו להגיע, המשפחה הבינה שמשהו קרה – אבל רק לאחר חודש קיבלו את הבשורה המרה מכל. שורק היה בן 29 במותו, והשאיר אחריו אישה ושני ילדים. בראיון ל-mako עוזרי סיפרה כי אימו הייתה יושבת ובוכה עליו, "היכן החייל שלי, איפה החייל שלי, הוא לא שלח מכתבים" – מה שעורר אצלה את ההשראה לשיר שובר הלב, שהיה לאבן דרך במוזיקה הישראלית ולחלק בלתי נפרד מפסקול השכול במדינה.

 

להקת חיל הים (רבקה זהר) – "מה אברך"

אולי השיר שהכי מזוהה עם יום הזיכרון לחללי צה"ל לדורותיו – את הקלאסיקה הישראלית הזו כתבה המשוררת רחל שפירא בהקדשה לחייל נופל אשר הכירה. אלדד קרוק ז"ל היה בן כיתתה של שפירא בקיבוץ שפיים, ונפל בקרב בירושלים במהלך מלחמת ששת הימים והוא בן 22.

השיר, שלפי שפירא מתאר את דמותו של קרוק, נכתב על ידי המשוררת הצעירה עוד בטרם פרסומה. הוא הופיע בחוברת לזכרו שהפיקו חברי הקיבוץ ובמקרה הגיעה לידיו של המלחין הנחשב יאיר רוזנבלום – אשר הלחין אותו והביא אותו לידי להקת חיל הים. כך נוצר הביצוע הבלתי נשכח של רבקה זהר (אז סולנית הלהקה), שכבר 50 שנה, מ-1968 ועד היום, מציפה עיניים בדמעות כשהיא שרה את השורה "אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך ברכת לו חיים".

 

להקת פיקוד צפון (ורדה נוגה) – "גשם אחרון"

"גשם בוא, רד עליי / בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי" – כל כך התרגלנו לשמוע את השיר הזה כחלק מהפסקול היומיומי ולאו דווקא כחלק משירי השכול, שלרובנו קל לשכוח או לא לשים לב למסר הטעון מאחורי מילות השיר שכתב אהוד מנור, וגם את הסיפור שהביא אותו לכתוב אותן.

את השיר, שמוכר בביצועה של להקת פיקוד צפון ובקולה של ורדה נוגה (או בביצועו המאוחר יותר של עברי לידר), מנור כתב לזכר אחיו יהודה ויינר – כמו שירי שכול נוספים שכתב ובראשם "אחי הצעיר יהודה". ויינר נפל בספטמבר 1968 בסיני, במהלך מלחמת ההתשה, בעת מילוי תפקידו בחיל השיריון והוא בן 19. וכאילו שהמילים בשיר אינן ברורות מספיק ("ואור אחרון יגווע בלאט בלי קול / וקץ לכל"), מנור אמר בראיונות גם בפירוש שהשיר "מדבר על משאלת הלב שלי למוות, בעקבות מותו של אחי".

 

עמית פרקש – "מיליון כוכבים"

לפני שהכרנו אותה כשחקנית וכוכבת ילדים, עמית פרקש היתה האחות השכולה ששרה את אחד השירים הכי מרגשים ואישיים שנשמעו ביום הזיכרון. "מיליון כוכבים" נכתב והולחן על ידי הזמר והיוצר יפתח קרזנר, או יפתי, שהיה חבר של אחיה, הטייס תם פרקש ז"ל. פרקש מצא את מותו במהלך מלחמת לבנון השנייה, בהתרסקות מסוק. את השיר לזכרו עמית שרה לראשונה עוד בהלווייתו של אחיה, ומאז שנת 2006 הוא הוקלט והושמע שוב ושוב. אבל לא משנה כמה פעמים נשמע אותו, הלחישה של פרקש לאחיה בסוף השיר, "ביי תם", מצמררת אותנו כל פעם מחדש.