עדי שחם: מזמרת שכותבת למגירה למוזיקאית שיוצרת אלבום פופ פמיניסטי לבד בבית

עד לפני 5 שנים לא עשיתי מוזיקה. כתבתי למגירה טקסטים, כאלה שהזכירו יותר שירה, ושרתי. אבל בכלל התעסקתי בחינוך.

החלטתי ללמוד מוזיקה בגיל 27 כי הרגשתי שזה משהו שאני צריכה לעשות. אפילו שלא היה לי ניסיון של ממש, ושלא היה לי הרבה ידע. ובאמת, בשנה הראשונה הייתי סטודנטית שאין לה מושג במוזיקה, שלא יודעת לנגן תו. כולם מסביבי היו, כך חשבתי, צעירים ממני, מגניבים ממני ומוכשרים ממני.

הלימודים היו קשים וקיבלתי בהם מעט מאוד פרגון ותמיכה מחברים או מורים, אבל איכשהו המשכתי ולקחתי כל מה שלמקום היה להציע. הבנתי שאני רוצה לכתוב שירים, אז לימדתי את עצמי לנגן אקורדים בסיסיים על פסנתר כדי שאוכל להלחין. השמעתי את השירים שלי בכל הזדמנות וגם כשקיבלתי פידבקים לא משהו, המשכתי.

יצאתי מהלימודים עם להקה משלי – קראו לנו "כבוד אחרון". עבדתי בה לצד 3 נגנים שאהבו את החומרים שלי ורצו לנגן איתי, ויחד ניגנו שנתיים שבהן הרגשתי הכי טוב בעולם, ובו זמנית גם הכי רע בעולם. פחדתי לתת את החופש האמנותי לאנשים אחרים, במיוחד כשאני עוד מחפשת את הקול שלי כמוזיקאית. לא ידעתי להשתמש במושגים המוזיקליים כדי לתאר את מה שאני רוצה, אבל ידעתי מה נשמע לי טוב ומה לא, ולא התפשרתי על זה. לימדתי את עצמי לעבד שירים בתוכנה במחשב כדי שהעיבודים ייצאו מדויקים, ולחזרות כבר הגעתי עם שירים ועיבודים כתובים, ומושמעים בסקיצות כמה שיותר מוגמרות.

לקראת סוף השנתיים עם "כבוד האחרון" הרגשתי כבר שהמוזיקה מתרחקת ממה שאני רוצה להגיד ולהוציא אל העולם. שאני צריכה להילחם חזק כדי שתהיה לי איזושהי שליטה על זה, וזה מתיש אותי. בדיעבד, אני מרגישה שהיה לי קשה להיות מי שאני כשמסביבי יש שלושה גברים שלא ממש מתחברים לתכנים שאני מביאה, שהם במובהק נשיים, או לפחות לא מבינים אותם.

אז הגיע השלב הבא, בו הבנתי שהגיע הזמן להיפרד מהלהקה ולדייק עוד יותר את המוזיקה שלי. שמתי בצד את הגיטרה-בס-תופים, הבסיס הנוח והמוכר, והתחלתי לשחק עם מקלדת שמייצרת צלילים מוזרים שקיבלתי בהשאלה, תוך כדי שחיברתי אותם עם לופים של תופים שכתבתי במחשב. ביקשתי מבן זוגי שינגן בס וגיטרה על חלק מהעיבודים לשירים שכבר היו לי ובמקביל המשכתי לכתוב שירים חדשים.

תוך חודשיים כבר היינו מוכנים להופעה ראשונה. היה גרוע, אבל למדתי מזה. הצלחנו להעביר חלק מהשירים לפורמט מינימליסטי. את חלק מהשירים זרקתי וכתבתי חדשים. לראשונה הייתי צריכה לעמוד מול קהל ולא רק לשיר, אלא גם לנגן. הייתי צריכה לבחון מחדש את האופן והטכניקה בהם אני שרה, להרגיע הרבה הרגלים ומניירות, כדי להתאים את הסאונד למה שרציתי להגיד, לקול שעלה מתוכי – טקסטים ביקורתיים, לא מתייפייפים, חדים מאוד. התוצאה הייתה משהו חדש ושונה לגמרי ממה שעשיתי עד היום: שירים עם סאונד פופי ואפל, אייטיזי, מסונתז. לא עבר הרבה זמן ורציתי לקבוע הופעות נוספות, החלטתי לוותר על השם "כבוד אחרון" ולהיות פשוט עדי שחם. וכך זה קרה. פתאום מחברה בלהקה התחלתי להוציא מוזיקה תחת שמי האישי, והפכתי לחברה בצמד עם בן הזוג שלי. הכלים, הכתיבה, תהליך היצירה – הכל השתנה.

עדי שחם. צילום ועיצוב: דנה וינגרט ודניאל רוזנקרנץ

 

 

לא עצרתי שם. אחרי שנכנסתי להקליט 3 שירים בחדר חזרות, די מהר הבנתי שאני ממש אוהבת את מה שאני שומעת, ושאין ברירה – מקליטים אלבום. התחלתי ללכת בלילות לאולפן עם בן זוגי, יובל רוזין, ומתישהו עברנו להקליט בבית. בהתחלה קראנו לזה סקיצות לאלבום. אחר כך הבנו שזה נשמע כל כך טוב, שזה האלבום בפני עצמו – והנה הולך ורוקם לו צורה האלבום שלנו, עצמאי לגמרי, אלבום 'עשה בעצמך'.

חווית ההקלטה בבית הייתה הדבר הכי כיפי ומדהים שעשיתי בחיים שלי. זה היה כמו להיכנס לחדר עם צעצועים ולשחק במה שבא לי. הגישה שלנו הייתה – 'כל רעיון שעולה בראש, מנסים. אם נשמע טוב, אחלה, אם לא, ממשיכים לנסות'. ההחלטה הזאת שלא פוסלים אף רעיון מראש הייתה משחררת והמרחב הביתי והבטוח איפשר לי לזייף, לטעות, להמציא דברים שבכלל לא הסתדרו עם האווירה או ההרמוניה של השיר ופתאום לראות שיוצאים מזה הרעיונות הכי אדירים. לאט לאט התהווה האלבום כיישות אחת מאוד ברורה וייחודית – יישות שהיא הכי אני.

 

עשי זאת בעצמך: אלבום סולו 

האלבום "צבא של מכשפות" הוקלט בתקציב מינימלי. הקלטתי הכל באולפן הביתי, חוץ מאשר השירה. זה התחיל כהחלטה כלכלית נטו – אבל היום אני מאמינה שאם אין לי כסף לעשות מוזיקה נוצצת ומופקת בטירוף, אז המוזיקה שלי לא צריכה להיות כזו. הבנתי שאם אני רוצה להיות מסוגלת להמשיך כמוזיקאית פעילה, ולהוציא מוזיקה עוד הרבה שנים, אני חייבת למצוא דרך לעשות את זה בתוך החיים שלי – בלי לקחת הלוואות ולהיכנס לחובות.

ולכן, כשהגיע הזמן לקבל החלטות לגבי השקת האלבום, קיבלתי כמה החלטות לא שגרתיות אל מול אמנים מתחילים אחרים. לא נראה לי הגיוני לפנות אל איש יחסי ציבור בתמורה לעשרות אלפי שקלים, או להפיק קליפים גרנדיוזים ויקרים.

גם את הקליפ לסינגל הראשון מתוך האלבום יצרתי כך, באותה אווירת ה-DIY (עשה זאת בעצמך) שבה הוקלט האלבום עצמו. צילמנו את "לרדת למחתרת" עם חברות טובות שבאו לעזור, בפלורנטין ליד הבית, במצלמה ששכרנו ב-200 שקל. למדנו להשתמש בתוכנות עריכה, פוטושופ וכל תוכנה אחרת שהיינו צריכים, והיינו מאוד שבעי רצון מהתוצאה הסופית שיצרנו לבד. אנחנו לא משפחת מלוכה.

"צבא של מכשפות", אלבום הבכורה של עדי שחם. צילום ועיצוב: דנה וינגרט ודניאל רוזנקרנץ

 

החלטה נוספת ועקרונית שעשיתי לגבי האלבום היא לעבוד כמה שיותר, עד כמה שניתן, עם נשים. מאז פירוק הלהקה אני משתפת פעולה עם נשים מוזיקאיות אחרות בהופעות משותפות, וגם נשות המקצוע שבחרתי להעזר בהן הן נשים בלבד. ייעוץ טקסט, ייעוץ יחסי ציבור, עיצוב עטיפה, לוגו ותמונות יח"צ, המוזיקאיות שינגנו בהופעת ההשקה לאלבום והמוזיקאית האחת (מלבדי ומלבד בן זוגי) שניגנה באלבום  – כולן נשים.

למה? כי בעיניי יש מעט נשים בתחום המוזיקה, ואם יש ביכולתי לבחור עם מי לעבוד, אני רוצה לתת מקום לנשים. אחרי עבודה פחות מוצלחת עם גברים בעבר, שבמהלכה הרגשתי שיוצאים מנקודת הנחה שאני לא מבינה במוזיקה וצריך להסביר לי הכל, המעבר לעבודה עם נשים הרגיש לי נכון יותר. אני שואפת להקיף את עצמי בא.נשים שיכולים להתחבר ולהזדהות עם התכנים של האלבום ורוצים לעבוד איתי כיוון שהם מאמינים במוזיקה שלי.

אני מרגישה שאלבום הבכורה שלי הוא משהו שבער בי עוד מאז שהיה לי משהו להגיד בעולם. עוד כשכתבתי שירים למגירה בגיל 10. הייתי ילדה שמנה שניסתה להתקבל על אחרים, והייתה לי הזכות המפוקפקת של לראות את הדברים מהצד. תמיד היו לי דעות נחרצות על הכל, אבל לא תמיד היה להן איפה לצאת. באלבום הזה הרשיתי לעצמי לנסח את המחשבות הכי לא פופולריות, הכי לא פוליטיקלי קורקטיות ונחמדות שלי.

 

"צבא של מכשפות אורב לגברים שלכן בלילות"

(מתוך שיר הנושא של האלבום, "צבא של מכשפות")

 

האלבום הזה נכתב מתוך הצורך להגיד משהו על החוויה של אישה בעולם. הוא מביע צורך של אישה להשמיע את הקול שלה, להיות מיוחדת. הוא עוסק בתפקידי מגדר שמוכתבים לנשים, בלחץ על נשים להיות אימהות ובפחד להתבגר. למעשה, הוא סוג של סיכום של החוויה שלי שהצלחתי לתמצת דרך שיחות עם חברות קרובות וקריאה בספרים וגיבוש השקפת עולם פמיניסטית.

 

"אני רוצה לרדת למחתרת, לשוטט בלילות עם נשים בסיירת"

(מתוך השיר "לרדת למחתרת")

 

רוב השירים באלבום נכתבו לא מתוך כוונה לכתוב על נושא כזה או אחר אלא נשפכו החוצה באופן אינטואיטיבי. בתהליך כתיבת האלבום יצאו ממני כמה שירים על השוואות וקנאה בין נשים, דבר שאני חווה מגיל צעיר. זה גרם לי לחשוב למה אני, כאישה, מרגישה כל הזמן מאויימת, כאילו שאני בתחרות עם נשים אחרות, ולמה זה נושא כל כך לא מדובר. לבסוף קראתי לאלבום "צבא של מכשפות" על שם שיר הנושא באלבום – כקריאה לאחווה בין נשים.

האלבום "צבא של מכשפות" ייצא בחודשים הקרובים, בהוצאה עצמאית, אחרי שנה+ של עבודה אינטנסיבית ומדוייקת, ואחרי שנים רבות בהן חיפשתי בדיוק איך להגיד את מה שאני רוצה להגיד, להשמיע את הקול שכל כך בער לי להשמיע. לפני 5 שנים עוד לא דמיינתי את הרגע הזה, אבל הנה הוא כאן. האלבום הראשון שלי תכף בחוץ. זהו פרי הביכורים שלי לחג הזה, ואני גאה בו, ומחכה לחלוק אותו עם כולכם.

 

עקבו אחרי עדי שחם בפייסבוק כדי להתעדכן ולשמוע את האלבום בקרוב, או האזינו לשירים שלה כבר עכשיו בלינק הזה

מוזיקה ישראליתעדי שחםפופפמיניזם