סי היימן נפרדת מיגאל בשן: "אסונות קורים בשקט, אחר כך מגיעה הצעקה הגדולה"

יגאל בשן הלך אתמול לעולמו בביתו שבתל אביב. הוא היה בסך הכל בן 68. לאבד אדם שיקר לך זה תמיד משהו שקורע אותנו לחתיכות, לאבד אדם שהוא חלק מפס הקול שלנו, הוא אובדן שכחברה קשה לנו להכיל. אסונות קורים בשקט, אחר כך מגיעה הצעקה הגדולה ואנחנו מחפשים אשמים, ונוברים בסימנים. העצב הוא גדול וקולקטיבי כי אנחנו מתאבלים גם על עצמנו ועל מה שנשאר ועל מה שלא יהיה יותר. אנחנו מתאבלים על כל מילה, חיבוק, והודעת וואטסאפ או סמס שלא שלחנו, שיר שלא שרנו וחיבוק של הספקנו לחבק.

סי היימן, צילום אילן בשור. יגאל בשן, צילום: אמיר גלעד מתוך ויקיפדיה

יגאל ואני שרנו, שידרנו, צחקנו, ונפגשנו מעת לעת על ציר הזמן שמוסיקה מחברת בו אנשים בכוחה המופלא. אולי לא מספיק פעמים, אבל מספיק כדי שהוא יזמין אותי כמו נסיך לנגן במפוחית בשיר היפה שלו 'תל אביב בוכה בלילה' (1991-1992), שאת מילותיו והלחן שלו הוא חיבר. הוא היה הראשון והיחיד שעשה כזה צעד כלפיי, ואני שאלתי אותו בתדהמה: "אתה בטוח? אתה לא רוצה נגן מפוחית מקצועי?" והוא מצידו ענה לי: "זהו, שלא! בדיוק את המפוחית שלך אני רוצה. צרודה, בוכה בלוז תל אביבי אני רוצה". כשמדי פעם נפגשנו ברשת ג', עת התחלפנו בשידורי שירים יפים, קראתי לו "קצין וג'נטלמן". ככה ראיתי אותו תמיד, ככה גם היום.

לפני מספר חודשים ראיתי שיגאל פתח חשבון אינסטגרם. צהלתי משמחה וכתבתי לו מסר אחרי מסר  של עידודים והשתאות לנוכח חזרתו למרכז הבמה בגדולתו וצניעותו. הצעתי שנשתף פעולה, שאבוא שוב עם המפוחית שלי ואנסר איתו ביחד את הלילה. והוא לא השיב. אפילו לא בלב קטן אדום של אינסטגרם 2018. הסקתי שהוא לא מנהל את החשבון והמשכתי לכתוב ולשתף. אני רוצה להאמין שזה הגיע. 

מעבר לכאב הגדול והאישי על מותו של יגאל בשן, אני מתחברת לכאב הקולקטיבי. כבתו של נחצ'ה נחום היימן ז"ל, שהלך לעולמו רק לפני שנתיים. כשאבא שלי נפטר, הכאב היה כל כך עצום בישראל, שכחברה, אנשים ישר חיפשו את הנעלם, את הכואב, את הלא ידוע וכמובן את האשמים במצבו המדורדר. אני בחרתי, ובוחרת גם היום, לא לחיות את חיי בתחושה של החמצה או של אי צדק שנעשה לאבא, לי או לאומנים אחרים. זה לא מקום שיכולים לצמוח ממנו. זה פשוט לא מקום טוב.

אני חושבת שפשוט אין ברירה אחרת אלא לדרוש מעצמינו בכל יום חדש שמגיע, לנסות עד כמה שרק אפשר איש איש בתחומו ואפשרותו. אנחנו כן צריכים לשים לב, כן להיות שם אפילו לשנייה ולפנות מקום בהמולת היום ובמלחמת ההישרדות שלנו למחשבה המטרידה שמתגנבת – "לצלצל? לכתוב סמס? לשלוח צילום? לקפוץ אולי לקפה ולחיבוק קצר?…" אם עשינו את זה אז יופי, אם לא, גם מחשבה טובה מספיקה כי לא תמיד ברצף החיים התובעניים שכל אחד מאיתנו חווה פה, אנחנו מספיקים, וזה כל כך בסדר, זה העולם ואין עולם אחר.

מי יודע בכלל כמה פעמים אנחנו צריכים לשים לב, כי ממש על ידינו, צמוד כל כך לחיינו, יש עצב וכאב וצעקה. החיים שלנו בארץ הזאת כל כך שבירים.

יגאל אהוב אחד. למדתי ממך הרבה בהיותך, לומדת גם עכשיו בלכתך, אולי באמת צריכה להיות פחות שקטה ויותר פרונטלית כשחשה שצריכים אותי. תודה על רגעים מדהימים להם זכיתי. יגאל יקר שלי, לא רק תל אביב, אלא כל הארץ בוכה. וכל הארץ אהבה וחיבקה והספיקה להכתירך. ולמיקה הלביאה שלך, האמיצה והמכילה, אני שולחת מכאן חיבוק של כוחות. לה, לילדים ולכל המשפחה. אני מקווה שידעת כמה חשוב אתה לכל כך הרבה אנשים בעצם היותך. נוח על משכבך בשלום יגאל. אהוב קצין וג'נטלמן אמיתי שהיית.

יגאל בשןסי היימן