קרן קגרליצקי: איך הפכה ילדה שכמעט ויתרה על שיעורי פסנתר למנצחת מצליחה?

כשאנחנו חושבים על מנצחים אנחנו מדמיינים בדרך כלל בתי אופרה ענקיים, תזמורות סוערות וגברים יצריים עם מבט חמור סבר, לבושים בחליפה מהודרת עם פפיון וז'קט ארוך דמוי פינגווין. תנסו לעצום את העיניים ולדמיין את זה. מוצרט, באך, בטהובן, מוזיקה קלאסית. עכשיו תדמיינו שם, מופקדת ומנצחת על כל הדבר הענק והעוצמתי הזה, אישה צעירה. מצליחים לדמיין את זה? קרן קגרליצקי הצליחה, ואז גם הגיעה לשם. מאז היא עושה את זה בענק.

קגרליצקי, רק בת 27, היא מנצחת בית בתזמורת סימפונט רעננה. היא גדלה בירושלים. אביה הוא איש עסקים ואמה היא טכנאית MRI. שניהם חובבי מוזיקה קלאסית בעצמם, אבל רחוקים מהתחום. את לימודי הפסנתר היא התחילה בגיל 7. להבדיל מעילויים אחרים היא התקשתה להתמיד ואפילו חשבה לוותר, אבל בזכות לחץ מתון מצד הוריה ומורה שפתחה בפניה עולמות חדשים היא המשיכה לנגן. למזלנו.

אז איך הכל התחיל?

"אני רוסיה על כל המשתמע מכך", משיבה קגרליצקי בחיוך, "מה שאומר חוג פסנתר, שחייה אמנותית, 5 יחידות מתמטיקה. הכל לפי הספר. לקח לי הרבה זמן להתאהב בפסנתר. לא הייתי מילדי התחרויות והמלגות. עד כיתה יא' המוזיקה הייתה רק תחביב מוצלח עבורי. השינוי הגדול קרה כשהחלפתי מורה לפסנתר. הכרתי את המורה שלי, שושנה כהן, שלימדה אותי מוזיקה מהי. היו הרבה דברים שחשבתי שאני לא יכולה, אבל זה לא היה נכון. זה לא שלא הייתי יכולה, זה רק שלא הראו לי איך. הבנתי שאם אני רוצה אני יכולה. ולגלות כזה דבר על עצמך בגיל 17 זה עצום. הגעתי לתחום הרבה יותר רעבה וממקום אישי. לא ממקום של 'ההורים דוחפים או המורה לוחץ'. זה היה שלי לגמרי".

קרן קגרליצקי מנצחת על סימפונט רעננה. צילום: חיים קמחי

 

ואיך הפכת להיות מנצחת?

"אחרי השירות הצבאי שלי התחלתי ללמוד תואר ראשון בקומפוזיציה. במהלך השנה השנייה הבנתי שאני רוצה לדעת איך להלחין טוב לתזמורת. ראיתי שקל לי להלחין מוזיקה לפסנתר, כי זה הכלי שלי, והבנתי שכדי להלחין טוב לתזמורת צריך לנגן עליה טוב יותר, ובעצם לנצח. התחלתי תואר נוסף בניצוח והתאהבתי. זה הפך להיות הדבר העיקרי בחיי. בשנה האחרונה קיבלתי הזמנה לאודיציה (מבחן קבלה, ל.מ) בסימפונט רעננה. ומאז אני עובדת שם".

מתי הייתה הפעם הראשונה שניצחת על תזמורת?

"זה היה באודיציה. המבחן שהוזמנתי אליו היה עם התזמורת. כל המנצחים שהגיעו להיבחן היו צריכים ליצור ולנצח על הפתיחה של העטלף של שטראוס. מדובר ביצירה מאוד ידועה בעולם המוזיקה הקלאסית. בעיקר בגלל כל השינויים של "מצבי הרוח שלה", בקצב ובאווירה. המון דמויות בעשר דקות של מוזיקה, ולנצח זה להראות את כל הדמויות האלה. זו הייתה חוויה מאוד מרגשת בשבילי. פעם ראשונה באודיציה, ופעם ראשונה מול תזמורת מקצועית שתמיד ראיתי מהזווית של הקהל. זה היה מעצים. מדובר בתזמורת של נגנים שהם סופר נחמדים ומקצועיים. הם אוהבים מוזיקה והם שם בשביל מוזיקה. עבורי, להיות מסוגלת ללמוד מהם בשלב הזה בחיים זה מדהים".

נכנסת למקצוע שהוא גברי ברובו.

איכשהו יש יותר גברים בתחום אבל בשנים האחרונות שומעים על יותר נשים שהן חלק בלתי נפרד בכלל בעולם המוזיקה הקלאסית. מלחינות, מנהלות מוזיקליות. כל העולם הזה, שבעבר היה יותר גברי, מקבל איזשהו שינוי בשנים האחרונות".

למה זה קורה פתאום?

"אין לי מושג, אני רק יודעת שהשינוי מבורך ולטובה. אני לא מספיק שנים בתחום בשביל לדעת ולזהות מגמות, אני רק בתחילת הקריירה שלי. אין לי איך להסתתר מאחורי העובדה שאני אישה, ואני לא יודעת איך זה מרגיש בתור גבר, להיות מנצח. אני לא מרגישה שאני מייצגת כוח נשי. מכאן, מהזווית שלי, אני מייצגת את עצמי בצורה הכי מקצועית שאני יכולה".

קרן קגרליצקי. צילום: חיים קמחי

אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שאת רק בת 27. איך ההרגשה לנצח על תזמורת שמורכבת ברובה מאנשים ותיקים ומנוסים ממך?

"להיות צעירה במקצוע הזה זה מאתגר. בסופו של דבר אני עובדת עם אנשים ותזמורות שמנגנים יותר מהשנים בהן אני חיה. וזה לא פשוט כשמגיעה דמות חדשה שמנצחת וכביכול אומרת להם מה לעשות. אני חושבת שזה נעלם ברגע שאתה לא מפחד לשאול ולהתייעץ עם הנגנים. שיח שווה הוא שיח מעשיר ונטול אגו. העשייה הזאת בעיניי היא יותר מוצלחת וזאת הזווית שאני יותר מתחברת אליה".

זה נשמע מאוד אידיאלי, אבל בטוח שהבחירה בך גררה הרמת גבות.

"אני רוצה להגיד שלא אבל אני לא יודעת. בעיניי, ביקורת עצמית והפחד מהחברה הם מה שמשאיר אותנו חיים. אנחנו ניזונים מביקורת, ומבואסים ממנה, והכל במקביל. וזה קורה בכל תחום. כל עוד בן אדם שומר על איזון, מודע לעובדה שהכל בא בגלים, וזוכר שהוא במקום טוב אז הוא יכול להיבנות מזה. ביקורת עצמית ואפילו הרמת גבה שאנחנו עושים על עצמנו, היא חלק בלתי נפרד והכרחי מהמקצוע".

קונצרט מנויים מס' 3 עונת 2017-18- סימפונט רעננה בניצוחה של קרן קגרליצקי. צילום מיכאל חנן

לחיות על שני ממדי זמן

איך זה מרגיש לנצח על תזמורת? אפשר בכלל לתאר עוצמות כאלה?

"זה מרגיש מדהים. לנצח על תזמורת זה מרגש ומעורר ומפחיד נורא והכל ביחד. יש בניצוח משהו קסום מאוד כי בסופו של דבר זה הכלי היחיד שאני כביכול מנגנת עליו אבל לא באמת מוציאה את הצליל. הנגנים שיושבים מולי עושים את זה ובאמצעות מחוות יד ותנועות ניצוח אנחנו יוצרים יחד את הסאונד הזה".

את עדיין מתרגשת בכל פעם שאת עולה לנצח?

"בטירוף. בסופו של דבר למנצח יש שני כובעים, יש את האומן שמנצח בזמן הקונצרט עם תנועות היד שלו, הבעות הפנים ורפיון הגוף שמראה איך הוא רוצה שהמוזיקה תישמע, ויש את הכובע של מנהל החזרה. אם התזמורת מספיק טובה, 99 אחוז מהעבודה היא במהלך החזרות, לא בקונצרט עצמו. בחזרה המנצח צריך לחפש את הסאונד ומה שמרגש זה חוסר הידיעה מראש. אתה יכול להכין את התווים אבל הרגע האמיתי הוא הרגע בו אתה מתחיל, אז אתה שומע וצריך להגיב. להיות מנצחת זה להיות על שני ממדי זמן במקביל. אני צריכה להראות את העתיד עם הידיים ולהיות עם האוזן בהווה ולהגיב".

"העובדה שאת לא יכולה לצפות מראש מה יקרה היא מפחידה. תצרפי לזה את העובדה שיושבים מולך כמעט 40 אנשים שכל אחד מהם הגיע עם מצב רוח אחר, ואת זה שלפעמים אפילו לכלי נגינה יש מצב רוח והם לא מגיבים. את מנסה לצפות את הכל מראש ויכול להיות שיקרה משהו אחר לגמרי. צריך להגיב מהר כמו כריש, וזה האתגר הגדול בניצוח. בקונצרטים, ההתרגשות היא שונה כי די, מה שהיה היה. ההתרגשות היא יותר חיובית ויותר מרגשת. לשאלתך, זה לא 'עבר לי' ואני מאושרת על כך".

מה הופך מנצח לטוב, ומבליט אותו מהיתר?

"אני חושבת ששיתוף הפעולה. אותה תזמורת יכולה להישמע אחרת לחלוטין בכל פעם שעובד איתה מנצח אחר. כל מנצח מוציא מהתזמורת צליל אחר. כטבע האדם, התגובה לאדם מסוים שעומד מולך לעולם לא תהיה כמו לאדם אחר. כששיתוף הפעולה בין שני הגופים הוא מוצלח והאנרגיה טובה זה מניב את התוצאה הכי טובה".

קרן קגרליצקי. צילום: חיים קמחי

תזמורת סימפונט רעננה בניצוחך, תופיע גם השנה בפסטיבל ישרוטל קלאסיקאמרי. למרות שנדמה שהישראלים פחות מתחברים לסגנון הזה, הפסטיבל מאוד מצליח וזו כבר השנה ה-21 שהוא מתקיים. איך את מסבירה את זה?

"מדובר בפסטיבל מדהים ומרגש, שבמהלכו מתקיימים בין 4-5 קונצרטים ביום. מה שהופך את זה לכל כך כיף זאת הבניה המאוד חכמה של כל הפסטיבל, והאופן בו כל קונצרט מוביל לקונצרט הבא. השנה יופיעו בין היתר סרגיי קרילוב, עומר ולבר, המנהל האומנותי של הסימפונט שאני זוכה לעבוד איתו וללמוד ממנו המון, והפסנתרן בוריס גילטבורג. יש תכנית כל כך מגוונת ועשירה של מוזיקה קלאסית. יצירות כמו הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי והקונצ'רטו הראשון של בטהובן ושירים ישראלים, ומוזיקה אתנית, ושלומי שבן עם התזמורת. פשוט רצף ענק של מוזיקה איכותית".

יש הופעה שאת מתרגשת לקראתה במיוחד?

אני הולכת להופיע עם דואו ירושלים – דואו מיוחד בטירוף, הילה אופק על הנבל, ואנדריי צירלין על הסקסופון. אנחנו נבצע יחד את הקונצ'רטו של מוצרט לחליל ונבל רק שבמקום החליל נופיע עם סקסופון סופרן. וזה מדהים. מה שהופך את זה למיוחד זו העובדה שכל הנושאים המוזיקליים והיצירות של מוצרט הם דמויות מתוך אופרה. ברגע שלוקחים את דמות החליל והופכים לדמות של סקסופון היא הופכת לדמות שונה ואחרת לחלוטין וכל האופרה הופכת להיות אופרה אחרת וזה מאוד מיוחד. סאונד אחר לחלוטין".

זה מאוד מעורר השראה לשמוע אותך מדברת בכזאת התלהבות על המקצוע שלך. במיוחד אחרי שציינת שבילדותך לא הצלחת להתחבר לשיעורי הנגינה. בראי הזמן, מה את ממליצה להורה שהילד שלו מסרב להתמיד בחוג נגינה ומתעקש להפסיק לנגן?

"אני ממליצה להורים להתעקש עם הילדים. אני ממליצה על מוזיקה קלאסית בחייו של כל ילד, ואם הוא לא רוצה, כדאי שבכל זאת ייתן לכך עוד הזדמנות או שיחליף כלי נגינה. מוזיקה מפתחת כל כך הרבה כלים בחיים. היא מפתחת שיתוף פעולה עם אנשים אחרים, מפתחת רגישות, יכולת לשלוט בהרבה דברים במקביל, והרקע העשיר והתרבותי שסובב את הדבר הזה הוא עצום. מוזיקה היא חלק מכל צורת אומנות שקיימת, והיא כלי שכל כך מחבר וחושף שאני בטוחה שגם אם הילד בהתחלה לא מבסוט מזה הוא יבין עם הזמן מה המוזיקה נתנה לו. אבל למען האמת כרגע אין לי ילדים, אז אין לי מושג מה אעשה אם הילד שלי יתעקש".

 

*****

קרן תוביל מספר קונצרטים בפסטיבל קלאסיקאמרי של רשת ישרוטל ב-3-5.1.2019 בעיר אילת.

מוזיקה קלאסיתסימפונט רעננהקרן קגרליצקי