מי העלים את הנשים ממצעדי המוזיקה השנתיים?

כבר אי אפשר להכחיש את הדרת הנשים במוזיקה הישראלית. מסיכומי העשור, סיכומי השנה והמצעדים השנתיים מתקבלת תמונה עגומה – במיינסטרים הישראלי אין מקום לנשים. מתוך 40 השירים המובילים במצעד השנתי של גלגלצ – רק 10% מהשירים מבוצעים ע"י נשים (נועה קירל, עדן בן זקן, קרן פלס, מירי מסיקה, נטע ברזילי) וגם חלק מאותם שירים הם בהובלת גבר. בעשירייה הפותחת, אין אפילו שיר אחד של אישה. המצב בסיכום השנתי של כלל הצפיות הישראליות ביוטיוב לא שונה בהרבה: בעשרת השירים הראשונים יש רק שיר אחד של אישה, עדן בן זקן. בשורה התחתונה, אנחנו חברה ששומעת יותר שירים של נתן גושן מאשר שירים של נשים.

מהוויכוחים הסוערים בימים האחרונים ברשתות החברתיות עולה השאלה – האם העורכים המוזיקליים מכניסים יותר גברים לפלייליסט ובכך משפיעים על הטעם המוזיקלי של כולנו? או האם אנחנו כקהל נהנים יותר לשמוע גברים והעורכים המוזיקליים ממשיכים לקלוע לטעמנו כדי שנישאר להקשיב? ומי יכול לשבור את המעגל הזה?

הטענה שהעורכים המוזיקליים הם שבוחרים להעדיף להשמיע גברים על פני נשים היא חלקית לכל היותר. את סיכום השנה של יוטיוב מהצפיות בשנת תשע"ט ואת המצעדים השנתיים  בחר ועיצב הקהל הישראלי ולא קומץ של עורכים. ועל פי התוצאות נראה שהקהל הישראלי לא אוהב לשמוע אישה שרה ברדיו שלו, ולא סביר שיצפה בקליפ של אישה ביוטיוב.

יש שאומרים שהיעדר הייצוג הנשי במצעדים משקף את החוסר בנשים בתעשיית מוזיקה – "מה פתאום הדרת נשים? פשוט יש פחות מוזיקאיות". אבל גם הטענה הזו בעייתית. המוזיקאית שירה ז' כרמל איגדה רשימה של מאות מוזיקאיות ישראליות שמופיעות ופעילות היום, מוכרות יותר ופחות, מכל הסגנונות המוזיקליים. מה שיהיה נכון יותר לומר זה ששמענו על פחות נשים מוזיקאיות. אבל האם זה בגלל שנשים הן מוזיקאיות פחות מוכשרות ולכן לא מגיעות לאוזנינו? יכול להיות שבאמת יש פחות נשים שפונות לעסוק במוזיקה. נשים עדיין יותר מודאגות מהפרנסה שלהן מגברים, גם בגלל שהן מרוויחות פחות וגם בגלל שהן לרוב אלה שעלולות להישאר מפרנסות יחידות לילדיהן. וכידוע, להתפרנס כיום ממוזיקה זה חלום ששמור ליחידים, ולא להרבה יחידות. קשה לצפות מנשים צעירות שאולי חולמות להיות מוזיקאיות להפוך את החלום הזה למציאות כשאין להן מודל לחיקוי, אישה שהצליחה בגדול ויכולה להוות השראה. כשילדה עם כשרון מוזיקלי נחשפת, כמו כולנו, בעיקר למוזיקה של גברים, למה שהיא תחשוב שתעשיית המוזיקה פתוחה בפניה? עם מי היא אמורה להזדהות? עם אייל גולן? עם בניה ברבי? כששלושת אנשי השנה של גלגלצ הם גברים, איך היא יכולה לשאוף להיות אשת השנה? זה מועדון של גברים שנשים יכולות רק להתארח בו. גם כאן הסיבה היא בגלל חוסר השוויון בין נשים לגברים, ולא בגלל חוסר כשרון נשי.

נכון שבאינדי הישראלי יש ייצוג מכובד לנשים ובמצעד השנתי של כאן 88 חצי מהשירים הם של נשים. גם פסטיבל אינדינגב מקפיד לשלב בליין אפ שלו לא מעט נשים. אבל מוזיקת השוליים היא לא איפה שהכסף. לא ככה ממלאים אולמות, מוכרים כרטיסים ומגיעים לקיסריה. אז מה? המיינסטרים שייך לגברים ולקומץ נשים ושאר המוזיקאיות יישארו בשוליים?

אף מוזיקאית לא רוצה שיעשו לה טובה ויכניסו אותה לפלייליסט, פסטיבל או מצעד רק בגלל שהיא אישה. כמוזיקאית, אני רוצה לקבל הכרה בזכות האיכות של המוזיקה שלי ובגלל שיש מי ששמע אותה והתלהב. אבל אני כן חושבת שחשוב לדבר על אפליה מתקנת. פסטיבל פרימוורה, אחד מפסטיבלי המוזיקה הגדולים והחשובים בעולם, שבין ההדליינרים שלו בשנים האחרונות אפשר למצוא את קארדי בי, ניק קייב, ביורק, לורד ואחרים, החליט החל משנת 2019 לשבץ לליין אפ שלו 50% נשים תחת הסלוגן "The New Normal",. כך הפסטיבל המוביל הזה מאותת לשאר הגורמים בתעשייה שמה שהיה עד כה – לא מקובל יותר. הנהלת הפסטיבל בוחרת לתת הזדמנות שווה לנשים שאולי עד עכשיו לא נכנסו אליו ונותנת לקהל להחליט האם המוזיקאיות שוות האזנה ולהצביע ברגליים האם להגיע לפסטיבל. ברור שזאת לא שיטה מושלמת, אבל אפליה מתקנת יכולה לתקן את המעוות ולתת הזדמנות ליותר מוזיקאיות להגיע לאזניי הקהל, ומשם לתת לקהל לבחור אם הוא אהב הוא לא. לא אהבתם? אל תחפשו ביוטיוב, אל תצביעו במצעד.

גם בתור קהל יש לנו מה לעשות – אם אנחנו לא רוצים לראות מוזיקה של נשים בישראל נעלמת בעוד עשור אנחנו יכולים לבחור לשמוע יותר מוזיקה של נשים, להמליץ לחברים על מוזיקאיות חדשות שאהבנו, ללכת להופעות של נשים לפחות באותה כמות שנפקוד הופעות של גברים, לא לקנות כרטיס לפסטיבלים והופעות שאין בהם ייצוג מכובד של נשים (ולא, אישה אחת בליין אפ לא נחשב מכובד), להקשיב יותר לתחנות רדיו שמשמיעות נשים ופחות לכאלה שמדירות אותן.

כמוזיקאית בעצמי המצב הזה יכול להיות מתסכל. במיינסטרים אין מקום למה שהוא לא במרכז השיח הציבורי. ולצערי במדינת ישראל תשע"ט, אישה שעומדת על במה ושרה היא לא במרכז השיח הציבורי. הפכנו לחברה שמרנית שבה קול של אישה הוא התגרות, אפילו סוג של מרד. בישראל של היום אם את אישה חזקה – ולהיות אישה שעומדת על במה זאת הפגנת עוצמה לא קטנה – את מאיימת. אם את אישה ששרה לאוזניי ההמון – את מתגרה. שלא לדבר בכלל על אישה שרוצה להגיד משהו שלא תמיד נעים לשמוע. לפי סיכומי השנה אפילו נועה קירל, שהיא בלב ליבו של המיינסטרים והמציאה מחדש את תרבות הפופ לנערות בישראל, פחות חשובה מעוד שיר על לב שבור של גבר או המסיבה שהוא היה בה אתמול.

בואו נסתכל למציאות בעיניים – קולן של נשים בישראל, ולא רק במוזיקה, עדיין לא נשמע חזק מספיק. המוזיקה רק משקפת את זה. עם כל הכבוד לפוסט חשבון הנפש של גלגלצ  – זה ממש לא מספק. אבל זה גם לא מה שירפה את ידיי. אני כבר יודעת שלהיות אישה מצליחה, בכל תחום, דורש יותר עבודה ומאמץ. להיות אישה אומר להרוויח 70% מגבר על אותה עבודה, להרגיש פחות בטוחה ללכת ברחוב, לספוג ביקורת על המראה שלך מנשים וגברים כאחד. לא רק שזה לא מחליש אותי, זה גורם לי לרצות לעבוד קשה יותר ולצעוק חזק יותר. כמוזיקאית אני בוחרת לארח בהופעות שלי מוזיקאיות אחרות, לשתף פעולה ולנגן עם מוזיקאיות נשים, לשכור את שירותיהן של נשים יוצרות בכל תחום שאני נזקקת בו לעזרה מקצועית. מוזיקאיות צעירות מהתחום שמבקשות להתייעץ איתי מקבלות אוזן קשבת והכוונה ללא תמורה. הגיע הזמן שנתחיל לפתוח דלתות אחת עבור השנייה.

סיכומי השנה לא מפתיעים אותי כי הם משקפים שיטה. בחברה פטריארכלית נשים עדיין נתפסות כאימהות, רעיות, ורק אחר כך נשות קריירה. נשים ששמות את ההצלחה שלהן לפני זוגיות או הבאת ילדים סופגות ביקורת ונחשבות "שאפתניות מדי". אנחנו חיים בחברה שמרנית ולכן הבחירות המוזיקליות שלנו שמרניות.

בדיוק בגלל זה הכנו לכם רשימת השמעה עם מוזיקה מהשנה האחרונה של מוזיקאיות מכל הסגנונות, שתוכלו לשמוע, לשתף ולפרגן למי שאהבתם. לשנה הבאה עם בחירות מוזיקליות שמרניות פחות ועם הרבה נשים באוזניים, פלייליסט או לא פלייליסט.

 

שיחת היום