יצאנו לבדוק: האם הפלייליסט הישראלי באמת מדיר נשים או שמדובר בברירת מחדל טבעית?

מצעדי המוזיקה השנתיים של תחנות הרדיו הישראליות, ובראשן גלגלצ חשפו שוב תמונת מצב מדאיגה לגבי מקומן של הזמרות בפלייליסט הישראלי. מתוך 40 השירים המובילים במצעד השנתי של גלגלצ – רק 10% מהשירים מבוצעים ע"י נשים, והמקום הגבוה ביותר אליו הגיע שיר של אישה הוא המקום הארבעה-עשר. במצעד העשור של כאן ג' יש פחות מ-20 שירים של זמרות בתוך מאה הגדולים. ואפילו ברשת, בסיכום השנתי של כלל הצפיות הישראליות ביוטיוב – בעשרת השירים הראשונים יש רק שיר אחד של אישה, עדן בן זקן.

למרות שלא מדובר בבעיה חדשה, הדרת הנשים מהמיינסטרים המוזיקלי הישראלי גרמה השנה לסערה יותר מתמיד. העובדה שנשים ישראליות גם ככה צריכות להילחם על מקומן במרחב, ומודרות יותר ויותר משלטי חוצות ותפקידים בסקטור הציבורי והצבאי – גרמה לרבים להרים קול ולדרוש שהאפליה לא תגיע גם למוזיקה. אבל בדומה למאבקים האחרים נדמה שמדובר בבעיה הרבה יותר מורכבת ועמוקה. כשנדרשו לעניין, חלק מראשי התחנות הפנו אצבע מאשימה לקהל הישראלי ואחרים האשימו את ההתקרבות של הזמרים עצמם לדת. כדי להבין מדוע באמת נשים מודרות מהפלייליסט הישראלי יצאנו לשוחח עם אנשי מפתח ברדיו הישראלי. המסקנות היו מפתיעות.

דידי הררי: "אין הדרה מכוונת. הכמות היא הפקטור"

"אני לא חושב שעורכים מעדיפים זמרים גברים", אומר שדרן הרדיו המיתולוגי מ-103FM דידי הררי, "לצערי אין מספיק זמרות ביחס לכמות השירים שיוצאים עם זמרים. בגזרה של הצעירים רוב השירים הם של גברים, ולגבי האומנים הוותיקים יותר לא תמיד יוצאים דברים טובים שמעודכנים למוסיקה היום. אני בטוח שבמשך השנה זמרות משולבות בפלייליטים השונים. אני יודע שכך זה אצלי".

האם המוזיקה הנשית היא פשוט פחות טובה?

"מוזיקה גברית לא טובה יותר, הכמות היא הפקטור שבגללו יותר זמרים מושמעים. עובדה שדווקא בין היוצרים (מילים ולחן, ר.ז) יש יותר נשים. יש שוני במוסיקה. נשים זמרות רכות יותר בשירה ולטעמי נעימות יותר לאוזן.

דידי הררי. מתוך ויקיפדיה. צילום: ניצן הפנר


אז יש הדרת נשים או אין?

בסופו של דבר צריך לבחור איקס שירים לפלייליסט ומתוך כ-80 שירים שיוצאים בשבוע הרוב הוא גברי. שוב, חוסר האיזון נובע מכמות השירים המגיעה לעורכים. טוב יותר יהיה אם נשים נוספות יצאו מאחורי הכתיבה וישירו. אני בהחלט לא חושב שיש כוונת מכוון להדיר נשים".

אליקו: "בשנים האחרונות יש לבלוב של מוזיקאיות חדשות"

"אני לא יכול לדבר על הפלייליסט הישראלי מכיוון שאצלי אין דבר כזה פלייליסט", אומר אליקו המנחה והעורך של 'ערב ים תיכוני' ברדיו לב המדינה. "אני  משמיע שירים שאני אוהב ללא העדפה של מוצא ומין. לשמחתי בשנים האחרונות יש לבלוב של זמרות חדשות. הרבה מוזיקאיות שעלו לתודעה כמו נסרין קדרי, האחיות קרקוקלי ועוד רבות וטובות. פעם היה רק את זהבה בן, שרית אביטן,  ושרית חדד. היום יש יותר נשים ויש להן יותר מקום".

גלגלצ יצאה בקריאה נואשת לקהל לבחור שירי מוזיקאיות נשים. איך זה מסתדר עם הפריחה שעליה את מדבר?

"אז בפעם הבאה תעשי כתבה על הפלייליסט של לב המדינה".

אליקו. צילום: רמי זרנגר

אבל אתה מייצג נישה אחרת – המוזיקה הים תיכונית

"המוזיקה הים תיכונית היא כבר מזמן לא רק נישה, היא קונצנזוס ארצי. לב המדינה ונתוני ההאזנה מוכיחים את זה. זה מדבר בעד עצמו, מאות ואלפים שומעים אותנו. כשיש שירים טובים אז אין שאלה האם זה שיר של גברים או של נשים. כשאני נכנס לעריכת תוכנית אני לא נכנס עם שירים שאני יודע מה הם או מיהם, אני שומע שיר. אם זה שיר יפה אנגן".

למה לדעתך בכל זאת מדברים על הדרה?

"בזמן האחרון יש יותר זמרות טובות, אבל עדיין יש יותר זמרים מזמרות וזו עובדה. יש יותר ויותר נשים מוזיקאיות בשטח ולו רק בגלל שקיימות תוכניות טלוויזיה שמייצרות זמרות לא רעות בכלל. אני מאמין שאם מוזיקאיות יתמידו ויעשו מוזיקה טובה המצב ישתנה. ואחרי הכל אין מה לעשות זה גם תלוי במזל".

לבנת בן חמו: "צריך לשנות את מאזן הכוחות, זה פשוט לא עובר יותר"

בניגוד לקולגות הגבריות שלה, שדרנית גלגלצ לבנת בן חמו דווקא כן מצביעה על בעיה חמורה בעולם המוזיקה הישראלי. אחרי הרעש שעשה המצעד השנתי של גלגלצ, תחנה בה היא משדרת ועורכת כבר מעל 12 שנים, היא אפילו הגדילה לעשות ופרסמה פוסט בועט בנושא. לדבריה היעדרן של הזמרות מהפלייליסט נובע ממספר גורמים.

"אני לא חושבת שנכון להגדיר את המצב של מיעוט נשים במוזיקה כמצב של 'הדרת נשים'", אומרת בן חמו, "רוב תחנות הרדיו לא שוללות שיר בגלל שאישה מבצעת אותו. המצב הוא הרבה יותר מורכב והרבה פחות פופוליסטי מהכותרת 'הדרת נשים' שכבר הפכה לקלישאה".

לבנת בן חמו. צילום: הילה שילוני

"נתחיל בעובדה שבדומה לשדות תעסוקה אחרים, לנשים קשה יותר. וכן, גם במוזיקה", ממשיכה בן חמו בניתוח המצב. "זה מתחיל בראש ובראשונה בנתונים. רק כ-25% מכלל היצירה בארץ, היא יצירה של נשים. זאת כאשר נשים מהוות כמחצית מהאוכלוסייה. מכאן נשאלת השאלה למה. ראשית, מדובר בשדה שהוא מאוד גברי. זאת לא רק העבודה עצמה שהיא פעמים רבות בשעות הערב והלילה המאוחרות, אלא גם האנשים שבשטח: נגנים, מפיקים מוזיקליים, טכנאים, מנהלים אישיים, מנהלים של מקומות שבהם אפשר להופיע, אנשים שעובדים מאחורי הקלעים – רוב מוחלט שהוא גברי שבאופן טבעי יוצר אווירה שהיא מאוד גברית".

איך זה מתבטא?

"זה יכול להתבטא בשפה, בהתנהלות, לפעמים אפילו בזלזול בדעתה של אישה. זכור לי למשל ריאיון עם מוזיקאית שיש לה השכלה מוזיקלית רחבה מאוד, ניסיון רב וידע בהפקה. היא נכנסה לאולפן הקלטות והביעה את דעתה בפני המפיק שלה שבתגובה הקטין אותה ולא התייחס בכבוד למה שהיה לה להגיד, במובן הזה ש'את זמרת, תתרכזי בביצוע ולא באזורים שאת פחות מבינה בהם'. את צריכה להיות אישה נחושה עם עמוד שדרה חזק כדי לשרוד באווירה כזאת".

לדבריה של בן חמו, גם במקרים פחות בוטים האווירה מכוננת תודעה: "יש לא מעט של אמנים, גברים, שנפגשים יחד לשיעורי תורה למשל ומתגבשים ל'חבורה'. לאחרונה אפילו יצא מזה שיר, 'ותן חלקנו', בהשתתפות גברים בלבד. ברור שזו זכותם וזו מדינה חופשית. אני פשוט מתארת מצב ואת ההשלכות שלו. הרבה פעמים מהחברויות הללו יוצאים אירוחים הדדיים בהופעות והגדילו לעשות אמנים גברים שיכולים לארח שלושה וארבעה אמנים גברים בערב אחד. הם לא מתכוונים להדיר אף אחת, אבל ככה יוצא כשהחבורות שאתה מסתובב בהן הן גבריות ואין מודעות מיוחדת לנושא. האירוחים הללו הן פקטור מאוד משמעותי בהצלחה של אמנים. כשאמן מתחיל מתארח אצל אמן מבוסס ומצליח, הקהל של האחרון נחשף לאמן החדש שמקבל הזדמנות להגדיל את הקהל שלו. זוהי פתיחת דלת מאוד משמעותית להצלחה בתעשיית המוזיקה הקשוחה. מהחברויות הקרובות הללו יוצאים גם מופעי סליחות על טהרת הגברים בלבד למשל. גם כאן, אף אחד לא מתכוון להדיר, אבל זו התוצאה בפועל. זה אגב גם המצב בעוד שדות, כמו הייטק ופרסום. קחו למשל את סביבתו התקשורתית של ראש הממשלה שלנו, כולם גברים צעירים שהובאו ע"י בנו יאיר משירותו בדובר צה"ל. אף אחד לא מתכוון להפלות נשים, אבל ככה זה עובד, חבר מביא חבר".

יש אווירה של הדתה? מכאן מגיעה ההדרה?

"כדתייה בעצמי נאבקתי לא מעט כדי להעניק במה למוזיקאים ולמוזיקאיות דתיים ששנים נלחמו בדעות קדומות ובחשדנות מצד הקהל הלא דתי. תמיד השתדלתי לתת להם במה שווה, לא כטובה אלא כי באמת האמנתי במה שיש להם לתת למוזיקה בישראל. היום אנחנו עדים לשינוי המבורך שהוא פרי מאמץ של שדרנים ומובילי דעת קהל כמו עומר בן רובי, מייסד "ארון השירים היהודי", אבל גם מאמץ של המוזיקאים עצמם שעמדו בסטנדרטים הגבוהים ביותר של כתיבה והפקה. בפסגות המצעדים נמצאים זמרים דתיים ושירים אמוניים או כאלה שמעוטרים בפסוקים מהמקורות, והכל כדבר שבשגרה. בניגוד לעבר, גם זמרים דתיים מבית ולא רק כאלה שחזרו בתשובה מקבלים חיבוק ואהדה מהקהל ומהמבקרים. פועל יוצא מעליית הזמרים הדתיים הוא התמעטות במות לנשים. אם מזמינים למופע זמר דתי מצליח שמפאת אמונתו הדתית לא מופיע עם נשים, זה אומר שבמופע הזה לא יהיו נשים. המשוואה היא לצערי כזאת. יותר זמרים דתיים מצליחים, פחות במות לנשים. אבל שאף אחד לא יחשוב שאפשר להטיל את האשמה רק על הזמרים הדתיים. יש לא מעט פסטיבלים שלוח ההופעות שלהם נעדר נשים, ובמקרה הטוב יש שם אישה אחת לצד שמונה או שבעה גברים".

למה זה קורה?

"במקרים כאלה המנהלים האמנותיים אומרים שאין מספיק נשים מצליחות שמביאות קהל  שהם יכולים לסגור לפסטיבל. לרוב זה לא מדויק. אם היו מתייעצים איתי או עם עיתונאי מוזיקה שבקיאים במפה המוזיקלית בארץ, אפשר למצוא לא מעט מוזיקאיות שעומדות בסטנדרט. וכן, צריך להתאמץ ולהביא אותן בכל מחיר, מה גם שהן לרוב זולות יותר. יש פעמים שהטענה מוצדקת, במיוחד בפסטיבלים שמוקדים לז'אנרים ספציפיים. אבל זה בדיוק העניין, הביצה והתרנגולת – יש פחות נשים מצליחות כי יש להן פחות הזדמנויות. אפשר לצפות מפסטיבל חזק ומצליח שעל כל שישה-שבעה אמנים סופר מצליחים, יפרגן לזמרת לא פחות מוכשרת אבל קצת פחות מצליחה ויעזור לה להתרומם".

למה שיעשו את זה?

"כי זה חשוב לייצר עבור הבנות שלנו במות שוויוניות. שנשים יוכלו לחלום הכי רחוק שאפשר ולדעת שזה אפשרי. ואם יהיו כאלה שיהיה קשה לגייס אותם מתוך הטיעון הזה שהוא וולונטרי ואידאליסטי בבסיסו, יש עוד טיעון – זה פשוט לא לגיטימי. כמו שהיום כל מארגן פאנל זוטר יודע שיהיו לו בעיות אם בפאנל או בכנס שלו יהיו רק גברים כי זה לא נראה טוב, ככה גם מנהלים וקובעי מדיניות בשוק המוזיקה צריכים להרגיש. שזה פשוט "לא עובר" יותר. זה הכוח שלנו כקהל, לייצר תודעה כזו ולשנות את המצב. אפשר גם להחליט שאנחנו לא תומכים באירועים שיש בהם רק גברים. לא כחרם אלא כניסיון לשנות את מאזן הכוחות".


אתם מרגישים את זה גם אצלכם בגלגלצ? יש לכם איזשהו מנגנון של אפליה מתקנת?

"אנחנו בהחלט חשים במיעוט השירים שנשלחים אלינו מצד זמרות. מבחינה מספרית יש פחות נשים ששולחות סינגלים ביחס לגברים. גם אם כל השירים ששולחות נשים יעברו פלייליסט, עדיין לא נגיע למצב שוויוני. קצרה היריעה מלתאר כאן כיצד עובד מנגנון הפלייליסט ואיך בעצם מחליטים איזה שיר יעבור ואיזה לא אבל חשוב לציין שההצבעה בתוך הפלייליסט היא דמוקרטים והשירים שעוברים את הוועדה הם אלה שקיבלו את מירב הקולות מהחברים בישיבה. יש כאלו שסבורים שאישה לא צריכה לקבל הקלה רק בגלל שהיא אישה. כלומר, שהשיר צריך לעבור את המערכת הקפדנית כמו כל שיר אחר. אני ואחרים חושבים שאפשר להחליט לשמור על כמות מסוימת של נשים שייכנסו מדי שבוע או שבועיים ללא תלות בכמות שירי הנשים שמגיעים אלינו. אני חושבת שזה לא פוגע ברמת השידורים שלנו ושיש מספיק נשים שעושות מוזיקה מצוינת שראויות להיכנס וכן, גם לעקוף זמרים גברים אחרים. אני ממש משתדלת להגיע למצב של 50% נשים בכל שעה שאני עורכת, אם לא יותר. זה לא פשוט כי ההיצע מצומצם יותר, זה דורש ממני יותר זמן אבל זה לגמרי אפשרי".

במסגרת עריכת מצעד הפזמונים האחרון פניתם בקול קורא לציבור לבחור שירי מוזיקאיות נשים. מדוע זה נעשה? והאם זה עזר?

"לא הייתה שום פניה רשמית כזו. אולי שדרן או שדרנית אמרו משהו בשידור, אבל זה היה מטעם עצמם".

יש כאלו שחושבים שקיימות פחות נשים מוזיקאיות נשים ממוזיקאים גברים כי החברה הישראלית היא גברית, ונשים עדיין נדרשות להקדיש את חייהן לאימהות, את מסכימה עם הטענה?

"אני חושבת שהחברה שלנו הרבה יותר ביקורתית כלפי נשים. המראה החיצוני למשל, הוא פקטור מאוד משמעותי ביחס למוזיקה שלהן, בעוד שגבר פחות נשפט על פי הפקטור הזה. גבר יכול להשמין ולהקריח, לעלות לבמה בג'ינס ובטי-שרט ולקבל אהבה, שזה מקסים בעיניי. אבל אישה נדרשת יותר להקפיד על המראה החיצוני שלה ומצד שני גם לא להיות חשופה וחצופה מדי, שזה גם מזמין ביקורת מהצד השני. זכורה לי למשל תמונת שער של קרן פלס בביקיני שגררה תגובות נסערות. גם אימהות, זה נושא חשוב שצריך לדבר עליו. השנים היקרות שכדאי להשקיע בפיתוח של קריירה בתחום, הן גם השנים של בניית המשפחה והבאת ילדים. בניגוד לשדות אחרים שבהם אפשר לפתח קריירה מאוחרת גם בגילאי ה-40 פלוס, במוזיקה זה לא ככה. אצלנו הנשים, את לא יכולה להביא ילדים מתי שתרצי או אחרי שתתבססי, כי יש ביולוגיה. זה אומר שאם את מחליטה ללכת על זה, את נדרשת לוויתורים ואת תזדקקי לתמיכה מאוד גדולה בבית ומהסביבה הקרובה. תמיכה שלא לכולן יש. בפועל זה אומר, היעדרות מהבית לשעות ארוכות, ובעיקר שעות אחר הצהריים והערב שאלה השעות שלנו עם הילדים, זמן ארוחת הערב וההשכבות. ייתכן שבמקצוע אחר אישה הייתה בוחרת להביא לעולם שלושה וארבעה ילדים ואילו בתחום הזה היא מבינה שהיא כנראה תצטרך להסתפק בפחות כי יש מחיר".

מה זה אומר?

מוזיקאיות רבות כמו ריטה, מירי מסיקה, קרן פלס, שירי מימון, נרקיס ודנה ברגר, מסתפקות בשני ילדים בלבד. אחרות כמו מרגול, זהבה בן, לאה שבת, שרית חדד ועלמה זהר הביאו ילד או ילדה אחת. יש גם כאלה שבחרו שלא להביא ילדים או שהחיים הובילו אותן לשם. קשה מאוד למצוא זמרות מצליחות מאוד עם שלושה וארבעה ילדים. זו עובדה ולדעתי זה לא מקרי. כלומר, יכול להיות שהמצב היה זהה גם אם היו בוחרות במקצוע אחר, אבל מניסיוני וממאות השיחות שקיימתי עם מוזיקאיות, זה בגלל שהמקצוע הזה הוא מאוד תובעני ודורש ויתורים שלא כל אחת מסוגלת לעשות. בטח שלא במדינה שמאוד מעודדת ילודה וביקורתית כלפי אלו שלא לוקחות חלק במירוץ, כמו ישראל".

האם את כשדרנית אישה הרגשת במהלך דרכך כשדרנית מוסיקה שיש אפלייה גברית וקשה לך כאישה להתברג?

"כשדרנית, מעולם לא הרגשתי ככה. צריך להגיד שאצלנו בגלגלצ יש הרבה יותר שדרניות מאשר שדרנים. זה בגלל שלא כל חייל גבר יכול להתקבל לכאן, אלא רק כאלה שאין להם פרופיל קרבי, מה שמצמצם את האפשרויות לגברים ויוצר בעצם סוג של אפליה לטובת נשים. אולי אחד השדות היחידים שבהם קיים מצב כזה"

 

אליקוגלגלצדידי הרריהדרת נשיםלבנת בן חמו