הופעה ראשונה אחרי המשבר או הופעה בין הסגרים?

"מותר לך להשאיר כלים בכיור. אף אחד לא יבוא לבדוק. לאף אחד לא אכפת. הכי חשוב שאכלתם יחד ושהיה לך ערב נעים.

מותר לך להיות עייפה. התרוצצת כל היום, עבדת, נסעת, חזרת, עשית המון, הספקת, ארגנת. את יכולה להרים רגליים, ולהודיע לכולם שזהו, היום שלך הסתיים. עכשיו הזמן שיטפלו בך.

מותר לך להגיד "לא מתאים לי". לזה שמציע לך עבודה חדשה. גם לזה שמנסה למכור לך משהו שלא מתאים לך. מותר לך להחליט מה מתאים לך.

מותר לך לאהוב את ילדייך עד השמיים, לעשות בשבילם דברים ולפנק אותם ‐ אבל מותר לך גם להציב להם גבולות. זה חשוב. תזכרי, ההורים שלך הציבו לך גבולות הרבה יותר נוקשים, ואת אוהבת ומעריכה אותם מאוד. (הלוואי וילדייך יתייחסו אלייך כמו שאת מתייחסת להורייך).

מותר לך להתעקש על אהבה. להתעקש על להיות נאהבת אך גם לאהוב. זכותך. אהבה היא חלק מהותי בחיים, היא לא רק התבלין. חיי היומיום והשנים החולפות הם אויב גדול של האהבה. היא נובלת כשלא מטפלים בה. מותר לך להילחם על האהבה. זו המלחמה הכי חשובה שתעשי." ליהיא לפיד

ליהיא לפיד ודנה ברגר בהופעה 3.2.21 בית ציוני אמריקה. צילום הדס רגולסקי כריסי

את הטקסט הזה הקריאה אמש ליהיא לפיד, תוך שהיא משמיטה חלקים שכבר אינם רלוונטיים למציאות החדשה שלנו. ישראל מציינת שנה לפרוץ משבר הקורונה. בדיוק לפני שנה (פחות יומיים) החליטו לסגור את הכל- מופעי התרבות בוטלו, הכנסים בוטלו, המוזיאונים נסגרו,, המרחב הציבורי כולו הפך לסכנה. זה לקח עוד שבוע וגם בתי הספר נסגרו ומדינה שלמה, כמו העולם כולו עברו הדממה. בספרי ההיסטוריה יחליטו כבר איך לתאר את המשבר הזה, אבל לנו שחיים אותו זה בעיקר תחושת המחנק. כל אחת ואחד מאיתנו רשמו לעצמם לאורך השנה הזו מה הדבר שאני הכי מתגעגע.ת אליו. אצלי (ויסלחו  לי המסעדנים) זו התרבות. הופעה, קולנוע, מפגש אנושי עם אנשים יוצרים. 

אתמול, לראשונה, הלכתי לראות הופעה- "השירים והמילים: ליהיא לפיד ודנה ברגר" מופע הפתיחה של האתר Funzing בעידן התו הירוק. זה היה מרגש עוד משלב קניית הכרטיסים. הידיעה שעכשיו זה באמת קורה. ההתלבטות איך לצאת מבגדי הבית (לא באמת יצאתי, רק לבשתי מעיל נורמלי שלא הצלחתי לרכוס כי לא זכרתי איך…), להתאפר חצי פנים (כי המסכה באמת לא מצריכה יותר) ולראות אולם מלא נשים (ומעט גברים אמיצים) שרק רוצות רגע לעצמן, לחזור לשפיות, להיות מה שהיינו פעם לפני המשבר אבל לפי הכללים – עם הושבה של סדרנים, מרחק ומסיכות. 

לפיד וברגר היו נרגשות גם הן, 'איזה כיף לראות אתכן שלא דרך ריבועים שחורים קטנים.' בשביל שתיהן זו הופעה ראשונה אחרי שנה שלמה שכל התכניות בוטלו, וכך גם בשביל הקהל. הן הופיעו יחד עוד לפני הקורונה, אבל עכשיו זה היה נראה שהן מתרגלות שוב את הדינימקה ביניהן. הן דיברו, איך לא, על אימהות, על המהפך שעברו אמהות בשנה הזו, על החזרה לאחור שלנו כנשים ועל התקווה שעכשיו, באמת נוכל לחזור. אולי לא למה שהיה, אבל בטח להתקדם מהמצב שהמשבר הזה הכניס אותנו. 70% מאלו שהוצאו לחל"ת השנה היו נשים, רבות קיצצו את משרתן, ורוב מוחץ שלנו הן שמטפלות בילדים בין הסגרים והזומים. ולרגע אחד יכולנו שוב לנשום, להקשיב לסיפורי אהבה, לראות שתיים שמדברות בכנות על האתגרים והכאבים, על המסע שלהן האישי וגם על המסע של כולנו. 

דנה ברגר בהופעה. 2.3.21 בית ציוני אמריקה צילום הדס רגולסקי כריסי

"ועכשיו כשאין שמיים
רק עננים של חוסר ודאות
ונדמה שאין סיבה לחיות
אם אין סיבה למות…

עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר
עד שזה עבר…" (דנה ברגר)

ברגר סיפרה מתי כתבה את השיר הזה ולמי, זה שיר אהבה, אבל כששרה אותו, הרגשנו שזה עלינו. כאן ועכשיו. בערב שמוקדש לנו. לפיד סיימה את הערב בהצדעה לנשים- העובדות והמובטלות, אלו שלקחו את עול המשפחה ואלו שהן יחידניות והן המשפחה, אלו שכמהות למשפחה ואלו שבוחרות שלא להביא ילדים לעולם, אלו שהחיים שלהן נעצרו ואלו שהמשיכו לרוץ מהר על הגלגל, וגם לאלו שעכשיו מגלות שוב בצעדים מהוססים את המרחב הציבורי. קל להסתיר דמעה מתחת למסיכה אבל את הברק בעיניים של אלו שישבו שם אתמול נזכור לתמיד כמורשת קרב ל'הופעה הראשונה אחרי המשבר' בתקווה שאפשר להתחיל לדבר על אחרי המשבר ולא על הופעה בין הסגרים. 

דנה ברגרליהיא לפיד