האישה עם הזקן שניצחה את האירוויזיון

"כל מי שחושב שמהאירוויזיון נשאר רק קרקס מטורלל קיבל אתמול עוד חיזוק", כך פתח גיא פינס, לא אחד שאפשר להאשים בפוריטניות בדרך כלל, את האייטם בתכניתו על זוכת האירוויזיון הטרייה, מלכת הדראג האוסטרית קונצ'יטה וורסט."תארי לך שניקול ראידמן הייתה מגדלת זקן", סיכם. תארו לכם, באמת. בטור של אריאנה מלמד באותו נושא ב-Ynet הטון היה מזלזל אף יותר, אולי מתוקף הרישיון שנותן העיסוק באירוע כה טראשי מסורתית, נקבע חד משמעית כי "הגברת היא לא גברת", ונצחונה של קונצ'יטה הפך את האירוע סופית ל"פריק שואו מודרני".

קונצ'יטה וורסט. צילום: רויטרס

ציירי לך זקן

הבחירה במילים "קרקס" ו"פריק שואו" כמובן שאינה מקרית. "הגברת המזוקנת" כפי שמאזכרת מלמד אכן הייתה אורחת ואטרקציה קבועה בקרקסים וקרנבלים נודדים מאז שחר המערב המודרני, והדימוי השתרש בדעה הקולקטיבית כסממן לקיצוניות, ביזאריות, אפילו חוסר אנושיות. הגברת המזוקנת הוצבה בשורה אחת עם האיש בעל פני הלטאה.

בבחירת המילים הזו לא רק מבטלים פינס, מלמד ואחרים את ההישג הפוליטי המרשים של קונצ'יטה ואת האצבע המשולשת המסוגננת היטב שכיוונה אירופה כולה באותו לילה כלפי פוטין ורוסיה. הם מבטלים אותה בעצמה, על מהותה המגדרית וזכותה להיות ג'נדר-בנדר, לא גבר ולא אישה וכן גבר וכן אישה באותו זמן.

לא עובדת בשביל אף אחד

פינס ומלמד אינם לבד, ערוצי התגובות האינטרנטיים השונים גועשים בימים האחרונים, ורבים מהם מצליחים לפספס גם הם את החשיבות הפוליטית הגדולה של הניצחון הזה ולעסוק בתפל מכל – האם שיער הפנים של קונצי'טה אמיתי או מזויף, מה שיש או אין בין הרגליים של המנצחת. הכעס בתגובות האלו הוא כנראה הרבה מעבר לתגובה לשיער הפנים של קונצ'יטה, הוא תגובה לבחירה שלה – שלא לבחור צד.

נשים בעלות שיער פנים אמנם עוררו תשומת לב צהובונית מאז ומתמיד, אפילו דימויים של כאלו באמנות, כמו ציורה המפורסם של פרידה קאלו, הצליחו להיחקק בקרנית הזיכרון המערבית, גם במקרים בהם לא היה מדובר באמנות יוצאת דופן במיוחד טכנית. עצם הדימוי הקיצוני הספיק. אבל אלו בעיקר נשים וגברים מפורסמים שלא התיישרו לפי החלוקה הבינארית הברורה של גבר ואישה, זכר ונקבה, שעוררו את התגובות הכי כועסות מאז ומעולם.

הזמר הבריטי האקסצנטרי בוי ג'ורג' הקים עליו מהומה כשנחשף כדמות מאופרת, נשית ומאובזרת באופן שגרם לו להראות חריג במיוחד כשהגיע לאמריקה. פרינס, מאמני הסול והR&B הגדולים בתולדות אמריקה, הוא אחד הגברים השחורים הראשונים שהרשו לעצמו לשחק במגדר מול עיניה הבוחנות של האומה, ודיוויד בואי הכריזמתי לכד את תשומת הלב של דור שלם, ובשנים האחרונות אדם למברט, יוצא אמריקן איידול, שנודע בזכות האייליינר, העיכוסים החצופים והמיניות המתפרצת, ובריאן מולקו סולן פלסיבו, מי שנחשב בעיני רבים ממשיכו של בואי.

דיוויד בואי, אדם למברט ובוי ג'ורג'

נשים בנדריות ראויות לאזכור כוללות את גרייס ג'ונס העוצמתית והבלתי מתפשרת, סולנית להקת "סקאנק אנאנסי" דברה דייר (סקין), הזמרת הלסבית האמריקאית ואייקון הדייקיות הבינלאומי קיי.די לאנג, אלן דג'נרס הסולידית למדי שדוגלת בשיער קצר ולבוש גברי מלאים. גברים ונשים אלו כבר עמדו בעין התקשורת בצורה כזו או אחרת, נהנו מהחשיפה אותה ביקשו, ובכל זאת לא תמיד סיפקו תשובה ויזואלית ברורה וחד משמעית לשאלה שכל כך מטרידה את ההמון: "זה גבר או אישה?".

שעירה לעזאזל

נראה שקונצ'יטה וורשט, עליה שמעתם במקרה הטוב לראשונה לפני כמה חודשים ובמקרה הרע לפני כמה לילות, מעוררות תגובות קיצוניות גם הרבה יותר משעוררה עליה דנה אינטרנשיונל ב-1998 את ביקורת וזעם הקהל והמבקרים, כשניצחה באותה תחרות. חלק מהפער הוא כמובן טכנולוגי – אילו היו טוקבקיסטים בעת ניצחונה של דנה, סביר להניח שהיינו זוכרים אותם יותר מאשר את תמונות החגיגה המשותפת עם אוהדי מכבי תל אביב בכיכר. אבל יש כאן משהו נוסף מעבר לזה. דנה אינטרנשיונל עשתה ככל שיכלה כדי להיטמע כליל במגדר הנשי, כדי "לעבור" כאשה טבעית, גם אם במקרה אחת שהיא דיווה. בשורה התחתונה, דנה קיבלה עליה את הבינאריות המינית המצופה ו"בחרה צד". למרות הביקורת הש"סיטית, למרות אי אילו ביטויי אי-קבלה כלפיה כאן מבית, כשניצחה זה הספיק כדי ש"ייסלח" לה. לא הפעם.

קונצ'יטה וורסט לעומתה היא אכן מלכת דראג, קרי גבר בלבוש אישה, אך מגדרית היא מגדירה עצמה "נייטרלית". מבחינתה היא לא גבר ולא אישה, וזה בדיוק המסר של הזקן הזה. היא מעוררת תגובות קיצוניות אלו כי היא מעזה לצפצף על הקווים האדומים של המערכת המגדרית כולה ולערבב באופן בוטה בין אספקטים נשיים וגבריים, בעצם נוכחותה. אתם לא חייבים להבין, היא בעצם אומרת, הקיום שלי לא נועד לסיפוקכם, ולכן אינו תלוי בהבנה או אפילו בקבלה מצדכם.

ההפך מאנדרוגינוס

על "האישה עם הזקן" שמשתתפת באירוויזיון שמעתי לפני כמה חודשים, ובתור מישהו שלא היה מופתע לגלות שאחרי שבשנה שעברה התחפשה מורן מזור מטעמנו לאורסולה מבת הים הקטנה יישלח השנה נציג ישראל מחופש כדנבר הדינוזאור האחרון, לא הרמתי אפילו גבה. אבל הדמות של קונצ'יטה וורסט קיימת מ-2011, ולא נוצרה במיוחד כדי לייצג את אוסטריה. אפילו הזקן היה שם הרבה קודם לכן, ואם חשבתם כמוני שמדובר בגבר גיי שעוסק בדראג ופשוט לא מעוניין להיפרד מהזקן שלו – מסתבר ש"על אזרחי" מסתובב תומאס-קונצ'יטה עם פנים חלקות לגמרי. כלומר, אין כאן עניין של נוחות אישית, אלא בדיוק ההפך: הבחירה בזקן אם כך היא מודעת ופוליטית לחלוטין.

קונצ'יטה, הנושאת שם שבעצמו מערב סלנג לאיברי מין נשיים וגבריים יחד, אולי מגדירה את עצמה ג'נדר ניוטרל, אבל בפועל היא ההפך המוחלט מאנדרוגינוס: לא גוף ופנים על-מיניים, שניתנים לפירוש כך או כך, אלא שילוב מובהק של אלמנטים סופר נשיים וסופר גבריים – זה לא "האם זה גבר או אישה". זה – "זה גבר ואישה".

אולי קונצ'יטה וורסט כל כך חתרנית דווקא משום שבלב קונצנזוס הפאייטים, במקום שבו יכלה בקלות לעבור כאישה, היא עומדת ומזכירה לכולנו שהיא לא – ובכלל, שהיא לא כאן כדי לחרמן אותנו או למצוא חן בעינינו, אפילו כשהיא לבושה ככה. וזה, כנראה, הדבר הכי קשה לבליעה עבור אינספור האנשים שמצליחים להתכחש לעובדה שלא רק שאישה עם זקן ניצחה את האירוויזיון כולו – זה כנראה גם היה השיר החזק והבולט ביותר בתחרות של אותו ערב. שיר שמדבר על קימה מבין ההריסות, על הצלחה למרות דיכוי, מלל שקשה שלא לקשר ישירות למאבק ההישרדות של קהילת הלהט"ב בימים אלו, ברוסיה. על כל אלו ועוד, ברכותינו, קונצ'יטה.