מבט מבפנים: איך מונעים את האסון הבא?

למעלה מ 20 שנים ליוויתי טיולים.

את הטיול האחרון שלי סיימתי ללוות לפני ארבעה חודשים ותליתי את נעלי הטיולים שלי לתקופה הקרובה.
בתחילה בתור מלווה חמוש בקרבין של המשמר האזרחי בהתנדבות, לאחר מכן כמגיש עזרה ראשונה ולבסוף כחובש.
באופן אירוני, דווקא מהטיול האחרון חזרתי הביתה מיובש אחרי טיול קשוח במיוחד והחדרתי לעצמי עירוי.

כבר כשהשתחררתי מהצבא ב2001 העדתי בתצהיר בפני עורך דין, נגד אחראי טיול בבית הספר הריאלי בחיפה. אחראי הטיול החליט, בניגוד לדעתי המקצועית הרפואית, להמשיך לטייל עם מורה שנפלה וספגה קרע בברך ושבר/סדק בגולגולת.

טיול אחרי טיול, שנה אחרי שנה הייתי עד לחוסר אחריות, זלזול בחיים ובבטיחות ולתרבות ה"יהיה בסדר".

לפני שלוש או ארבע שנים (התאריך המדוייק שמור במערכת) ליוויתי טיול של מכינה קדם צבאית בשם "אחרי".
אני מכיר את המכינה היטב.

צומת להבים.
גשם שוטף בשילוב טמפרטורה נמוכה במיוחד.
דקות אחרי שהגענו לשטח היה ברור שאנחנו בבעיה.
מערך האוהלים שהוקם בשטח, כולל המרפאה, לא הצליח להגן מפני הקור והרטיבות.
עם רדת החשיכה התחיל טפטוף של צעירים רטובים עד הגרביים, עייפים מניסיונות לבוסס בבוץ העמוק, מנסים לשמור על חום גופם ועושים פרצוף של גיבורים.
משחקים אותה ילדים גדולים. התחלתי להתריע על המצב בעדינות.
כשהתחלנו לפנות ילדים על גבול היפותרמיה התרעתי בפני המעסיק שלי
כשזה לא עזר התרעתי בפני אחראי הטיול, אדם רציני בעל דרגה צבאית גבוהה במילואים.
כשזה לא עזר התקשרתי לחדר המצב של משרד החינוך והסברתי את המצב.
השאלה הראשונה היתה "מה מספר/סמל הטיול או המוסד החינוכי".
מסתבר שהילדים האלה, בגלל שהם מעל גיל 18 נופלים בין הכיסאות.

בשעה 12 בלילה כשהציוד הרפואי שלי היה בלתי שמיש/נגמר, כשהבנתי שארוחת הערב כוללת לחם עם שוקולד כך שהילדים והצוות לא מצליחים לייצר חום גוף ראוי, אחרי שעות ארוכות של עמידה על הרגליים בבוץ עד הברכיים וטיפול בילד אחרי ילד, וכשהוסבר לנו שהילדים עומדים לבלות את הלילה בבוץ על יריעות ניילון, הסברתי שאנחנו עומדים על קצה תהום
אסון עומד לקרות!
אחראי הטיול ניסה להעתיק את הטיול לאולם ספורט ביישוב סמוך אך הסתבר שיחידה צבאית הקדימה אותנו ונמצאת במבנה.

משלא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת ולא יכולתי לתת יותר מענה לילדים הרועדים, הבוכים, ולא יכולנו להגיע יותר לשטח עם רכבים רגילים, עזבתי את המקום יחד עם חובשים נוספים.
חשבנו שבכך הסתיים הטיול.
בדיעבד הסתבר לי שהוחלט שאני ב"דקת קריאה" למקרה חירום.
איזה דקה ואיזה קריאה…
אחראי הטיול החליט להמשיך את הטיול עם כמה חובשים שנשארו, עם רופא ופראמדיק שהגיעו עם אמבולנס פרטי ללילה.

לסיפור שלנו יש סוף "טוב" אף על פי שאני מותח קו ברור בין ההתנהלות שהייתי עד לה ועד לאסון שהתרחש ביום חמישי, כך שעם חושבים על זה, הסוף בעצם לא היה טוב ברמה של אסון לאומי.


האם זה הסוף או שאנחנו כבר דוהרים אל האסון הבא?

למעלה מ20 שנה שאני מטפל בילדים שסובלים ממגוון סיכונים

אנשים לא מוכשרים שמנהלים את מערך הטיולים,
בעלי תפקידים עם הכשרה מינימאלית אם בכלל.
היררכיה לא ברורה של בעלי תפקידים בשטח.
מפקחים שזועקים את זעקת חוסר האחריות ואוזלת היד באכיפה.

פתחתי ורידים באמצע המסלול,
פיניתי ילדים ומבוגרים פצועים,
סחבתי על הגב מעל ומעבר לציוד התקני של משרד החינוך
והכל תוך כדי הרגשה קשה שחיי הילדים שלנו הפקרות .

עכשיו המערכת מקשיבה.
עכשיו הזמן לא לקבור את המתים ולהמשיך הלאה אלא לנסות ולעשות שיפוץ יסודי של המערכת כשכולם מנסים לכסות את התחת שלהם.

מה ניתן לעשות כבר עכשיו?

להיות מעורבים.
שבית הספר ידע שאנחנו מסתכלים ובוחנים ובודקים.
לאן הילדים הולכים, באיזה שעה, מה אמור להיות מזג האוויר,
איזו חברת אבטחה מאבטחת את הטיול, כמה חובשים? (בנוסף על מגישי העזרה הראשונה), כמה נושאי נשק?
איך מגיעים לטיול, איך חוזרים
היכן לנים.
מי שומר על הילדים בזמן שכולם ישנים
האם יהיה עוד בית ספר במתחם הלינה בזמן שהילדים ישנים שם, איזה בית ספר, כמה ילדים איזה כיתה?
כמה מורים יוצאים לטיול, אם המחנכת לא יוצאת אז מי כן יוצא, ומה הזיקה שלו לכיתה.
מי אחראי/ת הטיול?.
האם יש מורי דרך?
רצוי לבקש את "תיק הטיול" בו כתוב במפורש כל המידע הזה כולל מספרי טלפונים של כולם: הנהגים, החובשים, נושאי הנשק, חדר המצב, מספרי חירום, מספרים של המורים והגדרות תפקידים.
האם יש אישור של "חדר המצב" של משרד החינוך?
בתי ספר אחראיים יתנו לכל אחד מהמבוגרים בטיול "תיק טיול".
תבקשו לקבל את תיק הטיולים למייל שלכם.
תהיו מעורבים!

בשקיפות המערכת תעבוד טוב יותר.

יהי זכרם של הילדים ברוך. הלוואי והמערכת תתעורר.

אסון השיטפוןהאסון בצפית