קמינו דה סנטיאגו: מה גורם לאישה בת 50+ לצאת למסע רגלי של 800 קילומטרים?

"אני בת 57, מתוכן 30 שנה אני נשואה, וכבר 25 שנה חיה כמהגרת בארץ אחרת. הבת שלי התבגרה ויצאה מהבית. הייתי צריכה פסק זמן לעצמי כדי להיזכר מי אני מתחת להגדרות החיצוניות ומחוץ למסגרת המשפחה", פשוט ככה, על כוס קפה של בוקר בכפר שכוח אל בצפון ספרד ענתה לי בלינדה, פיליפינית שחיה באנגליה, על השאלה 'למה החלטת לצאת לקמינו דה סנטיאגו?'.

הקמינו דה סנטיאגו, או הקמינו, בקיצור, הוא מסלול העלייה לרגל השלישי בחשיבותו בנצרות, אחרי רומא וירושלים. יש מגוון מסלולים משניים באירופה אבל כולם מתנקזים אל המסלול העיקרי שמטפס דרך הפירנאים מצרפת אל ספרד וחוצה את כל צפונה, לאורך כ-800 קילומטרים. מה שהתחיל לפני יותר מאלף שנים כמסלול לצליינים אדוקים שעלו מרחבי אירופה אל העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד – שבה מאמינים שקבורות עצמותיו של יעקב בן זבדי, אחד משניים עשר השליחים – הפך בשנים האחרונות למסלול רגלי שמושך אליו שלל טיפוסים מרחבי העולם.

בשנת 2017 צעדו בקמינו יותר מ 300,000 גברים ונשים (בערך חצי וחצי), משפחות, צעירים, פנסיונרים. יש כאלו שהולכים בקבוצה, כאלו שבזוגות, ויש שבוחרים ללכת לבד, כמוני. הדרך עצמה מושכת כי היא עוברת בכמה מחוזות שונים בספרד, כוללת נופים מרהיבים, עיירות ציוריות מימי הביניים, ערים גדולות ותוססות, כפרים שלווים מוקפים בשדות או בכרמים, וחוצה הרים, יערות, נהרות ונחלים. ההיסטוריה העשירה באה לידי ביטוי בכנסיות מעוטרות, אתרים ומבנים עתיקים ושפע של מוזיאונים, והספרדים עצמם לרוב חביבים ומקבלי פנים. והכי חשוב, הנוחות – יש שפע של מקומות לינה בדרגות שונות, מסעדות זולות או סופרמרקטים עם מצרכים והדרך משולטת היטב כך שקשה להתבלבל.

800 ק"מ של נוף. קטע דרך מהמסע

בין ההולכים יש מן תחושת אחווה ומשפחתיות, ושיחות מלב אל לב עם זרים גמורים הן דבר נפוץ. הדרך מעוררת אווירה של פתיחות וקבלה, ההליכה משאירה לך הרבה זמן לחשוב ולעבד דברים, אז כולם שמחים לשתף ולפרוק, אבל גם להקשיב ולספוג. אחד מנושאי השיחה הנפוצים הוא השאלה 'למה יצאת לקמינו?' ומסתבר שאנשים מחליטים לצאת למסע הזה, שבועות ארוכים ומפרכים שדורשים התמודדות עם קשיים פיזיים ומנטליים, ממגוון עצום של סיבות. בין אם הם חובבי טבע וטיולים או אנשים שמחפשים אתגר גופני, מסיבות דתיות, כמובן, אנשים שנמצאים בצומת בחיים והיו צריכים פסק זמן לחשבון נפש, כאלו שהולכים את המסלול עבור, או לזכר מישהו שאינו מסוגל, ואחרים שבאו להתאושש אחרי משבר גדול. אני יצאתי אליו בפעם הראשונה לפני 14 שנה, כשסיימתי את התואר הראשון והייתי קצת אבודה ומבולבלת לגבי העתיד, והפעם יצאתי כי הרגשתי שעם השנים פיתחתי כמה דפוסי התנהגות שאני לא אוהבת ורציתי לבחון אותם ואת עצמי.

ובמהלך המסע בארוך הזה שמתי לב שאני פוגשת לא מעט נשים בנות 50-60 שצועדות גם הן לבדן. הדפוס החוזר הזה עורר את סקרנותי והחלטתי לרדת לעומקו, אז השתדלתי לנצל הזדמנויות שונות לאורך הדרך כדי לשאול מה הביא אותן לכאן. קיבלתי מהנשים האלו תשובות חשופות וכנות, ושמעתי כמה נקודות בולטות שחזרו על עצמן ושפכו אור על המהות של להיות אישה, לטוב ולרע. והעובדה שאני צעירה מהן בשני עשרים אפשרה לי גם להשוות מנקודת המבט של בנות דורי. בסך הכול השיחות האלו לימדו אותי שיעור על כוח נשי, אומץ, שבירת מוסכמות ופריצת מחסומים אישים.

נושא הזהות התגלה כמוטיב חוזר בווריאציות שונות, כי הנשים האלו חיו חיים מלאים ועם ההגעה לגיל הפרישה עלתה במוחן המחשבה 'רגע רגע, כבר שכחתי מי אני בכלל'. עם השנים הצטברו עליהן עוד ועוד הגדרות ותפקידים, הן היו רעיות צעירות, אימהות, חלקן מהגרות, הן למדו ופיתחו קרירות, ועכשיו הגיעו לגיל שבו ההגדרות האלו מתחילות להתערער עם היציאה לפנסיה והילדים שעוזבים את הבית. במשך הזמן הן נאלצו להתפשר, להקריב ולתת מעצמן, ועכשיו החליטו שמגיע להן משהו שהוא רק עבורן. "קניתי לעצמי מתנה," חלקן אמרו לי, במין התנצלות מתבדחת, כאילו הן צריכות לתרץ את ההחלטה ה'הזויה' להשאיר את כל זה בצד לרגע ולצאת לבדן למסע לגילוי עצמי מחודש.

אמנם בלינדה עברה בשנות העשרים שלה לאנגליה בעקבות בעלה, אבל אצל אאידה, בת 59 ממקסיקו, המעברים היו עניין שבשגרה במשך השנים. בהתחלה היא סיפרה לי בהתלהבות שיצאה למסע ממניעים דתיים ורוחניים, אבל לא הרחיבה על חייה הפרטיים. אחרי כמה ימים של הליכה ולינה משותפות היא נפתחה ושיתפה עוד, קודם על ארבעת הבנים שלה, שהגדול מהם בן 37, ואז על הגרוש שלה, שכבר אינו בחיים. "בגלל העבודה שלו היינו חייבים לעבור דירה כל כמה שנים, ובכל פעם הייתי צריכה לבנות את הכול מחדש, לא רק מקום לגור בו ומסגרות לילדים, אלא למצוא מקום עבודה או לנסות לפתוח עסק, לעשות משהו עם עצמי ועד שהתחלתי להרגיש שאני מתמקמת, נאלצנו לעשות את הכול מהתחלה. זה שוחק ומייאש ובסוף התגרשנו, כשהילדים כבר גדלו. אבל לא מצאתי את עצמי ולא הצלחתי להתיישב במקום אחד, וכשהחוזה שלי בעבודה עמד לפוג החלטתי שזה סימן. שנים שאני חולמת על המסלול הזה, והרגשתי שהגיע הזמן לעצור ולהתנתק כדי לברר מה הרצונות שלי ולקבל החלטות משמעותיות לגבי העתיד."

"הגיע הזמן לעצור ולהתנתק". אני עם אאידה ודניצה

נושא הילדים עלה בכל שיחה, כמובן. וכמעט כולן סיפרו שהילדים כל הזמן מעודדים אותן בטלפונים ובהודעות, ואומרים כמה הם מופתעים לטובה וגאים בהן. מן הסתם זה מאוד מרגש ומדרבן, גם בלי קשר לגעגועים העזים, אבל יש גם צד שני, ומארי, בת 58 מאוסטרליה, סיכמה את זה היטב. כצפוי מאוסטרלית היא הייתה טיפוס מצחיק וישיר, וכשנפגשנו בבר היא אחזה כוס בירה, התיידדנו מיד. היא סיפרה שהנישואים שלה על סף התפרקות, היא עומדת לצאת לפנסיה והילדים שלה עסוקים בחייהם. "אבל עכשיו כשאני רחוקה הם נזכרו בי," היא מתבדחת, " הם בהלם שאני מצליחה לעשות את זה וכל הזמן אומרים לי שאני מהממת. ואני רק מתה להגיד להם 'בוקר טוב! אתם יודעים מה? תמיד הייתי פאקינג מהממת, זה אתם שלא שמתם לב עד עכשיו!'".

גם כריסטיאנה, בת 54 מגרמניה, אומרת לי, חצי בצחוק וחצי בהתרסה, שלקרוביה היו ספקות לגבי הסיכויים שלה ללכת את כל המסלול עד הסוף. היא סיפרה על תקופת ההיכרות והחיזור שלה ושל בעלה, יליד מצרים שהגיע ללמוד בברלין, הם נפגשו במסיבה באוניברסיטה ונשמע שעד היום יש להם זוגיות יפה. "כבר שנים שאני אחות, ועם הזמן התקדמתי לתפקיד אחות בכירה במחלקה. זאת עבודה תובענית מאוד אז לא הייתה לי הזדמנות לקחת חופש של חודש וחצי בשביל מסלול כזה. בעלי ידע שאני מתעניינת בו, וכשהחלטתי לצמצם את המשרה הוא הפתיע אותי וקנה לי את הכרטיסים במתנה לחג המולד. בעטיפה אחרת מצאתי תרמיל ושובר לקניית ציוד טיולים."

"כשהחלטתי לצמצם את המשרה בעלי הפתיע אותי עם כרטיס". אני וכריסטיאנה

כשהתפעלתי מהמחווה היא חייכה והוסיפה "כן, זה מקסים ומתוק מצידו. אבל הוא והבת שלי אמרו שזה בסדר גם אם אפרוש באמצע, ואחת החברות שלי חשבה שהשתגעתי על כל הראש. הם חשבו שיהיה לי קשה כי אני מפונקת מדי, כזאת שאוהבת לאכול במסעדות טובות ולצאת לחופשיות מפוארות." היה לה ברור שבעלה הוא לא הטיפוס שירצה להצטרף לטיול כזה, והיא חשבה שעדיף ככה. אבל היא לא הולכת לבד, כי האחיינית שלה, איזבל, בת 32, החליטה להצטרף ברגע האחרון. "ידעתי שהם יתבדחו שאולי בזכות זה שאיזבל איתי אצליח להחזיק מעמד יותר, אבל אני שמחה שאנחנו יחד. יצאתי לקמינו רק עבורי, ובכל זאת בסוף כל יום הליכה אני מרגישה לא רק שהוכחתי משהו לעצמי, אלא גם קצת שהראיתי להם."

אן, בשנות השישים המאוחרות לחייה, היגרה מדרום אפריקה לניו זילנד בעקבות בעלה. היינו שתי הדיירות היחידות באכסניה באותו לילה וכשאכלנו ארוחת ערב אינטימית השיחה התגלגלה. דיברנו על קשיי ההגירה ופערי התרבות, על הניתוק מילדיה שהחליטו לחזור לדרום אפריקה, על זה שהיא מתגעגעת למולדתה אבל בעלה בחיים לא יסכים לחזור. ואז היא הסבירה מה הביא אותה למסקנה שהיא מעדיפה שבעלה לא יצטרף לקמינו. "ידעתי שאם הוא היה בא הייתי נותנת לו להשתלט על הכול ופשוט הולכת אחריו. ברור שיש בזה משהו נוח, ואני מתגעגעת אליו, אבל בעיני האתגר הוא לא רק גופני. זה להתמודד עם הדברים הקטנים כמו להחליט כמה קילומטרים ללכת היום ולאן, לנווט, לדאוג לאוכל ולמצוא מקום לינה. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל אם הוא היה איתי הייתי מרגישה שזה מפחית מההישג שלי, כאילו אני מרמה את עצמי איכשהו."

אני עם איזבל וכריסיטיאנה ביום ההגעה לקתדרלה בסנטיאגו

רובין, בת 51 מארצות הברית, דווקא הרגישה שהאתגר שלה הוא הפוך ולכן יצאה למסלול עם בעלה, ריק. הילדים שלהם גדולים ואחד מהם נשוי טרי. ריק בדיוק פרש מהצבא אחרי שנים שבהן נדרשו לעבור דירה כמה פעמים והם החליטו לחגוג את זה במסע. "בבית תמיד חשוב לי להרגיש שאני בעניינים ובשליטה. כבר שכחתי איך להירגע ולהיות ספונטנית. אני אוהבת שהחיים שלי מתוכננים ומסודרים, אבל יכול להיות שאני בעצם מפחדת מדברים שצצים בהפתעה כי זה מיד מעורר בי כל מיני דאגות וחרדות. הבנתי שאם אני אסע איתו דווקא אוכל לתת לו להיות הדומיננטי ולהכריח את עצמי לזרום, להפסיק לדאוג ולהאמין שדברים יסתדרו גם אם אני לא מנהלת כל פרט קטן. זה מאבק לא קל אבל אני לומדת שיעורים חשובים ומגלה שזה טוב לי ולזוגיות שלנו."

הנשים האלו הקרינו משהו שהרשים אותי, שילוב של כוח, אינטליגנציה, בשלות נפשית, אומץ, התבוננות פנימית ותחושת בטחון עצמי טבעית, או כזו שנבנתה מחדש והייתה חזקה מתמיד. מצד שני, ההיכרות איתן דווקא הגבירה את ההערכה שלי למישהי כמו דניצה, בת 52 מסלובקיה. היא אישה מתוקה, טובת לב ואימהית אבל גם שברירית וביישנית, ונדרש לי זמן רב יותר לפצח אותה. בניגוד להרבה מהנשים האחרות, שהיו משוחררות מהרגיל בקמינו ובעלות נוכחות, דניצה הייתה שקטה כי התביישה באנגלית הדלה שלה, מהוססת וחששנית. היא טיילה עם ציוד מיושן ולעיתים קרובות לא הייתה בטוחה לאן ללכת ודאגה שהלכה לאיבוד, בשבועות האחרונים היא הייתה תשושה מהרגיל והרבתה לישון. משיחות מקוטעות איתה, וממה ששמעתי מחברות אחרות, הבנתי שכל חייה הייתה עקרת בית וחיה למען בעלה ובתה. היא בישלה, קנתה, ניקתה, כיבסה עד שיום אחד נמאס לה והיא החליטה שהיא משאירה אותם לדאוג קצת לעצמם ויוצאת לטייל, לבד. היה משעשע לראות שהיא קיבלה שיחות טלפון תכופות מהבית –  בזמן הארוחות וההפסקות, בערב באכסניה ואפילו באמצע ההליכה. היא התגעגעה, מן הסתם, אבל כנראה שהם ממש הרגישו בחסרונה. ואני מעריכה אותה כי ברור לי שהיה לה קשה יותר, בגלל מחסום השפה, האופי החששני וחסר הביטחון, השינוי הקיצוני מאורח החיים הרגיל שלה – אבל היא התגברה ולא וויתרה, היא הכירה חברים וראיתי אותה חושקת שיניים וממשיכה ללכת בדממה גם ברגעים קשים במיוחד. וסיימה כמו גדולה.

"בבית תמיד חשוב לי להרגיש בשליטה". עם רובין

השיחות העלו נושאים אוניברסליים שמעסיקים נשים – שאיפות וחלומות, ציפיות החברה מנשים, קריירה ומשפחה, ואיך הבחירות שלנו בחיים משפיעות על תחושת העצמי. הנשים האלה הן נשים רגילות, רובן לא ממש בכושר, לא רגילות לטיולים רגליים ארוכים, וודאי שלא לסחוב ציוד על הגב ולחלוק חדרים ומקלחות עם עשרות זרים, לחלקן יש בעיות בריאותיות כאלו ואחרות, הן השאירו מאחור את המשפחות ואת הנוחות של הבית ויצאו אל הלא נודע. מה שמיוחד פה היא ההתמודדות שלהן עם המסע הזה, הנחישות שלהן להמשיך והתהליך שהן עוברות תוך כדי. היה אפשר לראות אותן מתחשלות ואת המטענים נושרים מעליהן, ככל שהם התקדמו זה נתן להן יותר כוח, יותר אש פנימית לסיים. וזה לא שלא פגשתי נשים מרשימות ומעוררות השראה בנות 20, 30 או 40, אבל אני חושבת שיש משהו בניסיון ובחוכמה שבאים עם הגיל שהפך את הסיפורים ואת נקודת המבט שלהן למעניינים יותר. והתהליך שלהן היה הכי דרמטי בעיני, זה היה מעצים להכיר אותן ולהקשיב להן, ואני חושבת שהחוויה שלהן ממצה היטב את רוח הקמינו.

פאואר גירלז. עם אאידה ודניצה

אחד הגברים שטייל איתנו לסירוגין קרא לנו פאוור גירלז, ואכן ככל שהתקרבנו לסנטיאגו עלתה ההתרגשות ושחררנו את הלביאות הפנימיות, הדי מותשות, שלנו. אבל אין אחת שלא דמעה מהתרגשות בכיכר הקתדרלה בסנטיאגו דה קומפוסטולה, נקודת הסיום של המסע. למרות שכולן האמינו שיסיימו, עדיין יש משהו בהגעה הממשית ליעד שנותן תחושת הישג ומסוגלות עצמית מדהימה. אני מסגרתי את התעודה הרשמית שקיבלתי בסיום ואפילו עשיתי קעקוע, רק כדי לא לשכוח שאני יכולה לעשות הכול, זה רק בראש. אולי כל אחת מאיתנו צריכה לטלטל את עצמה קצת מהשגרה המוכרת עם איזה אתגר, כדי להיזכר מי היא ומה היא מסוגלת, לגלות על עצמה דברים חדשים, ללמוד ולהתפתח.

עשיתי זאת! אני, בסיום המסע בן ה-800 הק"מ

העצמת נשיםטיולים בעולםקמינו דה סנטיאגו