איך הפכו כיסויי הראש מצו הלכה לצו האופנה?

זו השנה ה-16 שתערוכת "עדות מקומית" מציגה צילומי תעודה ועיתונות שביחד מהווים תזכורת וסיכום לשנה שהיתה. מבין שלל התמונות והצלמים שמופיעים בה, בולטות גם שלוש תמונות מתוך הסדרה של הצלמת הדס פרוש. הסדרה מתעדת את כיסויי הראש של נשים מירושלים וישובים באזור גוש עציון, השייכות לציונות הדתית – אותם כיסויים שהפכו בשנים האחרונות לא רק לסממן אמוני, אלא להצהרה אופנתית ואף יותר מזה.  

"אני צלמת של 'פלאש 90' ואני עובדת בעיקר בירושלים, גרה שם ומסתובבת הרבה ברחובות במסגרת העבודה. לאחרונה התחלתי לשים לב שנשים מהציונות הדתית התחילו ללכת עם כיסויים יותר ויותר גדולים וצבעוניים וזה הזכיר לי את המלכה נפרטיטי, כי זה ממש אותה צורה כמו הכתר שלה וגם הן הולכות עם זה בגאווה ובראש מורם, כאילו זה באמת סוג של כתר", מסבירה פרוש – המגדירה עצמה כ'חילונית למהדרין- כיצד הגיעה לצלם דווקא נשים דתיות.

 

"החלטתי לעשות מזה סדרה ולתת לזה במה, ומה שממש עניין אותי זה שכיסוי ראש נועד להסתיר ולהצניע את האישה ובעצם הוא מבליט אותה, את הנוכחות שלה, הנשיות שלה, את היופי שלה. כי סך הכל זה נהיה כבר דבר ממש אסתטי. זה כבר לא רק פרטי, הן משקיעות הרבה זמן במחשבה בצבע, בסגנון הקשירה".

פרוש קראה לסדרה "האישה היפה הגיעה", משום שלדבריה "זה גם המשמעות המילולית למילה נפרטוטי וגם מתאים בעיני לנשים המצולמות, שיותר ויותר מעיזות להיות גם צנועות וגם יפות ובולטות".

איך הגעת אל הנשים האלו?  

"בהתחלה פשוט ניגשתי ברחוב והצגתי את עצמי, הסברתי להן על הפרויקט וביקשתי את הסכמתן להצטלם. היו כאלו שהסכימו להשתתף וכאלה שלא, ודרך אלו שהסכימו הגעתי לעוד נשים".

משהו השתנה באופן שבו ראית אותן לפני הפרויקט ואחרי?

"כן, הבנתי שהרבה מהן עושות את זה לא רק מתוך שמירה על המצווה, אלא מתוך בחירה אישית, וכל האופנה שהתפתחה בשנים האחרונות אפשרה להן יותר מקום לביטוי אישי וביטוי לנשיות שלהן. זה משהו שלא חשבתי עליו קודם בהקשר של נשים דתיות מאמינות".

פרוש מספרת שהיא שמה לב שהנשיות שלהן הולכת יד ביד עם האמונה שלהן, ולכן היא מורכבת יותר. עם זאת, או שאולי בגלל זאת, יש להן כמיהה להתעסק עם הנשיות ולהתחבר אליה – למרות הקונפליקטים שצצים בדרך. "רוב הנשים שצילמתי עוסקות באיזושהי צורה של העצמה עצמית ונשית. אחת מהן היא מאמנת אישית והיא מתמחה במה שהיא קוראת מציאת אהבה אישית וזוגית. עוד אחת מטפלת בריקודי בטן והיא עובדת הרבה עם נשים בהריון או שמנסות להיכנס להריון, והיא משחררת להן משהו עם החיבור לגוף דרך הריקוד. עוד אחת היא מדריכה למיניות הוליסטית. אז הרבה מהן עוסקות עם השלמה והעצמה פיזית ורוחנית עם הנשיות. וגם אחת מהן הסבירה לי שזה שהנשים הופכות להיות יותר בולטות, גם במראה החיצוני וגם בתוך הקהילה שלהן, זה לא מקרי. היא ציטטה לי פסוק על כך שאור הלבנה תזרח כאור החמה – איזושהי נבואה של גאולה שבה האישה משחקת תפקיד חשוב בימות המשיח".

כך שבעינה של פרוש, ההתפתחות של כיסויי הראש מתרחשת במקביל להתפתחות של המקום של האישה בקהילה – ולא בכדי. "זה מין פמיניזם שמאמין שהאישה לאו דווקא יכולה לעשות כל מה שהגבר עושה, אלא שהאישה יכולה להיות אישה ולהיות נשית ולהיות גאה בזה – וזה החוזק שלה".

בתערוכה הנוכחית מוצגות שלוש תמונות מתוך הסדרה. כרגע יש 12 נשים מצולמות ופרוש מתכננת להוסיף עוד כמה נשים.

כיצד המצולמות מגיבות לתמונות?  

"רובן אוהבות. הן נהנו מהצילומים כי זה גם היה עבורן חוויה מעצימה שנותנת להן במה, בין השאר בגלל שתוך כדי הצילומים שאלתי כל אחת מה משמעות שלה לכיסוי שלה וניסיתי להציג אותן בצורה מכבדת. היה גם פרסום של הצילומים בגלריה של 'הארץ'. אפשר להגיד שרובן לא בדעות של העיתון הזה, אבל הן ראו את זה בתור משהו ממש אדיר – שנשים דתיות, חלקן מתנחלות, מוצגות ככה על עמוד שלם בעיתון. אחת מהן אמרה לי שהסדרה שלי שוברות חומות בגלל שהצלחתי להביא קהילה אחת אל תוך קהילה אחרת שמנוגדת לה לגמרי.

אני חילונית לחלוטין, וגם אם אני באופן אישי לא מסכימה עם הדעות הפוליטיות ועם האמונות שלהן, הצילומים האלו והשיחות עם הנשים, גרמו לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהכיר נשים שחיות בעולם אחר לגמרי משלי. הם גרמו לי להזדהות איתן בתור אישה, כי לכולנו יש מצד אחד את הרצון להיות צנועות ומצד שני יש את השאיפה התמידית להרגיש טוב עם עצמנו".    

התערוכה "עדות מקומית" מוצגת בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב

 

 

דתיותהציונות הדתיתכיסוי ראשתערוכה