בחירת היוצרת: כך הפך טיול בחו"ל לתערוכת הצילום המובילה בישראל

תערוכת הצילום "עדות מקומית" שמתקיימת בעשור האחרון במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מנסה לשמר, לטפח ולעודד מקצוע שעובר בשנים האחרונות שינוי וטלטלה. בעידן של טלפונים חכמים, שמתהדרים במצלמה דיגיטלית משוכללת, יכולה כל אחת מאיתנו להיחשב צלמת אבל התערוכה הזאת מציגה צילומים של צלמים מקצועיים בלבד, והיא מבוססת על תחרות שמביאה לקהל הצופים את המיטב של הצילום העיתונאי-דוקומנטרי לסוגיו השונים. למעשה מדובר בשתי תערוכות: 'עדות מקומית', שהיא תערוכה מקומית, שמבוססת על תחרות מקומית, ותערוכה בינלאומית תחת השם 'World Press'. התקנון של תערוכת עדות מקומית מאפשר רק לצלמים מקצועיים להשתתף בה: צלמים בעלי תעודת עיתונאי, או מי שפרסם בשנה האחרונה במדיה מקובלת, או צלמים אמנים שהציגו בגלריה או במוזיאון בשלוש השנים האחרונות. 

דנה וולפיילר ללקין, היזמת, ההוגה והמנהלת של תערוכת הצילום הפופולארית עדיין מתרגשת, גם אחרי 17 שנים בהן התערוכה מתקיימת. "אם אני עדיין בלחץ ונרגשת אחרי כל כך הרבה שנים, אז או שאני דפוקה, או שאני עושה דבר טוב", היא אומרת, "יש לי שלושה בנים, אבל 'עדות מקומית' היא הבת הבכורה שלי". את הכתבה הזו ילוו תמונות מעדות מקומית, כולן הבחירות שלה. 

"כמו רוב הדברים, גם זה התחיל במקרה", נזכרת דנה שהייתה בעברה אחראית על ערוצים זרים בחברת הפקות מקומית ועזבה, "עיסוק בצילום דוקומנטרי הוא שילוב של שני הדברים שהתלבטתי ביניהם, עבודה סוציאליות ותקשורת. אני מרגישה באופן רומנטי שזה תחום משנה חיים ומשפיע. אני מקשיבה לדיונים שמתקיימים סביב התערוכה ורואה שהם מעוררים אנשים לאקטיביזם כמו למשל, סיוע לפליטים. זה פשוט קורה".

דנה וולפיילר ללקין

לתערוכה יש מטרה לעשות שינוי חברתי?

"זו לא מטרה מוצהרת אבל התערוכה מציפה נושאים ומאפשרת לבודד אותם וכשהם מוצגים במוזיאון על קיר לבן, בתמונה חזקה ועוצמתית ומנותקת מהרעש הוויזואלי ששוטף אותנו ביום-יום, זה משפיע וחשוב ומקבל משמעות".

את בעצמך לא צלמת?

"כולנו מצלמים, אבל יש מעט צלמים. כמו שכולנו כותבים אבל יש מעט סופרים ומשוררים. אז כולם מצלמים מגיל צעיר, אבל יש מי שמנסח את השפה הצילומית, מי שמצליח להקפיא את הרגע ולייצר את התמונה הנכונה".

מתוך התערוכה "עדות מקומית": "בתמונה של רונן זבולון יש "תפיסת רגע" מושלמת וזו מהות הצילום העיתונאי לדעתי, לדעת לזהות רגע נכון שחולף בשנייה שגם תכנון מוקדם לא היה יכול להפוך את הרגע למעניין יותר. רה"מ בנימין נתניהו בקרון רכבת נראה מודאג כשאנו המביטים בתמונה מזהים מיד את השעון הנוזל של דאלי או שמא זה השעון המתקתק שמזכיר שזמנו של זה אוזל.

איך זה התחיל? כיצד נולד הרעיון לתערוכה?

"את  World Press Photo הכרתי בחו״ל. זו תערוכה שהייתי מחפשת בנסיעות שלי, תערוכה שהתחילה בהולנד עוד ב-1955 אחרי מלחמת העולם השנייה מתוך מחשבה למגר את הגזענות ולחזק תקשורת חופשית ללא צנזורה. מי שעמד מאחורי היוזמה הם צלמי עיתונות, בחסות בית המלוכה ההולנדי וכיום זו תערוכה בינלאומית שנודדת במשך שנה בין 110 אתרים בעולם, ומגיעה לחשיפה של עשרות מיליונים מדי שנה". דנה החליטה ב-2003 להביא את התערוכה הבינלאומית לארץ, ושנה אחר כך יזמה והפיקה תערוכה מקומית דומה, "עדות מקומית" המיתולוגית.

אני אישית כיהנתי מספר פעמים בחבר השופטים של תערוכת ״עדות מקומית״. מהמקום הזה אפשר לומר שמה שמצטלם הכי טוב הן טרגדיות, אסונות, מצבים קיצוניים וקשים. מה דעתך על כך?

"זו פרדיגמה שנשברת מעצמה. היום יותר צלמים דוקומנטריים הולכים למקומות שקטים יותר ומחפשים להשפיע במקום מושכל יותר. זה בא לידי ביטוי בתערוכה השנה. אוצר התערוכה, אלדד רפאלי, כבר שנים לא עובד כצלם עיתונות, וכבר הרבה זמן לא מצלם את הצילומים החדשותיים הקלאסיים שנצרבים בתודעה. והשנה יש קו מחבר בין תמונה השנה לסדרת השנה. תמונת השנה היא תמונה של ליברמן, שאפשר לומר שהוא גם איש השנה, מציץ מאחורי וילון – כאילו הוא בפנים ובחוץ בו-זמנית. זוהי תמונת חדשות קלאסית. וסידרת השנה היא רעיון מאוד קונספטואלי, של אייל פריד, שתיעד גשרים ואת השפעת האדם על הסביבה הציבורית. יתכן שבשנים קודמות סידרה כזאת לא הייתה תופסת מקום כזה, אבל לנוכח ההתחממות הגלובלית והעובדה שהנושא נמצא במרכז הדיון הציבורי, הסידרה הזאת מצוינת. השנה גם השקנו קטגוריה חדשה – חשיפה ארוכה – שמציגה עבודות לאורך זמן, עבודה ממושכת".

מתוך "עדות מקומית". וולפיילר ללקין: "התמונה של יסמין להב לקוחה מתוך סדרה של תצלומים המראים אסופה של מיני צמחים ופרחים שהצלמת אספה ביער הסמוך לביתה. הצלמת סידרה ברגישות אסתטית את שאספה והציפה את הצמחים בקערת מים ולאחר מכן צילמה מלמעלה. התוצאה מרהיבה ביופייה ומזכירה את צלחות הפטרי במעבדות. אולי כסימן להתבוננות בתהליך של השינוי בטבע בתקופה בה הדיון בהתחממות הגלובלית ובשינויים בטבע הינם צו השעה.

איזו קטגוריה הכי בולטת בתערוכה?

"הקטגוריה החדשותית היא הכי חשובה ובועטת וזה נוכח בתערוכה. אנחנו רוצים לשמר את הצלמים, יכול להיות שמדובר בשמורת טבע של חיות הולכות ונכחדות, אבל אנחנו רואים אותם ומטפחים אותם. אני גם רואה את השינוי לאורך השנים, אם בתחילת הדרך של 'עדות מקומית' רוב הצלמים 70-80 אחוזים היו שכירים שעבדו עבור סוכנות או במערכת חדשות, היום זה רק 20-30 אחוזים. אבל בכל מקרה, בהכירי את עולם הצלמים, אלה אנשים שפועלים מתוך איזו קריאה פנימית, לאו מתוך מניע כלכלי. ויש צלמים מעולים, שעזבו והלכו הלאה".

כמי שהייתה צלמת עיתונות במשך שנים, נוכחתי לראות שיש מספר מועט של נשים צלמות.

"מתוך 71 צלמים, יש רק 10 נשים. אנחנו עושים מאמצים לאתר נשים צלמות, וגם בתערוכה הבינלאומית עושים מאמצים לעודד צלמות-נשים. זה חשוב גם כדי להרחיב את נקודת המבט על המציאות. זה מקצוע שנשלט על ידי גברים, אולי בגלל המאמץ הפיזי שנדרש כדי להסתובב עם הציוד הכבד – לעיתים 30 ק״ג – וזה נותן יתרון לגברים שריריים, אבל הקטגוריה החדשה שייסדנו – חשיפה ארוכה – מאפשרת השתתפות גם לנשים צלמות שעושות עבודה לאורך זמן. כמו הצלמת ביאה קאליש, שזכתה בפרס על סידרה שעשתה על הבדואים בנגב. או סידרה שיצרה הצלמת יסמין להב, של צמחים ופרחים בתוך קערות מים שמצולמת מלמעלה ונראית כמו ציור, או אבישג שאר-יישוב, שהיא צלמת ניוז, ויש לה תמונה מהמחאה של יוצאי אתיופיה של מפגין עם מסיכה של קוף על פניו". 

שנים שאלו אותי אם אני חושבת שלנשים במקצוע הצילום יש נקודת מבט שונה, אני מאמינה שהתשובה חיובית. אני חושבת שכשהלכתי למקומות שבהם היו גם צלמים אחרים, הייתי חוזרת לעיתון עם צילומים אחרים, כי ראיתי דברים אחרת, או שראיתי דברים שהם לא ראו.

״אני מסכימה, אני חושבת שנשים יותר מעורבות, שיש להן רגישות אחרת. בתערוכה הבינלאומית יש עבודות של צלמת נהדרת, שניסתה לייצר דימויים של הסכם השלום שנחתם בקולומביה עם לוחמי הפארק. ומאוד מסובך לצלם שלום. הרבה יותר קל לצלם מלחמה. היא למדה, שבארגון הפארק התייחסו לנשים הלוחמות כמו לגברים הלוחמים, אבל כדי לזכות בשוויון הזה, אסור היה להן להיכנס להריון. אז היא תיעדה את אחת הלוחמות האלה, שעשתה בעבר חמש הפלות, כדי להמשיך להיות לוחמת בארגון, ואחרי הסכם השלום היא נכנסה להריון שאותו יכלה להמשיך".

 

מתוך "עדות מקומית". וולפיילר ללקין: "התמונה של ריקי לויסמן, אותה אני מכנה "עבודה עברית", מעבירה את כל מה שאנו מזהים ונמצא בתודעה שלנו של הסמלים ה"כל ישראלים" רק עם טוויסט משמעותי. פרדס התפוזים, כובע טמבל, חולצה כחולה וכו'. וכל אלו על פליטים או עובדים זרים? לא זה ולא זה, אלו סטודנטים לחקלאות בהתמחות בארץ, וגם כאן, נראה שהסיפור הרבה יותר מורכב".

יותר מ-7,000 דימויים מגיעים לתחרות עדות מקומית. הם עוברים לקטורה, מיון ובחירה ובסופו של דבר מציגה התערוכה כמאתיים צילומים בשלל קטגוריות, ושישה סרטי וידיאו. ויש פאנל של צלמים מקצועיים שבוחרים את התמונות באופן אנונימי. הם לא יודעים מי הצלמים, הם רואים רק את התמונות. 

כיצד נבחר נושא התערוכה השנה?

"יש צורך שהתערוכה תעסוק בנושא הכי בוער בשנה, וההתלבטות הייתה בין הנושאים הפוליטיים לבין מחאת הצעירים יוצאי אתיופיה שנבחרה. בסופו של דבר אני מאמינה שהתערוכה הזאת היא מפעל חברתי, וכמעט בכל שנה ושנה אנחנו מוכרים צילומים ותורמים את הכסף לעמותה נבחרת. בשנים האחרונות עבדנו עם עמותת א.ס.ף שעובדת עם מבקשי מקלט. ואני שמחה שהתערוכה נחשבת מאוד פופולארית. הכי משמח אותי לראות את הצעירים מגיעים, לעיתים כיתות שלמות מבתי ספר, ואז הם חוזרים לתערוכה עם ההורים שלהם. זו תערוכה בגובה העיניים, אין מי שלא מתחבר לנושאים האנושיים שם".                     

תערוכת הצילום 'עדות מקומית' במוזיאון ארץ ישראל תימשך עד 08.02.2020

**פינת הגילוי הנאות: כאמור, בתחילת דרכי המקצועית הייתי צלמת עיתונות, עבדתי בשבועון ״העולם הזה״, שנסגר בתחילת שנות ה-90. סביבי היו מעט נשים במקצוע, אפשר היה לספור אותן על כף יד אחת. הציוד אכן היה כבד, ואורח החיים תובעני במיוחד. למרבה הצער העיתון שעבדתי בו נסגר, ואפשרויות הפרנסה במקצוע הלכו והצטמצמו ואני המשכתי הלאה. כאמור, לימים שימשתי שופטת בתחרות "עדות מקומית", וזו הייתה הזדמנות להתחבר מחדש לקהילת הצלמים. כצלמת מקצועית (לשעבר) אני יכולה לומר שלא דומה עבודתו של הצלם/צלמת המקצועית לזו של הצלמים החובבים. כמובן שגם לצלמים חובבים יש יכולות גבוהות, אבל לצילום מקצועי יש כמה רבדים נוספים שגלומים במקצוע, ויש מקצוע כזה. אני מקווה שהצילום העיתונאי המקצועי יתחזק גם על רקע הצונאמי של הדימויים שאנחנו שטופים בו יום-יום, וגם לנוכח קשיי הפרנסה. כי אין דבר שיכול להעביר רגש, מידע, מחשבה, רעיון כמו צילום טוב.  

 

עדות מקומיתתערוכה