שליטה במבט שלי: נשים נפגעות אלימות מינית מצלמות את החוויה שלהן

כשהייתי בת 17 נפגעתי, הותקפתי, התביישתי.

הייתי יחד עם חברה שלי, ברחוב ראשי אחרי הצהרים, בגבעתיים.

היום אני בת 60 ואני עדיין זוכרת את אותו יום, את חוסר האונים, הבושה, האשמה.

הכעס, הלמה? הזעם, הנקמה, ואת זה שהם ברחו והשאירו אותנו שם, המומות. 

עבודה של merav מתוך התערוכה שליטה במבט שלך מוצגת כחלק מפסטיבל הצילום הבינלאומי 

לא היו לנו מילים, לא דיברנו אפילו אחת עם השנייה על מה שקרה לנו. באמת לא היו לנו מילים לתאר, רק התקיפה נשארה בגוף.

אני לא סובלת מפוסט טראומה אבל אני יכולה לזהות את התחושה אצל נשים שעברו תקיפה מינית קשה.

אני מתארת לעצמי שגם את, אם הותקפת מינית, זוכרת בדיוק מה הרגשת, לבשת, אמרת, 

מה הוא אמר, עשה, פלש, תקף, 

עד שהתנתקת, כדי לשמור על עצמך.

**

מאז מלחמת לבנון השנייה כשבדיוק סיימתי לימודי הנחיית קבוצות בסמינר הקיבוצים, הבנתי את הכוח של לעבוד כתרפיסטית באומנות עם קבוצות גדולות, לשנות את השיח של הקבוצה בגני ילדים.ות בעכו ואחר כך בשדרות.

אז הבנתי את הכוח של עשיה במרחב, לתפוס נוכחות, להוציא יצירתיות, לשנות להן ולהם את התפיסה, להפסיק את הבושה מהפחד (הפחד להיות פחדן) ולהיות גאה שאת.ה יודע לפחד! כשמפחיד מפחדים ואין מה להתבייש, להיפך, להיות גאים וללכת הביתה לספר להורים שיחד משתתפים ומתפעלים מהם.

בהמשך התחילה להתגבש בי ההכרה שהפעולה במציאות היא תרפויטית, והצורך בנראות במרחב הציבורי חשוב כל כך לאוכלוסיות מודרות ושקופות. הנראות במרחב הציבורי היא מהלך נגד להשתקה וכך הגעתי לגרפיטי חברתי עם קבוצות של נוער ביפו, עם גברים בהחלמה מאלימות בירושלים ועם נערות בטירה וטייבה במסגרת עמותת ניצוצות. היש יותר גאווה מלהיות מוצג בתערוכה, ביחד עם קבוצת ההשתייכות הקרובה?

ואז הגיעה הקורונה, כל המבנים החברתיים התרסקו, הוסטלים שלחו את הדיירים הביתה והתחיל כאוס גדול, אצל אנשים ונשים שזקוקות לעזרה. הנחתי אז קבוצה של נשים מתמודדות נפש שבדיעבד הבנתי שכולן היו נפגעות תקיפה מינית. ברגע שראיתי כמה הן נהנות מהצילום והעריכה, כמה הן נהנות מהיכולת להביע את עצמן בדיוק, כמו שאף מילה לא יכולה, הבנתי שיש לי  ביד סטארט-אפ : כי תמונה אחת שווה אלף מילים. משם הדרך הייתה קצרה לקבוצה שנוצרה דרך הפייסבוק של נשים נפגעות אלימות מינית.

עבודה של תהילה אור מתוך התערוכה שליטה במבט שלך 

 

 

פגיעה מינית עוצרת את החיים

גם אם קפאנו, תקפנו או ברחנו, החיים נחלקים ללפני ואחרי הפגיעה.

האירוע של הפגיעה יוצר חלל  בסיפור החיים, בנרטיב הוויזואלי, קטיעה של הרצף, עצמיות מחוררת, חורים בזיכרון ותחושה של חוסר שליטה, חוסר אונים.

הצילום ועיבוד הצילומים נותן חיבור מחודש לזמן שקפא, בתמונה שממחישה את השיתוק ויחד איתו נותנת תנועה לרגשות השתוקים ובעיקר יציאה מתקיעות גופנית ונפשית ליצירתיות.

המבט דרך העדשה מאפשר לנשים הרחבה וצמצום של הראייה, מאפשר שליטה על מה שהן בוחרות לראות ואיך הן בוחרות לעצב את התמונה. השליטה שלהן על הצילום לא מובנת מאליה כשכל פעם נלקחה מהן השליטה על החיים. "אני מביעה את עצמי ויחד עם זאת מוגנת ולא נחשפת".

עבודה של נועה מתוך התערוכה שליטה במבט שלך 

הנה דברים שכתבו נשים נפגעות אלימות שצילמו ויצרו יחד את התערוכה שליטה במבט שלי :

"נאנסתי כמה פעמים בחיי מאז הייתי בת 17. בחיי בחרתי להתמודד עם רגשות שליליים דרך פגיעה עצמית כדי לשלוט ולווסת אותם, הפעם הראשונה שהיה לי קל יותר לוותר על הפגיעה הזו היה במהלך הסדנה כשגיליתי שלצילום ולעריכה יש את אותה יכולת של שחרור הלחץ הגופני, עם בונוס רציני – אני לא פוגעת בעצמי. כמובן שלא הייתי מצליחה בלי הליווי של המנחה שדאגה ללוות אותנו ולתת לי משימות צילום מותאמות בדיוק לשלב שבו הייתי, שתמכו בתהליך שלי ואתגרה אותי לחפש בעצמי מקומות שלא האמנתי שקיימים בי – יצירתיות, שליטה, מוכנות לקבל עזרה, להכיר בכך שאני נפגעת ולבחון את הרגשות שיש לי כלפי מה שקרה ועדיין לשמור על עצמי ואולי אפילו לשמור על עצמי יותר טוב מכל שאר הטיפולים שעשיתי. הצילום והעריכה נשארים איתי, הנשים נשארות איתי והתחושה שיש משהו שאני יכולה לשלוט בו ואף אחד אחר לא יכול לגעת בו, ללכלך אותו. אני יכולה להיחשף ולא באמת להיחשף. "

"מצאתי משהו חדש בתוכי אחרי שנים, פתאום יכול לצאת ממני משהו יצירתי, לא שופטים אותי, אני יכולה לבטא את עצמי בלי מילים, בלי קול. אני יכולה לעוות את המציאות ולשחק איתה, יכולה לכעוס ולצרוח כשבמציאות לא יוצא לי קול ויכולה לבכות כשהדמעות לא זולגות".

"אני מופתעת כל פעם מחדש, באה תמיד מוכנה להגנה על עצמי, שלא יתקפו אותי, יצחקו עלי. על פעם אני מופתעת מהסביבה התומכת והמבינה, לא רגילה לזה בחיים שלי, אין לי חברות כאלה"

**

התערוכה שליטה במבט שלך מוצגת כחלק מפסטיבל הצילום הבינלאומי 2021 במרכז החתירה תל אביב (מול חניון רידינג).


הכותבת דנה שלמון היא תרפיסטית באומנות, יזמת חברתית, "גרפיטי חברתי" ו"חדר משלך בסלולרי" לפיתוח יצירתיות דרך צילום.

יום המאבק באלימות נגד נשיםפסטיבל הצילום הבינלאומי 2021שליטה במבט שלי