לירון ברייר דנציגר: האמנית שמצלמת את זירת הפשע

"לפני 26 שנים אבא של חברה טובה תקף אותי, הוא עבד (ואולי עדיין עובד) במשרד הביטחון. גדלתי באחת השכונות הטובות בהוד השרון והוא גר שלושה רחובות מבית הוריי. ארבע שנים שמרתי בסוד את מה שקרה. למזלי הרב, כשאזרתי אומץ לספר להוריי את שאירע, הם לקחו אותי מיד לטיפול שבסופו הגשנו תלונה במשטרה. התיק נסגר עקב 'חוסר עניין לציבור'. השם הזה, מסמל עבורי כל כך הרבה, הוא מסמל עבורי את אוזלת ידה של המשטרה, את ההסתרה ואת המערכת המתוחכמת והמשומנת שגורמת לנו תמיד להרגיש אשמות.."

עוד באון לייף:

את הפוסט הזה כתבה לירון ברייר-דנציגר בפרופיל הפייסבוק שלה בתחילת דצמבר. באותו פוסט הציגה ברייר-דנציגר את התערוכה "חוסר עניין לציבור", שבמסגרתה נפגשה עם 22 נשים במקומות שבהם הותקפו מינית ויחד הן צילמו את "זירת הפשע". בתהליך העבודה על התערוכה נחשפה ברייר-דנציגר לעובדה שכל מקום, תמים ונקי ככל שיהיה, הוא זירת פשע פוטנציאלית. זה יכול להיות חדר מדרגות, מגרש משחקים, כיכר ציבורית או אולם בבית ספר – כל מקום שהוא חלק מנוף ילדותינו ושבו חשנו בטוחות, יכול להפוך לאתר של זיכרונות קשים וכואבים. "התוקפים הם לא רק זמרים מפורסמים" למיניהם. הם גם מנהלים, בכירים במשרד הביטחון, עורכי דין מפורסמים, חיילים ביחידות נבחרות, המורה לספורט, החבר הכי טוב של האבא, הדוד ועוד", כתבה בפייסבוק.

חזרה לזירת הפשע. צילום: לירון דנציגר, מתוך התערוכה

ברייר-דנציגר, בת 34, אם לשני בנים, לא ציפתה שאותו פוסט ארוך, שנכתב בדם לבה, יזכה ל-500 שיתופים. "זה מספר שקשה לי לעכל", היא מודה. "הייתי בת 8 כשאבא של אותה חברה עשה בי מעשה מגונה. היה לי מזל שהוריי ידעו מה לעשות ושלחו אותי לטיפול, כך שהתמודדתי עם הזיכרונות. היום אני אמנם חיה עם זה בשלום, אבל יש אירועים בחיים שמעוררים את הזיכרונות, כמו האחייניות שלי שמגיעות לגיל שבו הייתי אז, או חוויית האימהות שלי".

הרעיון לתערוכה החל בצילום של הבית של אותה חברה. "התמונה היתה אצלי זמן רב על המחשב. גדלתי באחת השכונות הטובות והשוות בהוד השרון, ומדובר בווילה פרטית מדהימה, שבוודאי נראית בגדר חלום עבור רבים. לכן מה שהמקום הזה מסמל עבורי מייצר דיסוננס. לאט-לאט התחיל להתגלגל אצלי רעיון: הבנתי שצילמתי את זירת הפשע. זה קורה בכל מקום ואצל כולם, וזה יכול להיות כל אחד שפוגע בנו. צילמתי מקום נוסף בהוד השרון, שבו אחותי חוותה תקיפה מינית ואז פניתי לחברים ומכרים וגם לעמוד הפייסבוק אחת מתוך אחת, במטרה למצוא נשים נוספות שיאפשרו לי לצלם את זירת הפשע שלהן".

קורה בכל מקום ואצל כולם. צילום: לירון דנציגר, מתוך התערוכה

במקביל לצילום זירת הפשע, דלתה ברייר-דנציגר תמונות שלה מאלבומים משפחתיים, שצולמו באותן ארבע שנים שבהן לא סיפרה לאיש את שאירע לה. "בתערוכה אני משתמשת בטכניקה של קולאז'ים, שבהם אני מספרת את הסיפור שלי עם הסיפור של אחרות. במקביל לתמונות, תהיה בתערוכה עבודת סאונד של שיחה דמיונית שאני מנהלת עם התוקף שלי, יחד עם משפטים בולטים מדברי נשים שהותקפו מינית".

"בעבודה עדינה בפוטושופ אני מפרקת כל תמונה לגורמים", כותבת ברייר-דנציגר, אמנית רב-תחומית וצלמת במקצועה. "כל אלמנט בצילום, ב'זירת הפשע', ממש כמו בצילומי הילדות שלי, מקבל עתה שקיפות שונה, נשתל ונטמע מחדש בתמונה. טכניקה זו מתעתעת בצופה, מטעה את העין ומבקשת מהצופים להשתהות. לא ברור מה שייך למה, זה צירוף בלתי אפשרי של זמנים וחוסר יכולת להפריד ביניהם, מה שייך לתמונות הילדות הרחוקות ומה שייך לזירת הפשע, כפי שהיא צולמה בהווה. חוסר היכולת להבחין שואפת להביא את הצופה לתחושת חוסר ודאות וחוסר ידע, אשר מעמידה אותו במצב של אובדן שליטה. מקומות על-זמניים אלה שנוצרו בקולאז מהדהדים מקומות ועולמות רגשיים, שבהן נעות הנשים שהוטרדו והותקפו במהלך חייהן. עבורן, הזמן הוא בעל ממד חמקמק".

רעיון התערוכה, שתוצג ככל הנראה ביולי בבית האמנים, הועלה בהדסטארט לצורך מימונה, וסכום היעד שאליו ביקשה ברייר-דנציגר להגיע כוסה במהירות, ונכון לעכשיו הכספים ממשיכים לזרום. "בהחלט הפתיעה אותי המהירות שבה אנשים תרמו. התחייבתי שכל שקל מעבר לסכום שאותו ביקשתי לגייס, ייתרם למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולרוח הנשית. אבל בחלומותיי הפרועים ביותר לא העליתי חשבתי שזה יהיה כל כך מהיר. אני מקווה שהתערוכה תשפיע על אנשים להמשיך להיאבק בטאבו השתיקה. בינתיים, מאז שפרסמתי את דבר התערוכה, מדי יום אני זוכה לטלפון מאנשים שמספרים שהותקפו מינית. השיחות היום-יומיות האלה מכאיבות בכל פעם בחדש ומוכיחות שמה שאני עושה הוא חשוב.

מקווה שהתערוכה תשפיע על אנשים. צילום: לירון ברייר דנציגר, מתוך התערוכה

ברייר-דנציגר מקווה כי התערוכה תביא להעלאת המודעות לגבי תקיפות מיניות. "מאז שהתחלתי לעבוד על התערוכה, אני מקבלת הרבה פניות. פנתה אלי, למשל, מישהי שגרה בשכונה האיכותית שבה גדלתי שהותקפה על ידי מישהו אחר כילדה. אם רק ההורים שלנו היו מדברים אלה עם אלה, זה יכול היה לעזור לשתינו להתמודד. אני רוצה להסיר את הבושה מהקורבנות, והתרופה היחידה היא לדבר על זה. אם לא נדבר זה ימשיך, אין דרך אחרת להתמודד עם זה".

לדבריה, כל הנשים שעמה דיברה לא הגישו תלונה במשטרה, מכיוון שלרוב התקיפה מבוצעת בידי אדם קרוב. "גם אני בזמנו חשבתי על החברה שלי ולא רציתי להרוס את החיים שלה. ואולם רק בחודשים האחרונים הבנתי שזה לא אני, אלא אבא שלה הוא זה שהרס לה את החיים. אבל זה העולם שאנחנו חיות בו, כזה שבו מאשימים את הקורבן, כשלמעשה התוקף זה שצריך להתבייש".

היא מאמינה שגם לאחר שתציג את התערוכה, שעליה היא עובדת כבר כמעט שנתיים היא תמשיך לעסוק בנושא העלאת המודעות לתקיפות מיניות. "יש לי עוד רעיונות לעבודות בנושא בקנה, ואני מאמינה שאמשיך לעסוק בזה בדרכים אלה ואחרות. מישהי אמרה לי שלכל אחד יש ייעוד בחיים – אני מקבלת את העובדה שזה כנראה הייעוד שלי".