לאהוב אותה: זוגיות לסבית בלי לעצבן את הקהל

בתום הצפייה בסרט 'לאהוב אותה' (פיטר סולט) אי אפשר שלא לחשוב מדוע סולט התעקש לפתוח את סרטו עם האופן שבו הכירו לורן הלסטר (ג'וליאן מור) וסטייסי אנדרי (אלן פייג') והפכו לזוג שגר ביחד. הסרט הרי מתמקד במאבקה של הלסטר, סגנית במשטרת ניו ג'רזי, שחולה בסרטן ורוצה שכספי הפנסיה שלה יועברו לאנדרי לאחר מותה עניין שעליו הן נדרשות להיאבק בגלל שהן לסביות וכספי פנסיה עוברים לבעל או לאישה – מעמד שלא עומד להן.

 

מתוקף הנרטיב הזה, לא ברור מה הערך שזיהה סולט בכך שנכיר לעומק את האופן שבו הכירו. האם רצה שכך נתפוס אותן כזוג לכל דבר ועניין? האם בהחלטה זו אמר לנו שלא רק שחובה על סרט על ועם לסביות, שמוגש לקהל הרחב, להתמקד במאבק חברתי, אלא שצריך להטעין את הקהל באמונה עמוקה בנוגע לעומק הקשר ביניהן, כדי שנוכל להזדהות עם המטרה שלמענה הן נאבקות?

התחושה היא שכן, שעבור סולט זוג לסבי יוכל לזכות בתמיכת הקהל במאבק שהוא מנהל, ובעקיפין במאבק של חברות וחברי הקהילה הגאה בארה"ב לנישואים, רק אם נתוודע לאהבה העמוקה ששוררת בין הלסטר לאנדרי. לא חלילה פשוט כי זכותן של נשים שאוהבות אחת את השנייה לקבל את מלוא הזכויות שמוענקות לזוגות הטרונומטיביים, כלומר כאלה שמורכבים מגבר ואישה.

במילים אחרות, על פי סולט אם הסרט היה נפתח במאבק, היה מתחיל בנקודה שבה הלסטר מגלה כי היא חולה בסרטן, ספק אם כולנו היינו יכולות להתמסר למאבק הזה ולראות בהלסטר ובאנדרי זוג – להאמין להן שהן זוג. אם מוסיפות על כך את העובדה שסולט עושה ככל יכולתו כדי להציג את הלסטר ואנדרי כזוג נורמטיבי, ובעיקר כזוג לסבי שלא יעורר יותר מדי זעם בקרב הקהל האמריקאי, אז ?לאהוב אותה? הוא סרט נוסף שנכנס לרובריקת הסרטים על לסביות וחומק מקטגוריית סרטי הלסביות.

בעוד סרטים על לסביות יוצאים מגדרם כדי להציג לנו לסביות נורמטיביות, לסביות שנוכל לטעות בהן כי באמת חוץ מאשר העדפתן ליחסי מין עם נשים אין ביניהן ובין גברים ונשים סטרייטים שום הבדל; סרטי לסביות חושפים אותנו פעמים רבות לעולם בעל סדר אחר, לעולם של נשים, למערכת יחסים שנשענת על חוקים אחרים. אלה גם פעמים רבות נמצאים מעבר לדיון בהכרה ובזכויות, שכן היוצרות שלהם ?מרשות לעצמן? לעסוק בעולמן הפנימי – וזה, למרות הכל, לא מתחיל ונגמר ביחס הלעומתי שלהן לחברה הנורמטיבית. יעידו על כך חברות וחברי קבוצות לא הגמוניות רבות: שלמרות שהמאבקים לא תמים, הם רחוקים מלנהל כל רגע ביומיום של חברות וחברי הקהילה הזו. במובן זה בסרטים אלה הלסביות היא לא רק העדפה מינית, אלא גם עמדה פוליטית, ובסרטים אלה גם הפוליטיות רחוקה מלהיות כלואה בתוך המאבקים המוכרים של הקהילה הלהטב"קית – שהיא זו שעומדת על הפרק ב?לאהוב אותה?. כך קורה שהפוליטיות של הלסביות (בשורוק) בסרטים אלה היא לא פעם פוליטיות שקוראת תיגר על עצם הערכים הבסיסיים ביותר של החברה ההטרוסקסואלית. זוהי פוליטיות שהולכת הרבה יותר רחוק מהפוליטיקה.

מעבר לכך בסרטים של לסביות יש סיכוי גבוה יותר שנראה על המסך סקס בין נשים – ולא מנקודת מבט גברית. זאת לעומת סרטו של סולט, שמשתייך לקטגוריה הראשונה, של סרטים על לסביות, ובו בסצנה שמתיימרת להיות סצנת הסקס בין אנדרי להלסטר הן לבושות, והיא מסתיימת בכך שהן נוגעות אחת לשנייה בירכיים – אחרי ככלות הכל כמה אנשים יכולים לשרוד סקס בין שתי נשים, סקס בלי זין – רחמנא ליצלן, ועדין לתמוך בהן ולחשוב שהן בעלות זכויות? אחרי ככלות הכל השיח הרווח סביב הקהילה הלהטב"קית הוא שיש תמיכה בזכויותיה של קהילה זו, אבל מפה ועד לעצם הנראות של קהילה זו על כל המשתמע מכך פעורה תהום. הבון טון הוא – למה כולם צריכים לדעת מה אתן עושות (בדיוק) במיטה? זאת כמובן תוך התעלמות מהחשיבות שיש בעצם ההנכחה של אורגזמה נשית שלא מתווכת על ידי גבר הטרוסקסואלי.

זוגות מהקהילה הגאה יוכלו להינשא בכל מקום בעולם

סולט מיישר קו עם התפיסה הזו, וניכר שיותר משסרטו מחוייב להצגת קשר לסבי על המסך האמריקאי, הוא מחויב למאבק בנישואים של הקהילה הגאה בארה?ב. לאור זאת אין זה מקרי (למרות שמדובר בסיפור אמיתי) שמי שמנהל את המאבק של הלסטר ואנדרי הוא גבר הומו ויהודי מניו יורק שלראשו כיפה בצבעי דגל הגאווה – שגם אחראי על ההפוגות הקומיות של הסרט שנעטף בשלב די מוקדם שלו במחלתה של הלסטר. למולו הלסטר ואנדרי הן מי שנסחפות לתוך המאבק ולמעט רגע קצר בסוף הן די פסיביות ביחס אליו.

אם יש תרומה לסרט זה, מעבר להיותו מלודרמה אמריקאית נוספת שלמרות הכל הזילה דמעות מכותבת שורות אלה, הרי שזו נעוצה בכך שהוא מראה את הצורך בכך שגם זוגות מהקהילה הגאה יוכלו להינשא בארה"ב ובכל מקום בעולם. בסיומו, אני מודה, הייתה בי יותר סימפטיה למאבק זה שנתפס על ידי לרוב כמאבק שחוטא לעצם האפשרוית הפוליטיות העמוקות שטמונות בלסביות, הומוסקסואליות, קוויריות, ביסקסואליות וטרנסג'נדריות. בה בעת, אי אפשר שלא לתהות מדוע לצד המאבק לטובת הזכות להינשא כמו זוגות סטרייטיים ובהתאם לאמונה הדתית של כל אחת ואחד אין מקום למאבק לטובת זכותו של כל זוג, שמגדיר את עצמו ככזה, להחזיק בזכויות שוות לאלה שעומדות למי שנישאו על ידי המדינה ו/או על ידי מוסד דתי כזה או אחר. ואם ניקח זאת אף רחוק יותר, מאבק לטובת כך שגם רווקות ורווקים יוכלו ליהנות מזכויות שונות, ונחדול מההילה האובססיבית אחר חיים בזוגיות. עבור סולט הרי שאפשרויות אלה לא עומדות למול עיניו. במדינת ישראל, בה גם האפשרות לקבל משכנתא ולהיכלל בקטגוריית הזוגות הצעירים שמניבה הטבות מסוימות ברכישת בית מחייבת זוגיות הטרונורמטיבית וזוגיות בכלל, שאלה זו רלוונטית אף יותר.