הסופרג'יסטיות: ימיו הראשונים של המאבק הפמיניסטי

אני די בטוחה שהמילה שחוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים בסרטה של שרה גברון, 'הסופרג'יסטיות', היא המילה 'חוק'. בקונטקסט ההיסטורי אין סיבה להתפלא על כך: מאבקן של סופרג'יסטיות ברחבי העולם, כמו גם זה של הסופרג'יסטיות בבריטניה שאחריהן עוקב הסרט, התמקד בדרישה לשוויון אזרחי לנשים עם דגש על זכות הצבעה והזכות להשתתף בבחירות. מאבק זה דרש את שינוי החוק שלא הכיל בתוכו את האפשרות שנשים – יותר מ-50% מהאוכלוסייה בעולם – יהיו בעלות זכויות שוות לאלה של הגברים.

לא פורעות חוק, מחוקקות

באותן שנים שבהן מתרחש הסרט, תחילת המאה ה-20, הסופרג'יסטיות השונות שומעות פעם אחר פעם כי דרישותיהן אינן חוקיות, וכי בפעולותיהן הן עוברות על החוק. "החוק קבע ואמר כך וכך", הן שומעות שוב ושוב. בנאומה של אמלין פנקהרסט, בכיכובה של מריל סטריפ, המשפט החזק ביותר שנאמר הוא ?אנחנו לא רוצות להיות פורעות חוק, אנחנו רוצות להיות מחוקקות?.

מעבר לקונטקסט ההיסטורי אי אפשר שלא לחשוב שגברון משחקת עם המילה 'חוק' בשביל להרהר גם על מצבנו הנוכחי, עת בחלקים נרחבים בעולם לנשים יש זכות הצבעה וגם האפשרות לחוקק  חוקים עומדת להן. מבלי לגרוע לרגע מהחוב הגדול שיש לנו לנשים ברחבי העולם שנלחמו עבור כך שנוכל להצביע בבחירות ובהמשך קידמו חוקים אחרים כדי לקדם את שוויונן של נשים, נוכחותו של החוק מהדהדת הלוך ושוב לימינו אנו, לימים ומקומות שבהם ישנם חוקים (חלקם אפילו מחוקקים על ידי נשים), וקיימים גם חוקים נגד אפליה ונגד הטרדה ותקיפה מינית, ועדין ניתן לראות כי האפליה נמשכת והאלימות שמופנית כלפינו ממשיכה להיות מטואטאת – מתוקף החוק – מתחת לשטיח.

ראשית ימיו של המאבק הפמינסטי. מתוך "הסופרג'יסטיות"

במילים אחרות: גם היום, (למרות שמצבנו טוב עשרות מונים ממצבן של נשים אז, כמו גם ממצבן של נשים היום שחיות במדינות בהן החוק מפלה נשים באופן מוצהר וישיר), לא די בחוק הכתוב והמנוסח היטב כדי שזכויותיהן של נשים – כמו גם של קבוצות מיעוט אחרות – יישמרו, ואלה יזכו בחיים אזרחיים מלאים.

מבעד לסרטה של גברון, זוהי דווקא ערמומיותו של החוק שנוכחת באופן בולט, כאילו גברון רוצה לומר לנו שהכוח תמיד יעשה כל ביכולתו כדי לשמר את כוחו ואת עליונותה של הקבוצה שלה הוא דואג, ולכן לכל הפחות אי אפשר למקד את המאבק רק בשינוי החוק. יותר משניכר שביקורת זו מופנית כלפי הסופרג?יסטיות בבריטניה ובכלל שהיו צריכות להעביר אותנו ממצב של סובייקטיות חסרות זכויות לעמדה של סובייקטיות בעלות זכויות אזרחיות, הרי שביקורת זו מופנית יותר כלפי הכאן ועכשיו שלנו.

ניתן לראות זאת בדגש של גברון על הפעולות האלימות והלא מתפשרות של הסופרג'יסטיות בבריטניה שאחריהן היא עוקבת. במומנט שבו גברון ממקמת אותנו, פנקהרסט כבר קוראת באופן מופגן למאבק אלים, כמו מתוך ההבנה שבלי אלימות אין סיכוי לקבל את תשומת לבו של השלטון. קריאה זו מובילה בהמשך לפיצוץ תיבות דואר ולפגיעה בחוטי הטלגרף, כמו גם לפעולות אלימות אחרות, שהיום אפשר רק לפנטז עליהן כפועל יוצא של נשים פמיניסטיות במערב.

העובדה שזה בגדר פנטזיה נעוצה כמובן בחוקים שאנחנו נהנות מהם – עם או בלי מירכאות על ההנאה; חוקים שדורשים מאיתנו לשחק עם כלי המשחק שהועמדו לנו. הדרישה שנפגעות יפנו למסגרת החוק להגשת תלונות, היא רק דוגמא אחת לאופן שבו החוק כובל אותנו ודואג שבסופו של יום הסדר הקיים והמפלה יישמר. זה נכון גם כלפי הדרישות שמעמידה ישראל כלפי פלסטינים ופלסטיניות, עת היא מחוקקת חוקים גזעניים ומתפלאת כי אלה נחצים על ידיהם.

נקודת מבטה של הכובסת הענייה

בחירה מעניינת שקיימת בסרט, ונובעת מתסריטה של אבי מורגן, היא שבמקום להתמקד בדמויות המרכזיות והבולטות של התנועה, ציר העלילה עוקב אחר מוד ווטס (קארי מאליגן), כובסת ענייה שנקלעת במקרה להפגנה של סופרג'יסטיות, ומאותו רגע מתחילה להתעניין בנושא ומצטרפת לתנועה, כמו גם משלמת על כך מחירים אישיים גבוהים מאוד.

במובן זה הסרט מאוד רגיש לנושא המעמדי שכרוך במאבק הסופרג'יסטי. ישנן התייחסויות רבות לשאלה עד כמה נשים עניות יכולות להרשות לעצמן להיות חלק ממאבק שמוביל פעמים רבות לפיטורין כמו גם לבית הכלא, כאשר את נדרשת לעבוד 12 שעות ביום כדי לכלכל את משפחתך ברמה המינימלית ביותר.

לאן נעלמו הנשים השחורות?

מעבר לכך, יש בהתמקדות בווטס כדי לספר סיפור אודות האופן שבו מישהי מחליטה להצטרף למאבק, ולהדגיש את החשיבות של העלאת מודעות כחלק מהכלים החשובים ביותר בניסיון להרחיב מעגלים ולאפשר פנימה את כניסתן של נשים שלא נכחו בהם מלכתחילה. רגישות זו לנושא המעמדי והאופן שבו הוא פוגש את המאבק הפמיניסטי, הופכת את ההתעלמות המוחלטת מנשים שחורות בסרט לתמוהה.

אמנם רוב רובו של המאבק הסופרג'יסטי בבריטניה, ועל אחת כמה וכמה בארה"ב, היה צבוע לבן, אך כן היו בו נשים הודיות, במקרה הבריטי, שלקחו בו חלק לא מבוטל. מעבר לכך, לאור העובדה שהסרט כן מצליח בין השורות להתייחס לנשים העניות שנעדרות את הפריבילגיות של פנקהרסט, לדוגמא, מפתיע שלא מצא לנכון לפחות להנכיח נשים שחורות בו, שכן באותן שנים – ולמרות שמעמדן האזרחי היה שונה מזה של נשים חומות ושחורות – האחרונות עבדו פעמים רבות כתף לצד כתף לצדן של אותן נשים עניות שבהן הסרט כן מתמקד.

העובדה כי מדובר בהפקה הוליוודית יכולה להסביר מדוע היה קשה להשיג מימון לסרט זה לו היה מתמקד בפמיניסטיות לא לבנות, שמאבקן נמחק פעם אחר פעם מההיסטוריה, עד כי לנשים רבות קשה לדמיין את הפמיניזם כשאינו צבוע לבן. בה בעת, ניכר כי גם בתוך המסגרת ההוליוודית הכובלת היתה יכולה להיות התייחסות – גם אם אגבית וברקע – לנושא הצבע.

אין בכך כדי לומר שאין ערך לסיפור הזה ולקיומו של סרט זה על פני מסכי הקולנוע. לנוכח זאת מצערת בעיקר העובדה שלא מדובר בסרט טוב, ואין בו כדי לסחוף אל תוך המאבק הפמיניסטי נשים שנושא זה לא בוער בקרבן. הוא, ככל הנראה, לא יצליח לסחוף אחרי נשים כמו ווטס.

ועדין, ובאמת שבתוך עולם קולנועי שממנו נשים כמובילות ומאבקן של נשים הוא מראה כה נדיר, אי אפשר להתעלם מעצם חשיבותו, על אף מגרעותיו. די בכותרות הסיום שלו, שכוללות את השנים שבהן נשים קיבלו את הזכות להצביע במדינות שונות בעולם (בשוויץ למשל זה קרה רק בסוף בשנת 71), כדי להבהיר באופן חד משמעי כמה נעשה בזמן כל כך קצר, ועד כמה לא רחוק העבר שבו נשים לא הוכרו – אפילו הרמה הפורמלית – כשוות לגברים. זאת כמובן מבלי לשכוח את המקומות שבהם נשים לא זוכות בהכרה הפורמלית הזו גם היום, ובה בעת תוך ביקורת על עצם המאבק על ההכרה הפורמלית שמעניק החוק.

לצפייה בטריילר המלא: