מחוברים + עונה 7: גברים נרקסיסטים ונשים שקורסות תחת הנטל

אני מאוד אוהבת את 'מחוברים'. לצד יצר המציצנות שהיא מזינה היטב במינון שלא מרגיש וולגרי מדי, היא מאפשרת לחיי זוגיות להיחשף על כל הטוב, ובעיקר הרע שלהם. בשונה מסדרות ריאליטי שהנושא שלהן הוא זוגיות, הקשרים בין הנשים ובעליהן ב'מחוברים' לא תמיד מהווים את ציר העלילה המניע של הדמות. לרוב, זה דווקא עובד לטובה, כי כשאתה לא חושב שעל זה אתה מדבר, או שאת זה באת לקדם, האפשרות שלנו כצופות לראות איך מתפקדות משפחות בישראל גבוהה יותר.

גם הקאסט של 'מחוברים' תורם לכך שסדרה זו תהווה חומר אנתרופולוגי מרתק יותר מזה שמספקות אחיותיה לז'אנר. העובדה כי לרוב מדובר בזוגות מצליחים ברמה כזו או אחרת, כאלה שמתאימים לסטריאוטיפ התל אביבי והליברלי, רק מעצימה את התמונה העגומה שאליה אנחנו נחשפות פעם אחר פעם, עונה  אחר עונה, בעודנו פוגשות עוד זוגיות שבה לטובת הקמת המשפחה הושעתה הקריירה של האישה, והבית הפך למבצרה, בעוד בעלה דוהר לכיוון העתיד.

אחרי ככלות הכל, כשגבר שתופס את עצמו כגבר חדש, ואולי אפילו מכנה את עצמו כליברלי, מתנהל ביומיום בנוחיות משוועת בעוד אשתו קבורה בבית עם הילדים, הכביסות, הקניות והניקיונות, אז לפחות אנחנו יכולות להצביע – בדיוק באותו רגע – על חוק חזקת הגיל הרך, ולהצדיק את הסירוב שלנו לבטל אותו, כמו גם להבהיר למה הורות משותפת היא דבר נדיר כמו למור צווארון אדום. זאת למרות שאנחנו בשנת 2016, כי ככל הנראה, גם בשנות ה-2000, ובלי קשר למעמד המשפחתי, למוצא ולמקצוע, גברים עדין לא מרגישים שהבית והילדים זה באמת האחריות שלהם. הם מקסימום שם כדי לעזור – וגם זה, רק כשנופלת עליהם המוזה.

כך למשל בשני הפרקים ששודרו עד כה זכינו להכיר את דנה פאן לוזון, שנשואה למאמן הכדורגל גיא לוזון. אחרי שזה קיבל עבודה בבלגיה, היא ארזה את עצמה ואת הילדים ונסעה אחריו לשם. זאת בזמן שכאן רק התחילה להתגבש לה קריירה טלוויזיונית, והיה בידה סטודיו פילאטיס מצליח – כך לדבריה. היא החלה להתרגל לבלגיה, ולאחרונה אפילו יצרה שם סדרת טלוויזיה, אבל בערך בו בזמן בעלה פוטר וקיבל עבודה חדשה בלונדון.

אז בפרק הראשון היא לבד בבלגיה, אחראית להסעת הילדים, הזנתם וניקיון הבית, כי הוא הרי שם, בלונדון הרחוקה. ובפרק השני, היא כבר מתחילה לחשוב על מעבר ללונדון, אבל נקרעת מהמחשבה ששוב תצטרך להתחיל הכל מחדש, בעוד בעלה מפתח את הקריירה שלו שכה חשובה לו. האפשרות שהוא ישנה את תוכניותיו עבורה, לא עולה על הדעת. לא נעים לו לבד, אבל הוא שם. ואם היא רוצה, שתצטרף. אם לא, שתחזור לישראל. ממנו לא תקבל אפילו טיפת אמפתיה ביחס למצבה. הלכה למעשה, גם כאשר תצליח להתארגן על ריאיון בלונדון, הוא בעיקר ינסה להוציא לה את הרוח מהמפרשים. תודה לאל שהיא לא נתנה לזה לעצור אותה.

אישה ברת מזל נוספת היא שחר רוזנצוויג, דוגמנית ושחקנית בת 29 שנשואה לניר פרידמן – שהן האתר של הסדרה והן הוא עצמו טוענים שהוא שחקן ומוזיקאי. נגיד. לפרידמן ורוזנצוויג שני ילדות, והם גרים בצפון. פרידמן עובד לרוב בתל אביב. נחשו מי נשארת בבית עם הילדים, מנקה, עושה כביסות וקניות כשהוא עובד? נכון, רוזנצוויג. אם לא די בכך, אז ברגע מדהים בו היא מנקה את הבית אחרי שחזרו אליו מתל אביב, פרידמן יושב בחצר ביתו, מביט על הנוף ואומר לעצמו, אני יכול לשבת פה בעצם לנצח. המחשבה על כך שיתרום דבר מה לאחזקה הכללית של הבית, לפחות כשהוא בתוכו, לא עולה על דעתו.

ברגע אחר, אחרי שהוא סיים יום עבודה ארוך בתל אביב, ורוזנצוויג נמצאת בבית הוריו בעיר עם הילדים, הוא יוצא מהאולפן ואומר שהדבר הכי חשוב כעת זה לסמס לה. אז הוא מסמס לה. היא עונה לו שהיא מניקה את בתן. מה הוא מסיק מזה? שהוא יכול לצאת עם חברים לשתות. לחזור הביתה ולהיות עמה אחרי שהייתה כלואה בבית הוריו עם הילדים כל היום? לא! עזבו אתכן. מה הטעם? אם היא עסוקה עם הילדים, אז הוא חופשי. זו המשוואה הרי, ובשני הפרקים שעלו עד כה ניכר כי זו המשוואה השולטת.

איפה אנחנו פוגשות בסדרה הורות שאפשר לקרוא לה משותפת? בין היחצ"נית ציפי רומנו ובת זוגה רימה. הן לא נוטשות אחת את השנייה בכל רגע, ואף אחת שם לא נדרשה לעצור את הקריירה שלה לאור האמהות שלהן.

שיהיה ברור, שלושת הזוגות הללו הם זוגות בעלי אמצעים, כאלה שאפשר להניח שהיו שורדים מטפלת. כשהאמצעים קיימים ונשים עדין משהות את החיים שלהן לטובת זוגיות ומשפחה, וחלוקת התפקידים בבית מגדרית לעילא ולעילא (לא אצל רומנו ורימה), אי אפשר שלא לתהות מה קורה כאשר אין אפילו את האפשרות הכלכלית לממן מטפלת שתוכל לאפשר גם לאם וגם לאב להמשיך לפתח את הקריירות שלהם, וגם פשוט להיות בעלי חיי חברה תקינים יותר מכאלה של אסירים בכלוב זהב.

בעוד שאצל משפחות רבות בישראל אני די בטוחה שהעלות של מטפלות וגנים פלוס שכרם הגבוה יותר של הגברים היא שמכריעה את הכף בנוגע לחלוקת התפקידים, ניכר שמעבר לשאלה הכלכלית עומד ההרגל, וגם הנוחות. ההרגל שהבית הוא באחריותן של נשים, והגידול של הילדים גם כן – כמה נוח! ההרגל שעל גבר לפתח קריירה, ונשים יכולות לפתח קריירה, גם, אבל רק אם זה לא עומד בדרכו של הפטריארך. כך ממשיך לצעוד העולם באותו סדר ישן. רוב הזמן זה קורה בשקט, מבלי שיהיו מצלמות בסביבה שיראו לנו מה גדול המחיר שנשים משלמות גם ב-2016 על הבחירה להיות אמהות במערכת הטרוסקסואלית עם גברים שחושבים רק על עצמם.

היעדרן של מצלמות בימים כתיקונם היא זו שמאפשרת לקבוצה כמו 'א' זה אבא' לדרוש את ביטול חזקת הגיל הרך, לצאת בסיסמאות על הורות משותפת וביטול דמי המזונות, ולטעון שהם לגמרי היו שם ויהיו שם כהורה במשרה מלאה גם לאחר הגירושים. היעדרן של מצלמות והימנעות מקריאת מחקרים גם מאפשרות לחברות וחברי כנסת לתמוך בקבוצה זו כאילו היתה קוזאק נגזל ולדבר על הורות שוויונית ועל שוויון זכויות – גם לגברים!

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. במצב הנוכחי, קשה לצחוק לנוכח התמונות של 'מחוברים' שחושפות גברים נרקיסיסטיים שלא התבגרו, ודואגים רק לעצמם, ונשים שקורסות תחת הנטל ואין להן אפילו אוזן קשבת בבית לכאב שלהן. זה זוכה לקבל מהחמודים הללו או שתיקה (לוזון) או ביטול והתרעמות (פרידמן). האחרון קורא לזה דרמה. אולי אם היה עוצר לרגע לחשוב מה זה להיות לבד בבית עצום בצפון עם שני ילדים כל היום ורק לרדוף אחרי הצרכים שלהם, היה מבין, ולו לרגע קט, כמה בדידות יש במקום הזה, ולמה אישתו בוכה בלי להבין ממש למה. בלי להבין, או בלי לספר. אחרי ככלות הכל, אולי בתוך לבה היא יודעת שאין שם באמת עם מי לדבר.