רונית אלקבץ הגדירה מחדש מהי תרבות

זה היה לפני הרבה שנים, כשהייתי עיתונאית וצלמת צעירה בשבועון העולם הזה, כשנתקלתי בה לראשונה, ברונית אלקבץ.

היא השתתפה בתצוגת אופנה כדוגמנית.

היא הייתה שונה. היא לא התאימה לשום סטריאוטיפ של דוגמנית, ובכלל לא נראתה כמו דוגמנית. ויסלחו לי הדוגמניות על ההכללות.

תווי פנים חדים, שיער שחור כפחם וארוך וגולש ומלא נוכחות. בחורה צעירה וגבוהה עם מבט חד ונחוש בעיניים. ובעיניים השחורות האלה ראו שהיא אישה סוערת.

הלכתי לראיין אותה

היא לא הייתה תל אביבית (ושוב סליחה על הסטריאוטיפ).

היא באה מחוץ לתל אביב וראו עליה, כבר אז, בראיון ההוא – שאולי היה הריאיון העיתונאי הראשון שלה – ראו שהיא באה עם ביטחון עצמי ונחישות.

לא היה קל לראיין אותה, כי היא לא התאימה לשום מסגרת, וקשה היה להגדיר אותה. היא לא הייתה דוגמנית, לא רק משום שלא התאימה לסטריאוטיפ, אלא משום שאמרה כבר אז באותו הראיון שהיא לא דוגמנית, או לא רק דוגמנית.

כבר כבחורה צעירה בראשית שנות העשרים שלה היא הייתה נחושה להצליח. קשה היה שלא להבחין בעוצמות, בטוטאליות וביכולת האבחנה המדויקת שלה. ומאז היא רק התקדמה, והעמיקה, והביאה לידי ביטוי את כל כולה.

קשה להגדיר את רונית אלקבץ, משום שהיא הייתה כל כך הרבה דברים. היא הייתה דוגמנית, ושחקנית, וכותבת, ובימאית, ומפיקה ובעיקר הייתה יוצרת ענקית.

היא הצליחה בצורה כל כך אינטליגנטית וחכמה – ובעיקר בלתי מתפשרת – לעשות מכלול של יצירות שנגעו בכל כך הרבה רבדים של החיים: בנשיות על מכלול הזוויות שלה, ובפערים, ובתרבות עמוקה, ובישראליות, ובקוסמופוליטיות.

היא הפגינה את המזרחיות שלה בלי פלקאטים. היא הביאה למסך – ביחד עם אחיה שלומי – את התרבות המרוקאית והמזרחית העמוקה בצורה כל כך מדויקת, וחדה, טוטאלית אך לא כסיסמה, ולא כמניפסט, אלא כיצירה אמנותית, תרבותית, קולנועית שלמה ומעולה שכל אחד ואחת יכלו להתחבר אליה ולמצוא בה את עצמם.

היא שמה את התרבות שממנה באה במרכז הבמה וזכתה לא רק להכרה ולהבנה אלא גם להערכה ולפרסים רבים. היצירה שלה דיברה לכולן, לכולם, לכולנו.

משום שהיא הייתה כל כך מוכשרת, ומשום שהייתה בלתי מתפשרת, ומשום שהייתה עמוקה, וכל כך מיוחדת. משום שהמראה שלה כל כך התאים והתכתב עם הסערה שבאה מבפנים. משום שהנוכחות העוצמתית שלה כל כך התאימה מצד אחד והשלימה, מצד שני, את מה שהיה לה לומר. משום שאת מה שהיה לה לומר ידעה ויכלה והצליחה להגיד בכל כך הרבה אופנים.

רונית אלקבץ הגדירה באופן מדויק וחזק ואולי חדש מהי תרבות מהי. כי אי אפשר לרדד את העשייה שלה, ואי אפשר לרדד את התרבות להגדרה אחת צרה. רונית אלקבץ הייתה עולם שלם של תרבות.

ולא להתבלבל, זו הייתה תרבות פוליטית מאוד. היא הייתה פוליטית במזרחיות שלה, והיא הייתה פוליטית בנשיות שלה – נשיות בלתי מתפשרת ולא נכנעת לשום צוו התנהגות או אופנה. מבחוץ ניתן לראות שעשתה מה שהיא רצתה, בדיוק בדרך שהיא רצתה, ועדיין הצליחה להתקיים במרכז הבמה ומעולם לא נדחקה לשוליים

אין הרבה יוצרים כאלה בנוף הישראלי או בכלל. אין הרבה יוצרים שהצליחו לא להתפשר אבל גם להישאר במרכז, להיות מוכרים ואהודים ומוערכים ומעוטרים וידועים.

כמובן שבהקשר הזה אי אפשר שלא להיזכר בראיון (אולי האחרון) שרואיינה בתוכנית שש עם עודד בן עמי, כשהוזמנה לדבר על הסדרה החדשה שבה השתתפה בצרפת, שם היא משחקת ראש ממשלה, והמראיינים, בחוסר טאקט משווע דחקו בה לדבר על משה איבגי והיא סירבה, בתחילה בצורה רגועה, אך תקיפה, אך כשלא הניחו, קמה ועזבה.

היה לה הכוח הזה, והמצפן הפנימי הזה והעוצמה הזאת והביטחון הזה לקום וללכת ולהבין שעל זה לא תקום או תיפול הקריירה שלה. כי היא הייתה גדולה מסך מראייניה.

לשמחתנו, רונית אלקבץ הותירה אחריה מכלול כל כך עשיר של יצירה שנוכל להתענג וללמוד ממנה ולהעריך אותה ולזכור אותה עוד הרבה שנים.

לצערנו היא נפטרה בגיל כל כך צעיר, ויכלו להיות לה עוד שנים רבות של עשייה ומי יודע מה הפסדנו.

יהי זכרה ברוך.

רונית אלקבץ