טקס פתיחת אולימפיאדת ריו: לא רק טוסיקים ערומים מתנועעים בקצב הסמבה

הפחידו אותנו די הרבה לפני האולימפיאדה הזו. אמרו שברזיל לא מאורגנת, מלאה בשוד ופשע, שקועה בבוץ כלכלי ופוליטי שיהיה לה קשה להתאושש ממנו וכמובן – נגיף הזיקה.

גם ההודעה שבטקס הפתיחה יושקעו חצי מהכספים שהושקעו באולימפיאדה הקודמת בלונדון עם קטע הקאלט בו מלכת אנגליה צונחת אל האיצטדיון במסוק שמוטס על ידי ג'יימס בונד, הביאה לציפיות מאד נמוכות. היה די ברור שהברזילאים לא יוכלו להסתמך על תפאורות מפוארות, מכטרוניקה או במות מסתובבות והחשש היה שהטקס השנה יהיה תצוגה ארוכה של טוסיקים ערומים מתנועעים בקצב הסמבה. הרי כולנו יודעים שהכי קל לברוח לשם ובמיוחד במדינה שזה בה חלק אינטגרלי מהתרבות.

לא רק תצוגה ארוכה של טוסיקים ערומים מתנועעים בקצב הסמבה. צילום: רויטרס

אבל הברזילאים סירבו להכנע לתבניות ולקלישאות. במפגן מדהים של מודעות עצמית הם הסתכלו על המצב כהזדמנות ליצירתיות מדהימה. במקום במות ותפאורה, קיבלנו טכנולוגיה הקרנה שריגשה ושוב ושוב הופתענו מהיכולת להקרין בתלת מימד, ליצור עומק ולרגש. את סמל השלום, טביעת הרגל של יונה, סובבו והפכו לעץ פורח – שלום עם האדמה.

הברזילאים ניצלו את ההזדמנות של הקטעים האומנותיים שמציגים את ההיסטוריה של המדינה המארחת והציגו משל נוקב, כמעט מאשים על פלישת האדם הלבן אל יער האמזונס, ניצול משאבים, הרס והעבדות. הם נתנו במה מדהימה לילידים מהיער, למוזיקה ולריקוד שלהם והתעקשו בכל מהלך הטקס על מסר אקולוגי. הם גם ניצלו את ההזדמנות להפריך את המיתוס כאילו האחים רייט היו הראשונים להמריא ולנחות בכלי טייס ממונע. מסתבר שגזילת הקרדיט בוערת בעצמותיהם. הם הציגו את הגעתם של העבדים השחורים לברזיל, את ההגירה הלבנונית והסורית ואת המיעוט היפני הגדול בברזיל.

אחרי שג'יזל בונדשן סתם צעדה על הבמה לעבר שום מקום (לא יכלה לעשות מעבר? באמת? זהו?) התחיל מופע מרהיב של מוזיקת היפ הופ, פרקור וראפ נשי שהסתיים בשירת "פאיז טרופיקל". אבל במקום שדניאל ז'ובים ישיר והקהל יסתכל, החליטו הברזילאים להקרין את המילים על מסכים באיצטדיון, כללו כך את הקהל בהופעה ושידרו מסר חדש על תחושת קהילה ושייכות, אחווה ושיתוף. אף על פי שהמוזיקה הסתיימה הקהל המשיך לשיר, הופך לחלק מההופעה, אם לא להופעה עצמה.

הברזיאלים הצליחו להפתיע. מתוך טקס הפתיחה. צילום: רויטרס

כאן הברזילאים כבר רצו לודא שאף אחד לא מפספס מה שיש להם להגיד על הקשר לאדמה ועל החורבן של בירוא היערות. ברגע שיש בו את הרייטינג הגדול בעולם הם הציגו נתונים כואבים על התחממות כדור הארץ, אפקט החממה, המסת הקטבים והצפות. הם ניצלו רגע שיכול היה להתמלא בשירים וריקודים כדי להאיר זרקור על המשבר באמזונס וההשלכות הגלובליות שלו. כולנו על אותו כדור. הם בישרו שכל ספורטאי וחבר משלחת מכל העולם קיבל זרע ובתום צעדת המשלחות הם יזרעו אותו בעציץ ואלפי העציצים האלו ינבטו וישתלו מחדש בפרויקט יעור מחדש במה שיקרא "יער הספורטאים".

כשנכנסו המשלחות זכינו לראות שכל משלחת מלווה בילד נושא שתיל, והשתילים היו מגוונים כמו העציצים. ההקפדה של יצוג, שיתוף ומגוון היתה מכוונת וכך צעדו ילדים מכל צבעי הקשת כולל ילדים נכים, מוגבלים וקטני קומה וכן ילדים בכסאות גלגלים נושאים שתילים. את שלטי המשלחות הרכיבו על אופניים עליהם רכבו נשים וגברים, חלקם טראנסים, כולל הדוגמנית הברזילאית הטראנסית ליה טי. היו צריכים לתת שם לג'יזל בונדשן לרכב על אופניים, אולי היא הייתה מקבלת את התשואות הנלהבות שקיבלה ליה.

לא רק שסיפרו לנו על הזרעים השונים שקיבלו הספורטאים, ממש הציבו מצלמה בסוף מסלול הכניסה לאיצטדיון. על רקע יצוג סמלי של העיר ריו דה ז'נירו הועמדו מעין בנינים כסופים שבחלונותיהם הוצבו עציצים קטנטנים וזכינו לראות את האלופים האולימפיים השונים זורעים אותם בהתרגשות גדולה. מצחיק היה לראות מתעמלות סיניות זערוריות נוטעות למטה כשמעליהם מיתמרים נציגי נבחרות הכדורסל, זורעים גבוה למעלה.  עם תום כניסת המשלחות נחשפו הטבעות האולימפיות. בטריק אחיזת עיניים פשוט אבל אפקטיבי, סודרו אותם בנינים כסופים בהם נזרעו העצים העתידיים בצורת מבנה הטבעות- הסמל של האולימפיאדה. בהחלטה מודעת , מפתיעה ואפילו שנויה במחלוקת, התפרקו בבת אחת הבנינים והפכו לעצים ירוקים שיצרו את הסמל האולימפי, אבל כולו, כל הטבעות כולן, היה ירוק. שבירה מכוונת של המסורת.

הטקס שארך לא פחות מארבע שעות הציג בצורה מאד מחושבת מסרים אולימפיים אבל מתח קצת את המסגרת. הדיבור על שלום, אחווה ומגוון לא היה מס שפתיים בלבד והתגלם בנבחרת אולימפית שלמה, גדולה מזו ששלחו כמה מדינות, של פליטים, ספורטאים אולימפיים שאין להם דגל להתחרות תחתיו ובהעדפה ברורה של סולידריות והומאניזם על פני לאומיות ולאומנות, פתחו בפניהם את הדלת ואף בירכו אותם ספציפית ואיחלו להם בהצלחה בנאומים הרישמיים.

נבחרת ישראל, לראשונה מזה עשרים שנה העמידה בראשה אישה, את המתעמלת נטע ריבקין. וזה כמובן מתאים וראוי בהתחשב בכך שישראל היא יחודית למדי בנוף האולימפי בכך ששלחה לאולמפיאדה משלחת עם רוב נשי בפעם הראשונה בתולדותיה. הציפיה לראות את האתלטית המדהימה הזו צועדת עם דגל ישראל הועמה במקצת על ידי הבעת הפנים של ריבקין. היא היתה נראית בהלם מוחלט וחבל שלא נהנתה יותר על הכבוד שנתנו לה. הוא מגיע לה.

נבחרת ישראל בראשות נטע ריבקין. צילום: רויטרס

אחרי התוכנית האומנותית, שירים, מצעד הנבחרות, נאומים, הנפת הדגל,  שוב תוכנית אומנותית, אז ורק אז זכינו לראות סמבה. כמובן, שזו היתה חובה אבל אם ציפינו לתלבושות מאד חשופות וזויות צילום מאד ממוקדות מטרה, התבדינו. מעט מאד טוסיקים בתחתונים ברזילאים עשויים מפאייטים והרבה יותר שירה, מחול ותיפוף מסורתי. אוירת קרנבל כן. מראות קרנבל? פחות.

הטקס הסתיים בהדלקת הלפיד האולימפי שהתמקד הפעם לא בגודל וברושם, אלא שוב, במסר, האש שהודלקה היתה קטנה, אבל המבנה המכני בדמות השמש שהסתובב ושיקף את הלהבות בתנועה מהפנטת. הברזילאים רצו לדבר על מה שחשוב באמת ועשו את זה ללא פשרות. הם לא היו צריכים את ערמות הכסף שנשפכו בלונדון על המיצג אדיר המימדים של קנת' בראנה, המצעדים האדירים של סין או הלהטוטנים באלפיהם של סידני.  הטקס הזה לא עסק בגודל. ברזיל עסקה במסר וכיוון שעשתה את זה בשלמות אין מה להגיד – זה הצליח לה.