טלי אורן עובדת קשה ומרגישה בלונה פארק

כבר מהילדות ידעה טלי אורן שהיא רוצה להיות על הבמה ולהופיע, ובעזרת דבקות במטרה, עבודה קשה ובלתי מתפשרת וחוסר פחד מול אתגרים מפתיעים, היא אכן הצליחה להגשים את המטרה שלה. "אני הייתי ילדה חננה שלמדה פסנתר במגמת מוזיקה בבית ספר לאומנויות", היא משחזרת. "תמיד עשיתי הופעות בבית לאורחים, זה היה קיים אצלי מאז שאני זוכרת את עצמי".

בט מידלר, ברברה סטרייסנד, מיקי קם וחנה לסלאו סמלו עבורה איך שואו צריך להתנהל: "הייתי שואבת מהן השראה וממש והבנתי שאני רוצה לשיר ככה, להצחיק ככה. הן השפיעו על כל התפיסה שלי על קומדיה. ידעתי שאני צריכה לעמוד על במה ולעשות שואו. הבנתי שמה שמייחד את מידלר וסטרייסנד זו היכולת להצחיק ולרגש. הן אלופות בזה; שתיהן גדולות גם בשירה וגם במשחק וגם באופן שהן משלבות בין שניהם".

עם דני סנדרסון. צילום: Edie Rush

בעקבות ההבנה הזו, עברה אורן למגמת דרמה בבית הספר לאומנויות. המעבר הושלם בהצלחה יתרה והיה מעין "אישור סופי" לגבי הייעוד עבורה. משם, מספרת אורן, זה כבר המשיך מאליו. בבגרותה השתתפה בהרכב "דומינו גרוס" והיא מציינת את התקופה הזו כמשמעותית ביותר. אחרי הכל, היא לקחה חלק בקבוצה של אנשים שהשפיעה רבות על עולם הקומדיה הישראלי, בהם אסי כהן, גורי אלפי, רותם אבוהב, אדיר מילר, רועי בר נתן ושגית סול. "זה היה מדהים", היא מספרת. "מעריצים שבאים לאולפן בתור קהל והרבה תמיכה מהתעשייה מצד אמנים כמו דני סנדרסון, גידי גוב, מיקי קם ואלון אולארצ'יק. הם היו באים לראות הופעות ומפרגנים והיום אנחנו עובדים אתם. זה הזוי".

החיים קצרים אבל צריך לעשות תהליך

באותו הזמן, החליטה אורן באופן לא שגרתי בתור משהי שכבר התחילה להתברג במקום טוב, למלא אחר החלטה ישנה ולנסוע ללמוד תיאטרון בלונדון. אמנם החברים שלה לדומינו כבר התחילו לפתח את הקריירה שלהם בארץ, אבל היא ממש לא מתחרטת על שנת הלימודים הזו. "זה לא היה קל, אבל אני באמת מאמינה ששום דבר לא צריך להיות באינסטנט. החיים קצרים, אבל צריך לעשות תהליך וללמוד. זה היה מדהים והמורים שם הם כמו רופאים. כל אחד שולט במקצוע שלו ואז את מרגישה שאת יוצאת עם ידע. זה נתן לי המון כלים, לדוגמה למדנו על הקול – בדומינו הייתי מאוד מצטרדת, ושם נתנו לי את הכלים הכי טובים שיש. מאז אני יודעת להתנהל קולית ולא נתקלת בקשיים בתחום הזה".

במופע מחווה ל'גזוז'

מבינה אפילו את הבמאי שצעק עליה

החזרה לארץ במעמד של מישהי שכבר – לדבריה – "יצאה מהמשבצת" היתה עבורה הלם לא קל, אבל בסופו של דבר היא הצליחה להשתלב בתיאטרון ויצאה מחושלת ומוכנה להתמודד עם הקשיים שטמונים במקצוע. "לכל שחקן יש שלב שבו הוא נכנס לאודישן וזה נראה סוף העולם. כל אודישן שאתה לא עובר זה באמת מוות, זה כאילו הסוף של הסוף. גיהינום. לפני חמש עשרה שנה צלמתי איזו פרסומת, וחזרתי הביתה בוכה בגלל שהבמאי ירד לחיי על משפט עלוב. הרגשתי השחקנית הכי גרועה בעולם בגלל שלא הצלחתי להגיד 'אבל זה דיאט!' כמו שהוא רצה. זו היתה הראשונה שעשיתי משהו כזה, והכל היה מאוד רגשי. אבל ככל שצברתי פז"ם בתעשייה, התחלתי להבין מאיפה מגיעים דברים; הבמאי לחוץ בגלל ההפקה שיושבת לו על הראש, כי צריך לצלם את הסצנה תוך עשרים דקות. ואז מה קורה? הוא צועק עלי".

ההשוואה המתבקשת מבחינתה למקצוע היא כמו לגידול ילדים: "את לא ישנה, לא אוכלת, אין לך חיים. זה אותו דבר. היו רגעים שבהם אמרתי 'יואו יואו יואו', אבל ידעתי שזה יקרה והאמנתי בעצמי והייתי צריכה ללמוד להכיל את הקושי והאכזריות של התחום הזה. למדתי שפשוט צריך לנשום ולא לתת לדברים מסביב להשפיע על האמונה בעצמי. לא להגיע לשם בכלל, כי אם את חושבת שאת טובה, אי אפשר לקחת את זה ממך. ברגע שתאמיני בעצמך את תעברי את זה. צריך הרבה כוח".

בהצגה 'בילי שוורץ'. צילום: יח"צ תיאטרון חיפה

עובדת קשה אבל מרגישה כמו בלונה פארק

העבודה הקשה והאמונה הוכיחו את עצמן גם ברגעי משבר או שיא, כמו בבוקר בו הקפיצו אותה ללמוד ביום אחד תפקיד ראשי במקום גלית גיאת שחלתה, או הערב בו נחשפה ההצגה "בילי שוורץ" (שמוצגת כיום בתיאטרון חיפה). "אני יכולה לבכות ערב ערב מ'בילי שוורץ'. אני רואה את מיקי קם, שומעת את המוזיקה שהלחין אוהד חיטמן ואני לא מאמינה שאני מקבלת על זה כסף. מבחינתי זה כאילו אני בלונה פארק. אני לא אשכח את ערב ההשקה של ההצגה – בקהל היו כל מנכל"י התיאטראות הרפרטוארים בארץ, העלינו שם נאמבר מאד מורכב, שבו אני שרה בו ללא הפסקה, וכשסיימנו כל הקהל פשוט נעמד בצרחות. בגלל שידעתי מה הרכב הקהל, זה היה ממש מרגש. זו היתה חווית שיא מטורפת, זה היה אחד הרגעים שהרגשתי שאני מרחפת". בזכות התפקיד שלה באותה הצגה, קטפה אורן בהמשך את פרס התיאטרון לשחקנית השנה.

עם אוהד חיטמן בטקס פרסי התאטרון

'למה לי זה לא קורה?' תתחיל להזיז את התחת שלך

בתור מזל שור טיפוסית, אורן חייבת לדעת מה השלב הבא, ומכיוון שאי אפשר תמיד לסמוך על הנסיבות שידאגו לעוד פרויקט מעניין או הצגה חדשנית, אורן דואגת לעצמה: "צריך ליזום וליצור, לא לחכות. את צריכה ליצור לעצמך את החיים. יש לך חלומות? תעבדי גם אם זה לא יצליח. אל תוותרי ואל תתייאשי. כל אודישן שאת לא עוברת הוא דלת לפעם הבאה. את יודעת כמה פעמים הייתי באודישן שלא התקבלתי ואחר כך זכרו אותי לתפקידים אחרים? יש לי פריחה בגוף מאנשים שמתקרבנים, ששואלים 'למה לי זה לא קורה?'. תתחיל להזיז את התחת שלך ותיצור, תעשה הצגה בפרינג', תזמין מבקרים. גם דומינו התחיל בעבודה בחינם של שלוש שנים". האופן בו לוקחת אורן אחריות על חייה בא גם בדמותו של הגרסה הנשית למחזה "הזוג המוזר", שיעלה בקרוב בבית לסין, בו היא משחקת לצדה של מגי אזרזר: "כבר שנים לא עשו את הגרסה הנשית ופשוט יזמתי".

למרות כל העשייה הזו, אורן עדיין לא מרגישה שהיא יכולה לנוח על זרי הדפנה. "אני כל הזמן מייצרת את מה שבא לי, לפי מה שאני רוצה להגשים. אני מבינה שהזמן מתקצר, אני בקרוב בת 40 ואני רוצה לעשות את כל מה שחלמתי. הייתי רוצה לגור בניו יורק. זה משהו שאני חייבת לעשות. באמת, ליהנות מהחיים. לקום בבוקר ולהגיד 'איזה יום מהמם הולך להיות'".