כולנו אמהות רעות? זה מה שמילה קוניס וקירסטן בל מפספסות בסרט החדש

האמהות של היום, כפי שהן מוצגות בתרבות הפופולרית, נראות כאילו הן נוצרו פחות או יותר מאותה תבנית ומאותו מקור השראה: כל הזמן מנסות לרצות את כולם, מידי פעם נכשלות, אבל בסופו של דבר הפרק או הסרט נגמר כשהן זוכות בתואר "אם השנה".

אם בשנות ה-90 קיבלנו מנה הגונה של אמהות גרועות באמת, כמו רוזאן קונר מ"רוזאן" או פגי באנדי מ"נשואים פלוס", הרי שהיום אפשר להתייחס לדמויות האמהות כ"אמהות גרועות" במרכאות כפולות ומכופלות. כשהילדים של רוזאן (רוזאן בר) היו רעבים, התגובה שלה הייתה "תעזבו אותי בשקט". כשפגי באנדי (קייטי סיגל) הייתה מוכנה לקום מהספה כדי להכין למשפחה שלה משהו לאכול, היא הייתה מאפרת את הסיגריה שלו לתוך מה-שלא-מתבשל לה על הכיריים, בטעות או אף בכוונה תחילה.

זה אכן היה מצחיק, ועבור אמהות רבות זה היה סוג של הקלה ואפילו אסקפיזם: הדמויות הללו נתנו לאמהות רשות לצחוק על סיטואציות שהן חוות מפעם לפעם, ועל ההתנהגויות שפרצו מהן בימים יותר גרועים. אולם נראה שאותה רשות כבר לא ממש קיימת בימינו, אפילו לא בטלוויזיה.

דמויות כמו רוזאן ופגי באנדי לא נוצרו כדי להפוך למודל להערצה. קשה לי להאמין שהיו נשים שישבו מול מסך הטלוויזיה וחשבו לעצמן שכך הן רוצות לגדל את המשפחה שלהן. הסדרות הללו פשוט סיפקו הצצה לסגנון אמהות אחר, שונה ממה שהיה אפשר לראות לפניהן – ולצערנו, גם אחריהן.

האמהות שהוצגו באותן שנים לא אותן דמויות אם על-גבול-המושלמות, שתמיד הצליחו לתקן את המצב. הן לא היו עושות לילה לבן כדי להכין במקום הילדים שלהן מודל של מגדל אייפל, או דואגות כל הזמן אם הילדים שלהם ממצים את הפוטנציאל שלהם. הן אפילו לא ניסו. אלו היו דמויות שראו מול עיניהן את עצמן לפני הכל, ובניגוד למה שהחברה מכתיבה לנו, אז וגם היום, לא ויתרו לגמרי על עצמן ברגע שהפכו לאמהות. ההפך הוא הנכון. ובעוד שדרך הזהב כנראה מונחת אי שם באמצע שני מקרי הקיצון הללו, מה שנשקף אלינו מבעד למסכים כיום, לרוב לא ממש משקף את זה – לא את הקיצון האנוכי ולא את הניסיון למצוא את עצמך איפה שהוא באמצע.

ניקח רגע כדי לבחון את ה"אימהות הגרועות" שכן מוצגות על המסכים בימינו, ולהבין עד כמה הן באמת "גרועות". קארי (קלייר דיינס) מ"הומלנד" עלולה להיחשב כאמא רעה, כמי שמתוך ניסיון נואש לאזן בין הקריירה לשפיות הנפשית שלה עשתה את הדבר היחידי שחשבה שיעשה טוב לבת שלה – לתת לאחותה לגדל אותה. קייטי סיגל (שזכורה לנו כפגי באנדי) חזרה אל המסך לאחרונה כג'מה מ"ילדי האנרכיה". וגם הפעם היא אולי לא האמא המושלמת (ובעיקר לא אישה טובה במיוחד) – אבל תהיו בטוחים שהיא תסתער כמו לביאה על כל מי שרק ינסה לפגוע בילדים שלה. בוני פלאנקט (אליסון ג'ני) מהסדרה "מאמי" (Mom) היתה בעברה אמא גרועה, מכורה לסמים ואלכוהול ששוכחת את הבת שלה במוטל למשך כמה ימים בזמן שהיא מהמרת בקזינו בווגאס, אבל את כל אלה אנחנו לא ממש רואות אלא רק שומעות רק מסיפורים – במהלך הסדרה היא מתחזקת עבודה קבועה, עוזרת לביתה לגדל את ילדיה ומתרחקת מכל הסחות הדעת השליליות. אפילו בסדרת הריאליטי על חייהן של משפחת הקארדשיאן אנחנו מתמודדות עם הצגתה של קורטני קארדשיאן כסופר-אמא, שמגדלת לבד את שלושת ילדיה, בצורה מעוררת השתאות.

"אמא רעה" אז והיום: קייטי סגל כפגי באנדי ב"נשואים +" / ג'מה טלר מורו ב"בני האנרכיה"

 

כולנו אמהות רעות?

הסיבה שלשמה נתכנסנו כאן היום היא להכיר את המצטרפות החדשות ביותר לז'אנר האמהות הלא-מדהימות על המסכים, אלו שמלכתחילה הוגדרו ככאלו ונועדו לעסוק בשאלה זו בדיוק. לפני חודש, לקראת החגים בארה"ב ובאווירת חג המולד, יצא לאוויר העולם הסרט "אמהות רעות: לשרוד את החג", הסרט השני בסדרה בכיכובן של מילה קוניס, קת'רין האן וקריסטן בל. מי הן בעצם האמהות הרעות גרסת 2017, ומה הופך אותן לכאלה?

איימי, הדמות הראשית אותה מגלמת קוניס, היא דמות צפויה להחריד – האם הקרייריסטית בצורה הכי סטריאוטיפית שאפשר לדמיין, כזו שמנסה לאזן את חיי המשפחה והקריירה בצורה המושלמת, אבל לא מצליחה כי, ובכן… החיים.

אחת מסצנות המפתח בסרט הראשון בסדרת "אמהות רעות" הוא הרגע בו חברותיה של איימי מצליחות לשכנע אותה להתמודד על נשיאות ועד ההורים והמורים בבית הספר מול מי שנחשבת להיות האמא המושלמת. היא עולה על הבמה מול אמהות רבות מבית הספר, ומתחילה לנאום: "אני יודעת שיש הרבה שמועות שמסתובבות לגבי הבת שלי, ואני מנחשת שרבות מכן חושבות שאני אמא רעה. לא, לא, לא. אתן יודעות מה? אתן צודקות".

כיצד דמותה של קוניס מתרצת את העובדה שהיא אמא רעה? היא מסבירה שהיא לא יודעת מתי היא צריכה להיות קשוחה עם הילדים שלה ומתי לדעת לשחרר, או כי לפעמים היא כל-כך כועסת עד שהיא לא מבינה בעצמה על מה היא מדברת. או במילותיה שלה: "אז האמת היא שכשזה מגיע ללהיות אמא, אין לי פאקינג מושג מה אני עושה". ברגע הזה בסצנה כל האמהות – אלו שיושבות על כיסאות הפלסטיק בחוסר נוחיות מולה בסרט, וגם אלו שצופות בסצנה הזו בנוחיות של הספה בסלון ביתן – מהנהנות בהסכמה ואפילו פולטות צחוק של רווחה. כן, לאף אחת מאיתנו אין מושג מה אנחנו עושות. כולנו "אמהות רעות", אבל העיקר שאנחנו מנסות, לא?

 

 

אז זהו, שלא. העובדה שהזמנתן פיצה לארוחת ערב כי לא היה לכן כוח לבשל, או ששוב שלחתן את הילדים לישון אצל סבא וסבתא שלהם כי רציתן ערב שקט אחד לעצמכן, ממש לא הופכת אתכן לאמהות רעות. זה הופך אתכן לאנושיות. זה אולי יפתיע אתכן לשמוע, אבל אף אמא לא מקבלת בסוף שנה את תואר "אם השנה" עם גביע מוזהב בהקדשה אישית. אם נשפוט לפי הסרט "אמהות רעות", זה אולי משום שכל האמהות מתקשות בצורה כזו או אחרת עם הילדים שלהן – אבל האמת היא שהתחרות הזו פשוט לא קיימת.

חוץ מזה, באותה נשימה בה איימי מ"אמהות רעות" מספרת על עצמה כאמא רעה, היא גם מתמודדת לתפקיד ועד ההורים והמורים – הדבר הכי אירוני (וטיפשי) שהיא הייתה יכולה לעשות במצב שבו היא גם ככה קורסת תחת העומס.

אז האם אצפה בסרט החדש של "אמהות רעות"? כנראה שכן, כי גם אני אוהבת סרטי קומדיה קיטצ'יים שמתרחשים על רקע קישוטי חג המולד. אבל יחד עם זאת, אמשיך לשנן לעצמי ולהזכיר לכולן מסביבי שהרעיון של אמהות "רעות" ו"טובות" הוא בדיוני בדיוק כמו סנטה קלאוס. וסליחה אם ניפצתי למישהי את הפנטזיה.

אנחנו חיות בעולם שבו הרעיון של "אמא טובה" הפך להיות אידיאל בלתי ניתן למימוש, כזה שכל הזמן מציב מולנו מראה ומוכיח לנו שוב ושוב שאנחנו רק אנושיות. הניסיון של מילה קוניס ויוצרי הסרט לנכס כמה תכונות טובות למושג "אמא רעה", כדי לתת קונטרה לאידיאל השלמות הזה, הוא אכן ראוי לציון. אבל אני חושבת שאנחנו צריכות לחתור לכך שניפטר מהתפיסה המיושנת הזו של "אמא טובה" או "אמא רעה". הרי כל אמא היא לפעמים טובה, לפעמים רעה, אבל תמיד-תמיד, היא פשוט "אמא".

אימהותמילה קוניססדרות טלוויזיהקולנוע