ניקול קידמן אולי צבועה, אבל זה לא הופך את המטרה שלה לפחות חשובה

נאמר והיה לדונלד טראמפ רגע של פנאי בשגרת יומו העמוסה, ונגיד שהיה מקבל הזמנה לשטיח האדום של טקס פרסי גילדת השחקנים שהתקיים בשבוע החולף, והיה מטריח את עצמו לשבת בקהל – במצב היפותטי שכזה, סביר להניח שבזמן נאום הזכייה של ניקול קידמן היה קם ומספק לעולם רגע קניה ווסט/טיילור סוויפט, נעמד על רגליו, קופץ על הבמה וקוטע את נאומה בזעקות "פייק ניוז!".

עוד באון לייף:

 

 

טקס פרסי ה- SAG אמנם אינו נוצץ או מדובר כמו טקס פרסי האוסקר, אך השנה הוא סיפק כמה רגעים מסוקרים – כשבראשם נאום הזכייה של ניקול קידמן עבור תפקידה המטלטל כסלסט בסדרת הדרמה המצליחה "שקרים קטנים גדולים". קידמן בת ה-50 חגגה ניצחון מתוק במיוחד, כשהניפה לראשונה את הפסלון אחרי 10 פעמים בהן הייתה מועמדת לזכייה בעבר, אך מעולם לא זכתה להגיד על במה זו "באתי, ראיתי, ניצחתי".

עם זאת, לא הזכייה שלה היא זו שייצרה את הכותרות. היה זה דווקא נאום הנצחון שנשאה שהצליח לייצר באזז תקשורתי ודיון ציבורי ער: במקום להסתפק בתודה הסטנדרטית לכל מי שהביאה עד הלום, קידמן בחרה לפצוח במונלוג סוחף על חשיבות הזכייה שלה, כמי שכבר סגרה 50 שנים של קיום ואיננה עוד פרגית צעירה בביצה הטובענית של השואוביז ההוליוודי. היא הדגישה עד כמה חשוב ומעצים זה ששחקנית בגילה זוכה להכרה בכישוריה – הכרה שאינה דבר של מה בכך בתעשיית הבידור המקדשת את הנעורים הנצחיים, גם כשאלה כבר אינם מגיעים באופן טבעי.

 

קידמן דיברה בלהט על כמה משמעותית היא העובדה שההלך המחשבתי בביצה משתנה במעט היום, ומאפשר גם לשחקניות שחצו את שנות העשרים לקבל תפקידים בעלי משמעות של ממש. היא הוסיפה והדגישה עד כמה זה קריטי לספר את סיפורן של נשים בכל הגילאים, ולא לתת לאפלייה על רקע גיל (אייג'יזם) לשלוט בתעשייה.

"לקבל את הפרס הזה בנקודה הזו בחיי זה משהו יוצא דופן, בזמן הזה, בתעשייה ובתפקיד הזה", אמרה בהתרגשות מעל לבמה. היא הודתה לשחקניות דוגמת מריל סטריפ, סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג על ההשראה שהן מהוות עבור נשים: "אני רוצה להודות לכן על ההופעות המטלטלות שלכן במהלך הקריירה שלכן, וכמה זה נפלא שהקריירות שלנו היום יכולות להמשיך מעבר לגיל 40".

"לפני עשרים שנה, בשלב הזה בחיינו כבר היינו מחוקות למדי", אמרה. "אבל היום זה כבר לא כך. הוכחנו שהשחקניות האלו ורבות אחרות, הן חזקות, חיונית ועוצמתיות. אני רק יכולה לקוות שהתעשייה תמשיך לעמוד מאחורינו עכשיו כשהסיפורים שלנו סוף סוף זוכים להכרה. זו רק ההתחלה ואני כל כך גאה להיות חלק מהקהילה שמעוררת את השינוי הזה. אני פונה בתחינה לבמאים, לאולפנים, לכותבים ולבעלי הממון, שישקיעו את הכסף והלהט בסיפורים שלנו. הוכחנו שאנו יכולות לעשות את זה, ואנו יכולות להמשיך לעשות את זה, אבל רק אם נזכה לתמיכה של התעשייה, לכסף ולתשוקה".

ניקול קידמן בטקס פרסי ה-SAG לשנת 2018, צילום: Shutterstock

 

אין עוררין על כך שהמונולוג של קידמן חשוב ונכון מאין כמותו. ובכל זאת, הוא גרם ללא מעט אנשים לזוז בחוסר נוחות בכיסאות שלהם, לגלגל מעט את העיניים ולצקצק קלות בלשון. שכן יש משהו מעט צורם, אולי אף צבוע, כשמילים כאלו שיש בהן מסר של הטפה וחינוך לצד תוכחה וכעס, מגיעות מפיה של מי שנראית כמו קידמן.

 

זה לא הגיל, זה הבוטוקס

אין מה לומר, בגיל 50 קידמן שמורה ונראית מצוין. אני נזהרת מלעשות פה את השימוש במילה "לגילה", שכן אז אפשע בדיוק באותו החטא שנגדו היא יצאה ואליו גם אני מתנגדת. "לגילה" זו מילה נפיצה ומסוכנת מאין כמותה, בוודאי בתעשייה כמו תעשיית הבידור המקדשת את הצעיר ודוחקת לשוליים את ה"מבוגר", שלפי כל הגדרה הגיונית אינו באמת מבוגר. אבל יש כשדווקא קידמן היא זו הזועקת את זעקת "הנשים הבשלות" המבקשות שיקבלו אותן כפי שהן, קשה שלא להרים גבה.

מבט מהיר בקידמן יחשוף אישה שאין ספק שבורכה בגנים נפלאים, אך רחוקה מלהיות "האישה הטבעית" שמקבלת את העובדה שעם השנים גם המראה החיצוני שלה עבר שינויים, אלה שכל אישה חווה כחלק מהפיזיולוגיה הנשית והטבע.

קידמן, וזה לא סוד, עברה תחת סכין המנתחים וידי הפלסטיקאים לא פעם וגם לא שלוש. היא גיהצה והחליקה, הזריקה והגדילה, הוציאה והכניסה, והעבירה את גופה מקצה שינויים ושיפורים שרחוקים מלהיות טבעיים. האם היא הייתה עושה זאת לולא חשה את הלחץ הבלתי נגמר והבלתי מתפשר של התעשייה להיראות תמיד כאילו טבלה במעיין הנעורים הנצחי? אין לדעת.

ישנן נשים המקבלות באהבה כל קמט הנחרש בגופן ובפניהן כמעין עיטור של כבוד על שעברו במהלך השנים. אחרות אינן מסוגלות להשלים עם העובדה שהן כבר לא נראות כפי שנראו כשהיו בשנות העשרים לחייהן, ויעשו הכל כדי לנסות להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות בכל הקשור למראה החיצוני. אין פה נכון או לא נכון. כל אישה צריכה שיהיו לה את הזכות ואת הבטחון לקבל את ההחלטה שתגרום לה להרגיש הכי טוב עם עצמה, מבלי לחשוב מה הסביבה תגיד ואיך זה יתקבל.

אחד בפה, אחד בלב? ניקול קידמן בנובמבר האחרון, צילום: Shutterstock

 

במחאתה, קידמן מצטרפת לכוח הנשי החזק של הביצה שמסרב להמשיך להיות מובל בעיניים עצומות ופה סגור. כמו הקולגות שלה, דוגמת אלישיה קיז, ג'יימי לי קרטיס וכריסי טיגן, שהכריזו שהן גאות במראה הטבעי שלהן ומסרבות לעבור ריטושים וניתוחים, גם קידמן רוצה שהרזומה המקצועי שלה והכישרון שלה יהיו המדדים היחידים שיקבעו אם תקבל תפקיד כזה או אחר, ולא היכולת של החזה שלה לעמוד זקור או עד כמה המצח שלה יהיה חלק בהשוואה לצעירות שיקיפו אותה על הסט. אולם במקרה של קידמן, היא אולי עמדה על הבמה כשהיא מנופפת בדגל בלתי נראה של "לוחמת נשית", אך בנאום הזה נדמה כי יותר מכל היא חשה צורך לנסות להתפייס גם, ואולי בעיקר, עם עצמה.

נראה שקידמן הבינה שהדרך הכי טובה להביא לשינוי שהיא מבקשת, היא להפסיק לשנות את עצמה. את לא יכולה להטיף לשינוי וקבלה כשאת בעצמך הולכת נגד זה. זה כמו להטיף לצמחונות ולבעוט בחתול רחוב.

אם יש משהו שקידמן ניסתה ככל הנראה לגרום לעולם להבין , הוא שהבדיחה כבר לא על חשבונה. היא מאסה מהנסיונות להתיישר (תרתי משמע) לפי הסרגל הנוקשה של "חוקי היופי" ומהנסיונות הבלתי פוסקים להיות בכוח מישהי שכבר אינה יכולה להיות באופן טבעי.

אין ספק שהנאום של קידמן עשה את שלו, לפחות ברמת השיח הציבורי. הוא הצליח להוציא מהבקבוק את "השד הגילאי" ולעורר דיון חשוב ונחוץ. לרגעים אני מודה, גם האמנתי לה שהוא בא ממקום אותנטי ונקי מאינטרסים כמעט לחלוטין. אבל רק לרגעים. בסופו של דבר, לא משנה כמה להט היה בדבריה וכמה היא באמת הייתה רוצה שהאפלייה על רקע הגיל תפסיק, היא וגם אנחנו יודעים שהמציאות המצערת מכתיבה אחרת. וסביר שגם אם קידמן לקחה פסק זמן מהתחזוקה הפלסטית השוטפת שהקפידה עליה במשך שנים, היא תחזור אליה בסופו של דבר כשתרגיש שזו שוב מהווה עבורה מכשול בדרך לתפקיד כזה או אחר.

בסופו של יום, ואכן מצער להבין זאת, הנאום של קידמן הוא בדיוק כמו נייר העיתון עם הסקופ הלוהט מהערב שעוטפים בו דגים יום למחרת. הוא יישכח מהר מאד ויזרק לפח ברגע שתגיע סערה חדשה.

אייג'יזםהוליוודניקול קידמן