העולם שאחרי: הכחדה. כשנטלי פורטמן חוקרת אי פסיכדלי של מוטציות

ארבע נשים יוצאות למסע לחקר טריטוריה מסוכנת ומסתורית המאיימת על העולם כולו, עקב תופעה מדעית מוזרה המתרחשת בה. ב"העולם שאחרי: הכחדה", סרטו של הבמאי אלכס גרלנד, המבוסס על טרילוגיית הספרים של ג'ף ונדרמיר, נשים הן מגלות העולם וזה לא טרוויאלי. בעבר הרחוק יצאו למסעות גילוי מסוג זה, גברים בלבד, במטרה לבדוק  את הפוטנציאל הכלכלי לסחר וביזה, וכדי לרכוש ידע רב יותר על העולם, ובאמצעותו שליטה. מגלי ארצות מפורסמים היו כריסטופר קולומבוס כמובן, או קפטן ג'יימס קוק שחזר מספר פעמים לחקור את האי טהיטי. מסעות כאלו ארכו שנים ארוכות, חיי הספנות היו סיזיפיים, המפגשים עם הילידים גבו קרבנות בשל לחימה ומחלות נדירות, ורבים לא שבו לביתם.

בתקופה ההיא, במאות ה-17 וה- 18 נשים לא יצאו למשלחות ובודדות לקחו על עצמן משימות מחקר. גם בקולנוע, עד היום, מעטה הנוכחות הנשי בסרטי הרפתקאות או גילויים. פעמים רבות הן משולבות במצבים מסוג זה בעזרת יד המקרה, כמו בסדרה "אבודים", שם נוחת מטוס עמוס נוסעים ונוסעות בנחיתת אונס על אי מסתורי. רק פעמים ספורות הן כן לוהקו בכוונה תחילה. כמו ב"כוח משיכה" של אלפונסו קוארון (סנדרה בולוק) או ב"נוסע השמיני" של רידלי סקוט (סיגורני ויבר). במרכזם של שני סרטים אלו עומדות גיבורות מרתקות ומעוררות השראה.

 

"העולם שאחרי: הכחדה" לעומתם נכשל בעיצוב גיבורותיו. נטלי פורטמן מגלמת את לינה, ביולגית אקדמאית שאף שירתה בצבא בעברה. הסיבה להצטרפותה ל"משימת ההתאבדות", כפי שהן מכנות אותה, היא לנסות להבין מה אירע לבעלה שחזר משם חולה והלום קרב. היא אמנם היפה והאמיצה שבחבורה, אך אינה מעוררת הזדהות או קרבה. שלוש הנשים האחרות יצאו משום שאיבדו טעם לחייהן. האחת מכורה לסמים, האחרת איבדה את בתה הקטנה, ומפקדת החבורה, ד"ר ונטרס, היא חולת סרטן שימיה ספורים. דווקא את ונטרס מגלמת שחקנית טובה, ג'ניפר גייסון לי, ששיחקה פושעת מחוספסת הצפויה לתליה ב"שמונת השנואים" של טרנטינו, אך כאן דמותה שטוחה, כמו כל הדמויות הנשיות בסרט. האינטראקציות ביניהן ענייניות, כמעט רק בענייני הישרדות, והן לא מפתחות יחסים מורכבים. בין לבין ערוכים לתוך הסרט פלשבקים מחיי הזוגיות של לינה ובעלה, אך אלו הם בעיקר סצינות מיטה צפויות וקלישאתיות.

דווקא בחזון האסתטי, הושקעה מחשבה ויצירתיות. אמנם הדלות התקציבית (היחסית) ניכרת, והביצוע מרשים פחות מהסטנדרט ההוליוודי העכשווי, אך הטריטוריה הנגועה, המלאה במוטציות שונות ומשונות, הפכה בידי הבמאי לכר נרחב לביטוי אמנותי. החוקרות צונחות לליבו של עולם סוריאליסטי בו גדלים פרחים נדירים, צמחים משתרגים סביב עצמם ויוצרים צורת גוף אנושי, גזעי עצים עטופים כותנה צבעונית, קריסטלים מרחפים ומאובנים של נחשים מפלצתיים מטפסים על קירות המבנים. המים צבועים בצבעי הקשת, והשקיעות פלורסנטיות. ההשראה נלקחה בין השאר מפסיכדליה של שנות השישים ומאסתטיקה של מסיבות רייב  ואסיד של שנות התשעים. שיאו של הסרט בקטע מחול חריג ומוזר בו ספק רוקדות ספק מנהלות מאבק, לינה ויצור בן דמותה. אלו ככל הנראה הדקות שלמענן שווה בכל זאת לצפות בסרט.

כבר בסרטו הקודם והיפה של אלכס גרלנד "אקס מכינה" נראתה אותה טביעת יד ייחודית. אך אקס מכינה הוא סרט ברור ומרגש יותר. ברור, משום שבאמצעות סיפור אהבה בין בן אנוש לרובוטית, עסק גרלנד בחשש הרלוונטי, מה יעוללו חברות ענק כמו גוגל ופייסבוק באמצעות המאגרים העצומים של המידע שצברו  עלינו. ב"הכחדה" לעומת זאת, לא הבנתי, עד עתה, למה התכוון היוצר.

העולם שאחרי: הכחדהנטלי פורטמןסיגורני ויבר